דפי קופצת מהגג: כוריאוגרפית אופטימית בימים פסימיים במיוחד

גם בימים טרופים אלה, ממשיכה דפי אלטבב להתרוצץ בין הסטודיו לבמה; בין הכנות לבכורה של יצירתה החדשה In-Dependent, שתעלה בשבוע הבא בבית עמותת הכוריאוגרפים בנמל יפו (6.8), לבין הכנות לנסיעה עם להקתה לסיור הופעות, שאליו הוזמנו בין בריסל, דיסלדוף וסאול. בשיחה שתוזמנה בין האזעקות והריצות, היא נשמעת אופטימית באופן מעודד. "המציאות כמובן מחלחלת לחדר החזרות, אי-אפשר שזה לא יחלחל, אבל יש משהו בעשייה של האמנות שיש בו מזור, לפחות עבורי. זה סוג של נחמה, קצת כמו משכך כאבים. העבודה כאילו נותנת לנו הקלה מהסיטואציה שמסביב".

- איך משלבים בין עבודה על בכורה חדשה ומופעים קודמים, כשאת יוצרת עצמאית ולא להקה עם גב גדול?

"למדנו בשנה-שנתיים האחרונות, כשעבודות התחילו לרוץ במקביל, לתפקד בחלוקת תפקידים בין אנשי הצוות. אני מרגישה שאפשר לשחרר ולסמוך על האחרים. זה גם בא לידי ביטוי בתוכן של היצירה החדשה - הדימוי שלי היה שאני עומדת על קצה הגג ויכולה לקפוץ, כי למטה יעמדו חבריי עם סדין מתוח, ויהיה בסדר, אני לא אפול".

אלטבב, בוגרת לימודי מחול וכוריאוגרפיה בסמינר הקיבוצים, עובדת כבר מ-2005 כיוצרת עצמאית. ב-5 השנים האחרונות, התעצמה נוכחותה בנוף המחול המקומי. "ב-2009, הצטרפתי לעמותת הכוריאוגרפים, ואני רואה בעיתוי הזה נקודת פריצה. עד אז עשיתי הכול לבד, ומאז התחלתי להשתלב בפסטיבלים רשמיים, חשיפה, הרמת מסך ועוד, והתחילו להגיע הזמנות לחו"ל".

- מאוד מעודד לשמוע שיש לגוף כמו עמותת הכוריאוגרפים תרומה חשובה לפעילות.

"בהחלט. לי לפחות זה נותן תחושת ביטחון ובית. המטרייה הזו של העמותה מאוד מדרבנת". במקרה או שלא, באותה שנה גם הכירה את בן זוגה, ניני משה, ומה שהתחיל כפידבק ותמיכה מבחוץ, הפך עם השנים לעבודה משותפת לכל דבר. "משה הוא קולנוען ובמאי והוא נותן לעבודה את הפן הדרמטורגי - אנחנו עושים את הדברים כיום צעד בצעד, בסיעור מוחות מתמיד".

אלטבב ומשה מצטרפים לרשימה ארוכה של זוגות יוצרים במחול: ניר בן גל וליאת דרור, עדי שעל ונעה ורטהיים, ענבל פינטו ואבשלום פולק, יסמין גודר ואיציק ז'ולי, ניב שיינפלד ואורן לאור, שרון אייל וגיא בכר, מאיה לוי וחנן אננדו מרס ועוד רבים וטובים. העבודה הזוגית, על הבמה או מאחורי הקלעים נראית כחלק מהתמסרות לחיים טוטאליים ותובעניים.

- הזוגיות ההדוקה על סף הסימביוטית היא הכרחית בענף הזה?

"אני חושבת שזו כמעט הדרך היחידה לשרוד. אנחנו עסוקים בכל-כך הרבה עשייה שהיא כל-כך לא מתוגמלת. בלי עוד בן אדם אי-אפשר לשאת את המשקל. אני לא יודעת לכמת את זה, אבל אין לי ספק שהעבודה הזוגית מאוד מאוד מעשירה. לי הפידבק הזה הוא הכרחי, וגם התוספת של טקסטים והניסוח המדויק שבן זוגי מוסיף לעבודות כשאני יוצרת את החלק התנועתי".

- אולי ההיבט המילולי משלים את הפיזיות של יוצרי מחול?

"אני חושבת שברגע שהבנתי את התוספת הכל-כך חשובה, בכך שהעבודה הופכת ליותר קומוניקטיבית, ומרגע שאנחנו עובדים יחד - העבודות הפכו להרבה יותר נגישות לקהל. במופעים שלי רואים לאו דווקא את הקהל הקבוע של מחול. אני כל-כך נהנית לראות אנשים מבוגרים שיוצאים ואומרים שהם התרגשו".

- איך את יודעת לתקשר את זה לקהל, למשוך אנשים למופע?

"זאת השאלה הכי קשה. הרבה פעמים אנשים אומרים בפחד וברתיעה - אני לא מבין כלום במחול, ואנחנו אומרים תבוא. אצלנו יש חיבור ישיר לרגש.

"למשל הזמינו אותנו לפסטיבל מחול בסיביר. ציפיתי לקהל נוקשה ובוודאי לא ציפיתי לראות אנשים בוכים בקהל. זה היה מרגש בצורה לא רגילה".

- איך הגעת לסיביר?

"בזכות אירועי חשיפה במחול, מגיעים לכאן מנהלי פסטיבלים ממקומות רבים בעולם ונוצר חיבור. עכשיו אנחנו מוזמנים לבלגיה, לגרמניה ולקוריאה. זה מאוד מספק ומרגש לעשות חזרות על 3 פרויקטים שונים עם הרכבי מחול שונים - חלקם מופיעים במספר עבודות, יש לי נטייה לעבוד בעקביות עם אותם רקדנים".

העבודה החדשה של אלטבב היא קופרודוקציה ישראלית-בלגית. את החלק הבלגי תורם המוזיקאי והאמן ניקו הפקשנייד. בחלק מההופעות הוא נוכח בעצמו ומנגן על הבמה, באחרים המוזיקה מוקלטת. כעת, כאשר מופעים מתבטלים מסיבות ביטחוניות, אלטבב מנסה להתעלם מאי-הוודאות ולעבוד לקראת הבכורה בשבוע הבא. בניגוד לנסיבות, האופטימיות שלה כמעט מדבקת.

"זוהי העבודה השנייה שלי באורך מלא, אחרי 'רגישות לחום'. בעבודה הזו יש אווירה של חלום וחוויה של הרפיה - לא להיות כל הזמן בקונטרול. אני יודעת שיהיו שם בשבילי". החוויה הזו באה לידי ביטוי תנועתי באמצעות 3 רקדנים - שני גברים ואישה, שיוצרים ביניהם קומבינציות אינסופיות של שיווי-משקל, תמיכה הדדית ותגובות שרשרת.

"אני מודעת לכך שבחרנו בתחום לא פשוט, רווי מתחים ולחצים, ואנחנו רוצים להמשיך לעשות את זה".

- ממה חיים יוצרים עצמאיים ואיך בונים את השנה הבאה בתנאי אי-ודאות?

"בשנים האחרונות, אני מקבלת תמיכה ממינהל תרבות של משרד החינוך, קיבלתי גם תמיכות מהעירייה ומקרנות שונות. בכל שנה אנחנו פונים מחדש, ובאמת אי-אפשר לדעת מאין זה יגיע ואיזה תקציב יהיה. גם הפרסים שקיבלתי מסייעים לממן את העבודה, אנחנו פועלים ויוצרים תעסוקה לרקדנים לאורך כל השנה ולא מפסיקים וההכרה הולכת וגדלה".

- מה החלום שלך?

"מעניין אותי ליצור לקבוצה חיצונית. אני שבויה ומאוהבת באנשים שאני בחרתי לעבוד איתם, אבל מבחינה לוגיסטית הייתי שמחה לבוא לגוף שמתנהל בלעדיי. בעצם החלום הוא לעשות את מה שאנחנו עושים, אבל שיהיה לנו קצת יותר קל. לא לעבור בכל יום לסטודיו אחר עם כל הציוד על הגגון של האוטו. אנחנו מנסים לעשות הפקות קצת יותר גדולות, עצמאיות, וזה קשה כשאנחנו כאילו עדיין בתנאי מחתרת".

In-Dependent מאת דפי אלטבב, יום רביעי 6.8.2014 בשעה 21:00. מחסן 2, יפו