שירותי השידוכים המקוונים מלמדים אותנו דברים חדשים על האופן שבו אנשים מציגים את עצמם לעולם וכיצד העולם רואה אותם. בממוצע, אנשים נוהגים להוסיף כחמישה סנטימטר לגובהם כשהם ממלאים טפסים עם פרטים אישיים. תמונות המצולמות בעזרת פלאש גורמות לאנשים להיראות מבוגרים בכשש שנים לעומת תמונות שצולמו ללא פלאש.
כמו כן, אנחנו יכולים גם ללמוד שמסורות מוכרות כמו תירוץ תירוצים הצליחו לשרוד גם בעידן האינטרנט. כריסטיאן ראדר, נשיא שירות השידוכים OkCupid הודיע השבוע בפוסט בבלוג כי האתר ערך ניסוי, שבמסגרתו מסר מידע כוזב לזוגות מסוימים על התאמתם זה לזה.
גילויים כאלה מעוררים תחושת אי-נוחות. ביוני חשף פייסבוק כי הסיר מסרים חיוביים מבחינה רגשית מהפידים של משתמשים מסוימים, כדי לבחון כיצד יגיבו, נושא שעליו כבר הוגשו תלונות ל-Federal Trade Commission. ראדר לא נשמע אחוז חרטה. "שמנו לב לאחרונה שלא מצא חן בעיני אנשים כאשר פייסבוק ערכה ניסויים בפיד שלהם", כך אמר. אפילו ה-Federal Trade Commission מתערבת בנושא. אלא שאם אתם משתמשים באינטרנט, אתם נתונים למאות ניסויים בכל זמן נתון, בכל אתר. ככה פועלים אתרים".
אלא שזה לא נכון. במשך זמן רב הייתה האינטרנט כלי שבו ניתן לבחור "להשתמש" או "לא להשתמש". האינטרנט הוא מילה נרדפת למרחב ציבורי. שירות שידוכים הניזון מהנתונים של לקוחותיו כולל כנראה את מה שחוקי זכויות אזרח בארה"ב מכנים בשם "נחלת הציבור". את עלות הניסויים בנחלת הציבור הזאת נושא הלקוח התמים. הדבר הופך למידע קנייני של התאגיד המבצע אותם. הניסוי הזה אינו דומה לבירור האם לקוחות מעדיפים דגני בוקר בקופסה כחולה או בקופסה אדומה. זה כמו לבדוק אם לקוחות שמו לב שדיללת להם את המשקאות שהזמינו.
שידוכים מקוונים הפכו לאחת מאבני היסוד של המוסדות של החברה. על פי ה-National Academy of Sciences, שיעור האמריקאים שנישאו בין השנים 2005 ל-2012, אחרי שהכירו באינטרנט עומד על 35%. חברת OkCupid ניכסה לעצמה מעמד של בורר מוסרי של עולם השידוכים המקוונים הזה. היא היתה החברה שהובילה את המתקפה על מוזילה בחודש מרס, שלאחר שחשפה שברנדון אייק, מנכ"ל החברה החדש, תרם כספים למתנגדים לנישואים חד מיניים שש שנים קודם לכן. OkCupid העלתה אז מכתב שבו המטירה אש וגופרית על הדפדפן Firefox של מוזילה, בזו הלשון: "אלה המעוניינים למנוע אהבה ותחת זאת כופים אומללות, בושה ותסכול הם אויבינו, ואנחנו מאחלים להם כישלון ותו לא".
"עורכים ניסויים"
הפוסט של ראדר הופיע השבוע תחת הכותרת "אנחנו עורכים ניסויים בבני אדם!", והעביר את הדיון מתחושת ה"נכון" וה"לא נכון" של האתר לחוש ההומור שלו. כשהתראיין ב-National Public Radio, הוא אמר כי סדר העדיפויות שטובע המחקר האקדמי בתחום הסוציולוגיה בכל הנוגע להסכמה והגדיר את ההסכמה הזאת כ"העמדת פנים". בתחילת הפוסט הוא הודה שהחברה שלו "לא באמת יודעת מה היא עושה". לכן ייתכן שניסויים דרושים כאמצעי לבדיקת איכות הבקרה.
רגולטורים ממשלתיים התקשו עד כה לענות על טעונים מעין אלה. "אם השירות חינמי לגמרי", כך אמרה דוברת ה-FTC מרי אנגל לסוכנות הידיעות רויטרס, "לא ברור כיצד הוא יכול לפגוע בצרכנים". האם היא חושבת שהאתר הוא מוסד צדקה?
OkCupid, כמו אתרים רבים החולבים מידע מלקוחות, מתקיים על המידע שמספקים לו המבקרים בו ונכונותם להתבונן במודעות. הוא הודה בערך הכלכלי של הדברים הללו לפני שנתיים, כשהריץ מודעה שמטרתה להביך מבקרים החוסמים חלונות "פופ אפ": "אז בדרך כלל צריכה להיות מודעה בנקודה הזאת. אבל אתה משתמש בחוסם מודעות כמו בוס. כמו בוס ששונא מודעות. וזה מגניב, חוץ מהעובדה ש-OkCupid נשען על פרסום ואנחנו זקוקים לכסף כדי להפעיל את המפלצת הזאת". הוא ביקש תרומה של 5 דולר כפיצוי.
האקראיות של האלגוריתמים והבעיות בחיפוש לא פוטרים אתר מהגינות כלפי אלה הבוטחים בו. שדכן מקוון מוכר מוצר שהוא גם חשוב וגם מסוכן. בזכות ההבטחה של האתר שהוא מצא לך בן זוג מתאים, אתה עשוי להינשא לאותו אדם אבל גם לפגוש אותו לסטוץ. אולי אנשים לא צריכים לעשות את זה, אבל הם כן יעשו זאת.
מדדי רייטינג והתאמה הם, בין היתר, מחשוב של תפיסות השידוך ששררו בין צעירים לפני דור, בתחילת עידן האינטרנט. אך הם גם מהווים חזרה לשלב הקודם, לסוג של סמכות חיצונית שהופעלה פעם על ידי הורים, קהילות וגופים דתיים.
ההבדל הוא שאותן קבוצות ממש אהבו את הצעירים שלהם ייעצו, הצלחת הקשר היתה חשובה להם, והיו מוכנים לסייע כאשר משהו השתבש. הם לא השתמשו באוהבים הצעירים רק כאמצעי לעשיית כסף.
האתר של OkCupid
דייטים און ליין
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
