בדרך לחשבון נפש

השבר בחברה. כשאחרון חיילי צה"ל יעזוב את האדמה המקוללת של עזה, כשהרקטות יפסיקו ליפול פה וכששגרת החירום תחזור להיות סתם עוד שגרה, החברה הישראלית תצטרך לעבור חשבון נפש עמוק. בשמאל יצטרכו לשאול את עצמם ממתי להניף דגל זה "אקט לאומני", מה פתאום חלוקת ממתקים לחיילים היא "חלק מפסטיבל המלחמה" ומתי לעזאזל מגיע הרגע הזה, אם בכלל, שזה מוסרי להרוג את מי שקם להורגך. מחנה השמאל תמיד הניף עלה של זית ובזה הוא נאמן למקורות יותר מכמה חובשי כיפות, אבל הוא גם תמיד ידע לאחוז בידו השנייה את המקלע, את בקבוק המולוטוב, את כל מה שאפשר היה לאחוז בשביל להקים פה בית ולהשרות עליו שלום.

בימין יצטרכו לשאול את עצמם ממתי עיתונאי ותיק, גם בניכוי העובדה ה"שולית" שהאיש זכה לצל"ש הרמטכ"ל כשהמשיך לדהור עם הטנק שלו כשגופו ופניו עולים בלהבות, הפך להיות "בוגד". הם יצטרכו לשאול את עצמם איך קרה שאלפי אזרחים קוראים בלהט לשלוח שמאלנים לתאי גזים. זה הרי לא התחיל בפייסבוק. זה התחיל עם הרימון שהרג את אמיל גרינצווייג בהפגנת שלום עכשיו בראשית שנות ה-80, בואכה כיכר ציון, כשיו"ר האופוזיציה דאז בנימין נתניהו חייך מהמרפסת שצופה אל ארון הקבורה שהכינו לראש הממשלה יצחק רבין, והמשיך כשאותו נתניהו הפך לראש ממשלה ולחש על אוזנו של המקובל כדורי: "השמאלנים האלה שכחו מה זה להיות יהודים". כל זה קורה עכשיו בקדנציה השלישית שלו כראש ממשלה. הסקרים נהדרים. מצבו מעולם לא היה טוב יותר. מצבנו מעולם לא היה רע יותר.

תרבות הבורות. זו לא רק הגזענות וההתבהמות שהורגות אותנו מבפנים, זו גם ואולי בעיקר הבורות. גם כאן זה נכון לימין ולשמאל כאחד. המהירות שבה רוצים לשלוח פה אנשי שמאל לתאי גזים מעידה למשל על כישלון מערכת החינוך ללמד את לקחי השואה: הלימוד כולו עוסק בשנאת היהודים ולא בשנאת האחר באשר הוא. בורות היא גם לחשוב שפובליציסט כמו גדעון לוי, מופרך ככל שיהיה לעתים, ראוי למעצר, שלא לומר לסקילה. לוי ראוי לכתוב ואפילו מומלץ לקרוא אותו. רוב הזמן כדי להתעצבן קצת, אבל לפעמים גם כדי ללמוד על מה שלא מראים לנו בטלוויזיה.

פעיל שמאל מוכר בשם נעם הופשטטר, אדם אינטליגנטי לכל הדעות, כתב לפני כשבועיים בדף הפייסבוק שלו שהמלחמה כולה נועדה לשרת את הרוכשים העתידיים של התעשייה הצבאית (תעש) המפסידה והמיועדת להפרטה. לשיטתו, החמאס משגר אינספור רקטות, כיפת ברזל מציגה הצלחה מסחררת וכל זה יעשיר את כיסו של בעל ההון לאחר שהמכירות של המערכת לצבאות העולם ודאי יזנקו לאחר צוק איתן. אורנה אנג'ל, לשעבר סמנכ"ל שיכון ובינוי ואחת המקורבות ביותר לראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק, הוסיפה "חיזוק" משלה בדף הפייסבוק של הופשטטר והעלתה שם לינק לידיעה ולפיה קבוצת משקי עים בראשות ברק צפויה להתמודד על הרכישה של תעש (ברק הכחיש את הכוונה).

אחרי שהתגברתי על המבוכה, כתבתי למר הופשטטר שיש רק תקלה קטנה בתיאוריה שלו: כיפת ברזל לא מיוצרת על ידי תעש, אלא על ידי החברות הממשלתיות רפא"ל והתעשייה האווירית, ששתיהן רווחיות, מצליחות, ומעל הכול - לא מיועדות להפרטה (אלא להנפקה חלקית). הופשטטר נהג כשמאלני טוב, התנצל בפניי ובפני קוראיו על כך שכשל באיסוף העובדות, והודיע כי יסיר את הפוסט. בורות? יש. תרבות? לגמרי.

תמונת הניצחון. אין דבר משעשע יותר מלשמוע בימים אלה אנשי ימין כמו איילת שקד ואפי איתם מתרפקים פתאום על אבו מאזן. זו לחלוטין תמונת הניצחון של השבוע. כבר שנים שאבו מאזן נלחם יומיום בטרור מהגדה המערבית, קורא לפתרון של שתי מדינות ומציג קו מתון כפי שלא נראה באזורנו מאז סאדאת. אבל בדיוק כמו הסרבנות שלנו כלפי היד המושטת של סאדאת ערב מלחמת יום כיפור הארורה, כך הייתה סרבנותם של שקד, איתם וגם נתניהו. חשבון הנפש צריך להיות קודם כול שלהם.