מהי תמונת ניצחון של סיום מלחמה - ומה הופך אותה לכזאת?

"המושג 'תמונת ניצחון' נשמע לי היום ישראלי כל-כך. אני לא בטוח שבעולם, במקומות שבהם לא עוסקים במאבק הישרדות, עוד מבינים את זה באותה משמעות", אומר האמן המוערך עדי נס, שבין צילומיו המוכרים ביותר יש כמה פרפרזות על "תמונות ניצחון" מובהקות, כמו למשל זו של יוסי בן חנן הלוחם, מתרחץ בחדווה בתעלת סואץ, או זו המשחזרת את מעמד הנפת דגל הדיו באילת. "אלא שבצילום שלי אין דגל", מעיר נס.

המושג "תמונת ניצחון" אינו המצאה ישראלית, אך כבר עשרות שנים שבעולם המערבי מוקדשת ההגדרה בעיקר לניצחונות מתחום הספורט והפוליטיקה - הנפות גביעים וחציית קווי סיום, או ניצחונות בקלפי, מאובמה ועד מרקל.

אצלנו, לעומת זאת, הפך המושג הטעון הזה לסיסמת קרב מפורשת בעידן המלחמות המסוקרות און-ליין. מלחמות המדיה דורשות את ליטרת הבשר הוויזואלית שלהן, עד שנדמה שהמרדף אחר "תמונות ניצחון" הופך לחשוב לא פחות מההישגים בשטח.

את האמן והצלם מיקי קרצמן, ראש המחלקה לצילום בבצלאל, אני תופסת באמצע צילומים במרחב עוטף עזה. לשאלה על עצם האפשרות לייצר תמונת ניצחון אחת, שתבלוט בזיכרון הקולקטיבי מעל כולן - הוא משיב שזו אולי ההזדמנות הראשונה מזה שנים רבות להגיע לתמונה כזו.

קרצמן: "הרבה שנים לא היה סיכוי להשיג תמונת ניצחון, כי לצורך זה צריך איזשהו קונצנזוס. תמונת הניצחון האחרונה שלנו היא התמונה של הצנחנים בכותל. הסיבה העיקרית שעד היום לא היה לנו שום סיכוי לתמונת ניצחון היא שמאז 1967 לא היה קונצנזוס. גם כשניסו לייצר תמונה כזו מלבנון - עם החייל הפצוע שמסמן בידו 'וי' - זה לא תפס".

- אז מה השתנה?

"האופציה היחידה היא דווקא עכשיו, כיוון שיש סביב המלחמה הזו קונצנזוס חסר תקדים, שאני אמנם לא חלק ממנו. הציבור חושב שיש הצדקה למלחמה הזו. אבל תמונת הניצחון לא נקבעת ביום שהיא מצולמת ואפילו לא ביום שהיא מפורסמת - זה משהו שנבחן במבט לאחור. כשאנחנו מדברים על תמונת ניצחון, אנחנו מדברים על משהו שיוצר אייקון ולא משהו שתופס את תשומת הלב וחולף לאחר יומיים".

עדי נס: "צריך לשאול את עצמנו מי מעוניין בתמונת הניצחון ולמי היא מיועדת. האם אנחנו רוצים להראות ניצחון או שאנחנו רוצים תמונת תבוסה? בעיניי, התמונה האיקונית של המלחמה הזו נמצאת בשיר של אריאל הורוביץ '20 אלף איש' על הקהל הרב אחרי הארון של שון כרמלי. זוהי תמונה מופלאה, כי היא מראה את ניצחון הרוח והאחווה הישראלית".

- אבל אנחנו לא יכולים לראות בלוויה תמונת ניצחון. אנחנו מחפשים חייל אמיץ או מקסימום צנחן בוכה.

נס: "תמונת ניצחון צריכה להכיל בתמצית את כל ה-DNA של המסר וההקשר, בלי להזדקק למילים. היא צריכה להכיל את הרגשות והרוח והאנושיות, ויחד עם זאת את הכוח והאיום כלפי הצד השני - דיר באלק".

- דימוי שיש לו כוח מיידי?

"זה חייב להיות מאוד אפקטיבי. אלא אם כן זה משהו שמקבל פרשנות מאוחרת, וכאן נכנס המקום של האמן והטיימינג - שנותנים לאירוע להיות יותר מנקודתי. זה מה שקרה למשל עם 'העיניים של המדינה' ממלחמת יום הכיפורים - ביטוי מילולי שייצג משהו מאוד עמוק, שהאמנית מיכל נאמן הלכה ונתנה לו מימוש חזותי".

- אפשר להשיג תמונת ניצחון כשאין הכרעה ברורה מי ניצח?

קרצמן: "המושג עצמו לא מדבר בהכרח על תמונה חזותית, אלא מקפל בתוכו הרבה יותר. זה שם קוד להישג שניתן לשים עליו את האצבע. זה לא קשור לניצחון, אלא דווקא למצב ולמאבק. אנשים משתוקקים לראות את זה. הסיכוי שיהיה או לא יהיה פריים אחד שיהפוך לתמונת הניצחון קשור גם ל'דרישת הקהל'".

"גם כשיש הכרעה, כל תמונה של ניצחון כוללת מחוץ לפריים הרבה מאוד אובדן", אומרת נילי גורן, אוצרת הצילום של מוזיאון תל-אביב. לדבריה, כל פריימינג כולל נרטיב של צד אחד ומותיר מחוץ לתמונה את הצד האחר.

נס: "משהו מאוד התערער במעמד של תמונות אייקוניות. בעבר היה לזה קהל יעד מאוד ברור ומקור סמכות מאוד ברור. היום יש יותר שאלות ויותר קהלי יעד, לפחות שלושה: אנחנו, הצד השני והעולם. האם חשוב לנו מה העולם יחשוב עלינו? בתמונה של יוסי בן-חנן ברור שאתה גבר נאה ונוגה והסיטואציה היא של ניצחון, עם השמש הבהירה והשמים הכחולים והמים".

- היום אנחנו מאוד מוצפים, כל תמונה מיד נרדפת בעוד תמונות. אין כבר את הפריבילגיה של שער חד-פעמי של מגזין "Life", שנותן לדברים תוקף "היסטורי". אם תעבור לנו תמונה מעולה תחת היד, מי יזכור אותה מחר?

"זה לא רק הריבוי. היום אין אמת אבסולוטית ויותר קשה למשהו להפוך לאייקוני, כי מיד יהיה מי שיערער ויקעקע אותו".

קרצמן ונס מזכירים שניהם את כוחו של הצד השני לגייס הזדהות וחמלה בדעת הקהל העולמית. לדברי נס, לצד החלש יש יותר כוח ויזואלי, כיוון שתמונת הכאב פועלת בעוצמה והשפעתה רגשית ומיידית - "זה עובד על הבטן", כדבריו. עם זאת, תמונת ילדי הגן המשתופפים בזמן אזעקה גם היא חזקה בעיניו.

קרצמן מוסיף: "מי שמנצח כרגע בתמונות הם הפלסטינים, אבל אנחנו לא רואים אותן בתקשורת אצלנו. גם כשאנחנו מדברים על הסברה הבינלאומית, אני לא בטוח שהמסבירים רואים את התמונות של הצד השני".

"אין ניצחון במלחמה"

רבות מהתמונות ההיסטוריות הידועות ביותר לא היו הופכות לכאלה בלי מספר גורמים: קומפוזיציה מעולה של הצלם, בחירת העורך, עיתוי הפרסום. המיתוס שלפיו אלה תמונות שלכדו את "הרגע המכריע" מופרך במקרים רבים.

"האגדה על התמונה של יוסי בן חנן מספרת שהוא קפץ בשמחה לתעלה בסיום הלחימה, אבל בפועל יש עוד תמונות, מימים אחרים, והן פשוט פחות מוצלחות", אומר נס. "גם תמונת הצנחנים בכותל הייתה מבוימת ואין ספק שבהנפת דגל הדיו כיוון הצלם לקבל תמונת 'איוו ג'ימה' משלנו". נס מתייחס בדבריו לתמונת הנפת הדגל האמריקאי בסיום הקרב נגד יפן על האי איוו ג'ימה באוקיינוס השקט, במלחמת העולם השנייה.

לדברי קרצמן, אין חשיבות לשאלה אם התמונה "טבעית" או מבוימת. "גם איוו ג'ימה של ג'ו רוזנטל היא תמונה מבוימת, שיש לה כמה גרסאות. וכשיבגני חלדיי נשלח למשימה בגלל שגם הצד הסובייטי רצה בתמונת ניצחון משלו, הוא מכין הרבה מאוד תמונות והצילום שמתקבל בסוף הוא של הדגל המתנופף מעל הרייכסטאג, והוא מוסיף לתמונה עשן".

- צילום הפטרייה של הפיצוץ הגרעיני הוא תמונת ניצחון?

קרצמן: "בהחלט כן. וכאן נכנס השיקול של עיתוי הפרסום: הצילום הזה היה בידי הצבא והממשל האמריקאי שלושה ימים לפני הכניעה היפנית. ההחלטה לפרסם אותו אחרי הכניעה הפכה אותו מצילום של הרג המונים לצילום ניצחון".

נס: "לכל תרבות יש את ה'איוו ג'ימה' שלה, מה שמעלה את שאלת האמינות - הפיברוק של תמונות כאלה הוא מאוד מורכב ונובע גם מסיטואציה פוליטית. אבל זה יכול לעבוד אם יש בתמונה את המרכיבים של האייקון - הוא צריך להיות פשוט, הוא צריך לגעת רגשית, ולפעמים זו גם הקומפוזיציה הנפלאה ואולי מקרית, כמו הצילום של אלפרד אייזנשטאט ביום הניצחון בטיימס-סקוור בניו-יורק. היו ושם עוד צלמים ודווקא זה תפס.

"זה כמו שלפרסומאים יש את הדרך והיכולת לייצר קמפיין רגשי, אבל זו קצת רדיפה אחרי דבר שהוא כמעט לא מושג - זה היפוך מהותי בעידן הנוכחי, בין הרצון לייצר דימוי שמפגין ניצחון וכוחנות, לבין הרצון להיראות אנושי ולא לוחמני".

גורן: "המיתוס של תמונות ניצחון טמון בזיכרון תרבותי היסטורי של תולדות האמנות: שערי ניצחון ותמונות של קרבות של גויה וברויגל וגם ניצחון החירות והחופש - שבשמם דורכים על הרבה מאוד דם".

גורן מזכירה את תמונת הכבאים אחרי ה-11 בספטמבר: "תמונה של שלושה כבאים מניפים את דגל ארה"ב על הריסות התאומים ומנסים בזמן אמת לביים את תמונת איוו ג'ימה - שהיא בעצמה מבוססת על תמונות בארוקיות, של האלכסון החריף של הניצחון, כמו בתמונת 'החירות מובילה את העם'. בעצם אנחנו עוסקים באייקונים של תפיסות כוחניות, כמו צילומי המנהיגים שבמשטרים טוטאליטריים. זה מתחבר גם לאמנות מגוייסת".

לדבריה, גם אייקונים אחרים מבוססים על הזיכרון ההיסטורי-תרבותי שצרוב בנו - למשל במתקפת המחבלים במעלות, תמונת החייל שלוקח את אחותו הפצועה על הידיים "זה הולך אחורה עד למדונה והילד, זו תמונת 'פיאטה' (חמלה) קלאסית", אומרת גורן.

נס: "אני תמיד מעדיף להיות בצד שבו תמונת הסיכום 'כותרת המשנה של המלחמה' הוא צילום של חיילים אנושיים מאשר של ההרס.

"ברור לי שידינו תהיה על התחתונה בדעת הקהל העולמית, אבל מוטב לי להיות חלק מעולם מערבי שתמונת הניצחון של המלחמה שלו היא זוג מתנשק בכיכר ולא פטרייה עשנה או ילדה עירומה מהתקפת נפאלם".

"אני שייכת לאלה שמאמינים בקלישאה שאין ניצחון במלחמה", אומרת גורן. "במלחמות יש הישגים אולי. בעיניי, הניצחון שייך לתחומים הרבה יותר אינטימיים ופואטיים - ילד שמתחיל ללכת ומישהו שמתגבר על מחלה, ורגעים קטנים של אושר - אלה ניצחונות בעיניי ובוודאי לא אירועים שיש בהם אלימות.

"תמונת ניצחון הרבה יותר מרשימה לדעתי זו תמונת הנחיתה על הירח - וגם כאן יש תיאוריות קונספירציה שיפריכו את ההישג".

גורן מציינת שעבור הצלם, תמונה מנצחת היא לאו דווקא תמונת ניצחון. זו יכולה להיות תמונת זוועה שתזכה בפוליצר. "באותה תבנית של ציורי הקרבות של גויה היו צלמים רבים כל-כך, כמו למשל בהתנתקות ופינוי גוש קטיף.

"היו שם שוטרים וסוסים וזה מאוד פוטוגני. אבל קשה לכנות זאת ניצחון. הישג אולי כן. אני חושבת שצלמים רצים אחרי סקופים, פאתוס, רעש חזותי".

- ובכל הרעש חזותי וההצפה, יש בכלל סיכוי לתמונה אחת להפוך לאייקון?

גורן: "כנראה שלא. אני חושבת שהיום אין סיכוי לסינגולריות, חוץ מאשר באירועים של רגע אחד (כמו בשיגור חללית), שבהם כל התמונות מתלכדות. כל תמונה נתונה לפרשנות וכשהפרשנות היא קולקטיבית, תמונות הופכות לאייקונים".