מותר להפגין עצב על עזה

אי-אפשר להציל את שמה הטוב של ישראל כאשר גוויותיהם של מאות ילדים מתגוללות בעזה. אומרים שהאמת היא הקורבן הראשון בכל מלחמה, אבל האמת היא שהדימוי הציבורי של דמוקרטיה לוחמת הוא הקורבן הראשון. מה קל לייחס זדון לדיקטטורות ולמדינות משטרה. זה מובן מאליו. מי בכלל היה מצפה אחרת. אבל דמוקרטיה, המסירה את הכפפות כדי להתגונן, היא עניין אחר (כן, אנחנו יודעים שרוב הכפפות לא הוסרו, אבל ידיעתנו אינה מספיקה).

יש בתל-אביב אנשים שצדעיהם כבר הכסיפו, המתנגדים לכל מהלך התגוננות של ישראל ב-40 השנה האחרונות. עם חלקם נהגתי להתווכח בבתי-קפה בתל-אביב על זכותה של ברית-המועצות עליה השלום לפלוש לאפגניסטן. זה היה לאחר 1980, והם הגנו על הזכות בכל התוקף השמור לדוקטרינרים מרקסיסטיים סלוניים. הסובייטים נהגו להטיל צעצועים ממולכדים בכפרים אפגאניים. אבל הדאגה לילדי אפגניסטן לא הייתה נחלתם.

במרוצת השנים התוודעתי אל די הרבה אנשים כאלה. נועם צ'ומסקי המהולל, הכוהן הגדול של כל הדיסידנטים הסלוניים, נהג לכתוב במשך שנים על מאבק העצמאות של מזרח טימור, חבל קטנטן ועלוב שאינדונזיה כבשה, סיפחה ודיכאה באמצע שנות ה-70 (רבע מתושביו נספו במלחמה).

העניין של צ'ומסקי בטימורים עורר הערצה. הנה כי כן, האינטלקטואל הגדול התעניין גם בפראים של קו המשווה. לבסוף, מזרח טימור קיבלה עצמאות, וידידיה במערב פנו לעזרת צ'ומסקי בשלב הבא, שלב הפיתוח והייצוב. צ'ומסקי חדל להתעניין בן-לילה. מזרח טימור עניינה אותו כל זמן שהיא הייתה חץ באשפת הדיסקרדיטציה של מדיניות החוץ האמריקאית (וושינגטון העניקה אור ירוק לפלישת אינדונזיה, בדצמבר 1975).

מזרח טימור לא עניינה את צ'ומסקי בתור שכזאת. היא הייתה מטאפורה. ממש כפי שעזה אינה מעניינת חלק ניכר ממבקרי ישראל, לא בתור שכזאת. אף היא מטאפורה.

אנשים מעמיקים שחדלו להאמין

עניין לנו בבלשנים ובמבקרי ספרות, שאינם מתעניינים עוד בנרטיב, במידה שהתעניינו בו אי-פעם. הם מתעניינים רק בהברות, או מוטב - בפירוק ההברות. הלשון שאנחנו מדברים וכותבים מסתירה את האמת, והם מחטטים בה שעל מנת לקרוע את המסווה.

הם גם מוסרים את נפשם על הבאשת ריחה של הדמוקרטיה המערבית, על הכפשת תרבותה וההיסטוריה שלה, על הכחשה שיטתית של תרומותיה. הם עושים כן מכוח צירוף מסובך של סיבות, שזדון אינו החשוב ביותר ביניהן. הם לעתים קרובות אנשים מעמיקים, שחדלו להאמין: באלוהים, באדם, במשפחה, בחברה, במולדת. חזון ניהיליסטי, אם ייתכן כזה, תפס את מקום אמונתם.

הם ראויים למקום של כבוד, מפני שהם מצילים אותנו מפעם לפעם מפני התוצאות הרות-האסון של ודאויותינו. בזכותם אנחנו נאלצים להציג שאלות, לעצמנו ולזולתנו. אבל הם אינם סלקטיביים. הם אוסרים מלחמה על כל ודאויותינו. חלקנו מוצאים את עצמנו בעמדת התנצלות, אם אנחנו מנסים לחדש את תוקפן של כמה מן הוודאויות. רובנו נתקפים רגשי-נחיתות איומים, ומפני שאיננו מסוגלים להתמודד עם עומקם האינטלקטואלי, אנחנו קומצים אגרוף, מורחים גרפיטי אנונימי על קירות האינטרנט, או מתנפלים על מפגינים.

דמוקרטיה מתגוננת תלויה לחלוטין בעוגן של כמה מוודאויותיה. תבוסתה של צרפת בתחילת מלחמת העולם השנייה באה הרבה לפני שלוחמת השריון הגרמנית חיסלה את צבאה בשדות הקרב. רוח של תבוסתנות קנתה שביתה בחברה הצרפתית שנים לפני המלחמה. מאבקים פנימיים עיוורו את הצרפתים לסכנות חיצוניות. ימין קיצוני לא מצא סיבות מיוחדות להתנגד לפשיזם האירופי; שמאל קיצוני לא מצא סיבה לעמוד לצד "האימפריאליסטים" במלחמה שאינה נוגעת כלל לפרולטריון.

בריטניה החזיקה מעמד כמובן בזכות המים המפרידים בינה ובין אירופה, אבל גם מפני שהיא ידעה על מה היא לוחמת. בהיעדר כיפת ברזל, עריה הופצצו ללא רחם, אבל הבריטים "הקשיחו את שפתם העליונה" (stiffened their upper lip), והחזיקו מעמד. קצת קשה להאמין שהם היו מסוגלים לעמוד במבחן כזה כיום, בלי ודאויות, עם חרטה עמוקה על עברם.

"זיקוקי דינור פתטיים"

דנה אינטרנשיונל, שליחת ישראל אצל העמים, התעצבנה השבוע על האירופים, ואמרה להם שאיך הם מעזים לבקר את ישראל, הלוא הם כבשו ורצחו ואנסו ודיכאו את אפריקה ואת אסיה. היא לא הבינה, אבוי, שזה בדיוק הטעם לסלידתם מפני ישראל. הם סולדים מעברם שלהם, הם ויתרו עליו וקברו אותו; ישראל מסרבת להיקבר, והיא מזכירה להם את יהירותו של סבא-רבא, שהאמין בשליחות ובחזון, ונשא את בשורת הציוויליזציה אל ארצות הפראים, בדרך כלל בפראות גדולה מפראיותם.

אין הסבר עובר לסוחר למרחץ הדמים בעזה. לרוע המזל, מספר ניכר של אנשים לא-זדוניים מוכנים להתייחס בביטול אל מטח הטילים על ישראל. אם הם לא פגעו, מן הסתם לא היה להם סיכוי לפגוע. "זיקוקי דינור פתטיים", כתב צייצן אחד על המטר הבליסטי של קנאי עזה.

איך אפשר שלא לכעוס? ובכן, אפשר, וצריך. "הקשחת השפה העליונה" אצל ישראלים צריכה להתבטא בהנמכת הטון, בצינון הכעס, בהשפלת העיניים. מדיניות ההסברה של ישראל אינה יכולה להסתמך על התנצחויות עם מראייני טלוויזיה (השגריר הכועס של ישראל בוושינגטון), או במחוות תיאטרליות במועצת הביטחון (שגריר ישראל באו"ם משמיע אזעקה דרך הטלפון הנייד שלו), או בתלישת כרזות אנטי-ישראליות (נופשים ישראליים באיים המלדיביים).

ישראלים צריכים לדבר בעצב על תוצאות המלחמה הזו. הם צריכים להודות שפגיעתה באוכלוסייה האזרחית הייתה איומה ונוראה, והם אינם יודעים את נפשם מצער. הם צריכים להביע הבנה לרגשותיהם של מבקרי ישראל, ולא להגיד להם, בסגנון אביגדור-ליברמני, לקשוט את עצמם תחילה (שגריר ישראל במוסדות האו"ם בז'נבה בתגובה על גינוי ישראל במועצת זכויות האדם של האו"ם).

לפרסם את השמות

בימי האינתיפאדה הראשונה, כאשר נערים פלסטיניים צעירים היו נהרגים חדשות לבקרים ביידוי אבנים, הציע פרשן רב מוניטין ב"הארץ" להתחיל לפרסם את שמותיהם בעיתוני ישראל. האנונימיות ההיא הייתה בלתי נסבלת, ושחררה ישראלים בקלות רבה מדי מן האחריות לדברים הנעשים בשמם. אם אינני טועה, שמו של המציע היה דן מרגלית. ואם אינני טועה, "הארץ" אמנם התחיל לפרסם את השמות.

אין זה מאוחר מדי לפרסם את שמותיהם של מתי עזה, כביטוי של אנושיות. "הנשארה אמפתיה כלשהי בסכסוך הישראלי-פלסטיני?", שאלה השבוע כתבת חוץ עתירת ניסיון של NPR, רשת הרדיו הציבורית בארצות-הברית (ראוי לקריאה ולהאזנה, http://tinyurl.com/npr-empathy). הבה ניצוק קצת אמפתיה.

הסברה מתנצחת, אגרסיבית, צדקנית וכועסת לא תנחיל לישראל שום הישגים. היא רק תביא אנשים כמו ג'ונתן צ'אייט, בעל טור במגזין "ניו-יורק", להגיד, "קשה מאוד להיות פרו-ישראלי בימים האלה". הבה נקל במקצת על אנשים כמותו. הבה נחזור ונטען לסגולת האמפתיה, אפילו בשעה שאויב מרושע משתמש בגולגולות הרצוצות של ילדיו כגביעים בתחרות ספורט.

מחוות האמפתיה, אבוי, לא תקים את המתים לתחייה. אבל היא תזכיר לנו ולידידינו, שגם במלחמת קיום, שאנחנו חושבים לצודקת, לא איבדנו את הצלם.