הנכדה שעשקה את סבתה

בני משפחה המפעילים לחץ על קשישים להעביר נכסים על שמם בעודם בחיים, אינה תופעה חדשה. לעיתים המניעים הם שיקולים כלכליים הנעשים בתכנון ובהסכמה עם הקשיש, אך בחלק מהמקרים זהו ניסיון ציני של בני משפחה להבטיח שהרכוש יגיע לידיהם בוודאות גמורה, ולעקוף את חירותו של הקשיש להוריש את הנכס לבני משפחה אחרים.

פסק דין שניתן השבוע מוכיח כי אסור להרים ידיים, וגם כאשר העברת הנכס מתגלית לאחר שכבר נרשמה בטאבו ומהווה עובדה מוגמרת, יש מה לעשות, ופנייה לבית המשפט יכולה לסובב את הגלגל לאחור.

התובעת בפסק הדין, קשישה בת 87 מחיפה, עברה מסכת חיים קשה ביותר. היא התייתמה מהוריה בגיל צעיר מאד, ולאחר מכן עברה את שנות השואה בבריחה, בשעה שיתר בני משפחתה נרצחו בידי הנאצים.

לאחר שעלתה ארצה שיקמה את חייה, אך התאלמנה בגיל צעיר ונותרה לטפל לבדה בשתי בנותיה. כעבור מספר שנים שפר מזלה של הקשישה להכיר בן זוג חדש, עימו חיה 22 שנים, אך בשנת 2011 שוב היכה בה גורל אכזר, והיא איבדה את כל עולמה בפעם השלישית.

בדירתה של הקשישה פרצה שריפה, שנזקה היה עצום, והפכה את ביתה לבלתי ראוי למגורים. בעלה של הקשישה אושפז במצב קשה מאד בבית-החולים, והיא עצמה נקלעה למשבר נפשי ודיכאון קיצוני, עד לכדי מחשבות אובדניות.

הקשישה נאלצה לעזוב את הבית שהיה מרכז עולמה ומבצרה היציב, לנדוד בין בתי קרובי משפחתה ולבקש מהם מחסה ותמיכה. עלות שיפוץ הבית הוערכה על-ידי קבלן שיפוצים בכ-30,000 שקל, אך לקשישה, המתקיימת מקצבה בלבד, לא היתה יכולת כלכלית לגייס אפילו סכום זה.

בתוך כל כאוס חייה של הקשישה הופיעו לפתע שני מלאכים, נכדתה ובעלה. הנכדה ובעלה אמרו לסבתא כי ידאגו לה מעל ומעבר, הבטיחו לדאוג לשיפוץ הדירה בעצמם ואף נתנו לה 5,000 שקל למחייתה.

הנכדה אכן השקיעה בשיפוץ מפואר שאיפשר את שובה של הקשישה לביתה, אך לאחר זמן מה הקשישה גלתה לתדהמתה כי המסמכים עליהם החתימו אותה הנכדה ובעלה, כביכול לצורך השיפוצים, שימשו למעשה כמסמכים לצורך העברת דירתה במתנה על שמם.

הנכדה ובעלה טענו בבית המשפט כי הקשישה היא שיזמה את העברת הדירה במתנה, כאות תודה והוקרה על עזרתם, וכי על סמך זה השקיעו בשיפוץ מכיסם כ-150,000 שקל ולא רק את הסכום הבסיסי שהציע הקבלן.

העברת הדירה על שם הנכדה ובעלה כבר הושלמה ברישום בטאבו, ולכן מבחינה משפטית זוהי מתנה גמורה, שהנותן לא יכול לחזור בו ולהתחרט על נתינתה. הדרך היחידה לבטל מתנה כזאת היא להוכיח היעדר גמירות-דעת בעת מתן המתנה, כלומר להוכיח שהנותן לא הבין את משמעות הנתינה - או לחילופין שהיה במצב נפשי כה קשה, שהמקבל יכול היה לנצלו ולעשקו.

כעיקרון קשה מאד להוכיח היעדר גמירות-דעת, כי ההנחה בפסיקה ובחוק היא שמי שחותם על מסמכים, מבין על מה הוא חותם ואת המשמעויות הנלוות לכך. מתן אפשרות רחבה לאנשים להתכחש לחוזים שהם חתמו עליהם - גם אם מדובר במתנה ללא תמורה - תהפוך את עולם החוזים לתוהו ובוהו, שיאפשר לאנשים להתחמק מאחריותם למעשיהם ולהתחייבויותיהם.

המצב קצת שונה כאשר מדובר בקשישים שנותנים במתנה את דירת מגוריהם היחידה, כמו במקרה זה. בתי המשפט כבר קבעו לא פעם כי אין זו דרכו של אדם קשיש ודל-אמצעים להקנות בערוב ימיו את כל רכושו במתנה, ואם ברצונו להיטיב עם אחד ממקורביו ולהעדיפו על פני בני משפחה אחרים, הדרך לעשות כן היא באמצעות צוואה.

חשודים עוד יותר הם המקרים שבהם בני המשפחה שקיבלו את המתנה היו מעורבים בצורה ישירה בחתימה על המסמכים הדרושים לכך, ובית המשפט רואה בכך נורות אזהרה מהבהבות.

לכן גם במקרה של הקשישה מחיפה, בית המשפט השתכנע כי הנכדה ובעלה חטאו במעשה עושק. הם החתימו את הקשישה שאינה שולטת בשפה העברית על מסמכי ההעברה ללא הבנתה, וניצלו את מצוקתה הנפשית הקשה לאחר השריפה כדי להעביר את הדירה על שמם.

בית המשפט קבע כי אין זה סביר שהקשישה תיתן את דירתה ששווה מאות אלפי שקלים במתנה, בתמורה לשיפוץ שיכול היה להסתכם ב-30,000 שקל, ועוד פחות סביר מכך שלא היה דואגת להבטיח לעצמה לכל הפחות זכות מגורים בדירה לכל חייה.

בשורה התחתונה, בית המשפט ביטל את המתנה והחזיר את הדירה לבעלות הקשישה.

לכאורה מדובר בסוף טוב, שכן תאוות-הבצע עלתה לנכדה ביוקר, וספק רב אם היא ובעלה יזכו בדירה אפילו לאחר אריכות ימיה של הקשישה, שיכולה לצוות כעת את הדירה בצוואה לכל אדם אחר.

מאידך, בית המשפט ציין כי קיימת לנכדה ולבעלה הזכות להגיש תביעה להחזרת הכספים הרבים שהשקיעו בשיפוץ הדירה, ולכן אם יזכו בתביעה, יש לקוות שבית המשפט יתחשב בחסרון הכיס של הקשישה וידאג לאופן מימון השבת הכספים, באופן שלא יאלץ אותה למכור את דירתה ולהיזרק שוב לרחוב.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il