על אהבת מולדת בימי מלחמה

יש משהו קצת מעציב בגילדה מקצועית, המבכרת רחמים עצמיים על פני ביקורת עצמית. אני מתכוון לעיתונות הישראלית. בעיני עפרה ישועה-ליית, בעלת טור באתר "העין השביעית", אני תקעתי סכין בגבה של הדמוקרטיה הישראלית, כאשר תקפתי לפני שבועיים ("גבולות השיח", 26.7) את גדעון לוי על רשימתו "הרעים לטיס".

התקפתי עליו "תירשם כעוד שפל בסצינה המדכדכת של התקשורת הישראלית בימי 'צוק איתן'".

מדברת בעדה היא הזריזות שבה הועמדתי בין הבריונים קמוצי האגרוף שהתנכלו להפגנות השמאל. אתר "העין השביעית", שבו התפרסמה רשימתה נוטפת-הסרקזם של גברת ישועה-ליית ("קרני, הומניסט שכמותו"), העמיד בראשה צילום של נאמני מאיר כהנא בשעת הפגנה מול מחנה הקריה בתל-אביב.

אכן, איזה מזל ש-40 שנים של עבודתי העיתונאית שזורות בגילויי תמיכה בכהנא. איך היה אפשר לסווג את ביקורתי על מר לוי, אילו היה מתברר, חס ושלום, שאני מתנגד להתנחלות ולסיפוח, ומבקר את מדיניות ישראל מקריית ארבע עד פרטוריה, ואפילו השתתפתי בהפגנות נגד הכיבוש בלב רמאללה. היה אפשר לשאול אם הוא, ההומניסט שכמותו, חשב שמר לוי גדש את הסאה, אולי אפילו חברי הברנז'ה, המחרפים את נפשם בשוחות הסולידריות המקצועית, צריכים להציג כמה שאלות נוקבות למר לוי, או אפילו, שוד ושבר, לעצמם. אבל, קרני, כהניסט שכמותו, תמיד שנא את הערבים ואת חופש הדיבור.

רשימתה של גברת ישועה-ליית כללה כמה קישוריות, אם כי אף אחת מהן לא הייתה קישורית למאמר שעורר אותה. זו פרקטיקה רגילה ב"עין השביעית", שחלק מכותביו מעדיפים להשתמש בסוגריים מרובעים כרישיון לסילוף ולהוצאה מן ההקשר. הם לא השלימו עדיין עם תרבות הלינקים של הווב.

חוק העוולות המסחריות

אין זה כמובן עניינם של מבקריי, שדבריי על גדעון לוי הופיעו במסגרת מסה ארוכה על הבעיות שמעוררת מלחמה בחברה דמוקרטית, עם דוגמאות היסטוריות מישראל ומארצות מערביות; הצגתי בה שאלות, ודיברתי על הסכנות האורבות לדמוקרטיה; הזהרתי מפני הפיתוי לחנוק ביקורת; דיברתי על ההתעלמות מהפצצת אזרחים במערב ביירות ב-1982.

הקריאה לבטל מנויים על "הארץ" לא הייתה קריאה כלל. היא הייתה התלבטות בקול רם. "לבטל מנויים?", שאלתי את עצמי, "קשה להגיד, בדרך-כלל רעיון לא טוב, אבל כמו כל הרעיונות הרעים, אולי גם הוא צריך להישקל".

בעיני הסלפנים, ההתלבטות הזו הפכה ל"קריאה", הקריאה הפכה ל"סכין בגב המקצוע", ובעל טור לענייני משפט, איפה אם לא ב"עין השביעית", העלה את האפשרות שהארץ יוכל לתבוע אותי לדין בשם חוק העוולות המסחריות (1988). אני מודיע בזה שאדרבא, אני מסיר בזה את חסינותי העיתונאית, ופוטר את עמיתיי מן הצורך להגן עליי בשם הסולידריות המקצועית.

אף אחד מן המבקרים לא ראה צורך לצטט מה שכתבתי ברשימתי הלא-מקושרת על הארץ. "בבת-עינה של הדמוקרטיה הישראלית, שומר הגחלת של זכויות האזרח", כתבתי, "הסמן הימני (במובן האידיומטי) של הדמוקרטיה הישראלית". אכן, מדוע יש צורך להביא דברים בשם אומרם, כאשר הדברים אינם מתיישבים עם סדר היום של הכותבים, שעניינו הוא הבאשת ריחו של בן-פלוגתא, כדי שלא יהיה צריך להתווכח איתו לגופו של עניין. גופו של מי?

אני בהחלט אינני פוטר את עצמי מביקורת. אני מצטער על השימוש "סכין בגב" לתיאור כתיבתו של גדעון לוי נגד טייסי חיל האוויר, דווקא מפני שלא השתמשתי בו בהתפרצות של זעם, ודווקא מפני שטענתי לתוקף היסטורי ומוסרי. המלים "סכין בגב" אינן צריכות להופיע בכתיבתם של בני תרבות. חזקה עליהן שלא יובנו כהלכה, שיוצאו מהקשרן, שיעוררו אסוציאציות; ובעיקר חזקה עליהן שיסיחו את הדעת מן העיקר. העיקר היה ביקורתי על חוסר הלויאליות האזרחית, הכרוכה בניסיון להבאיש קולקטיבית את ריחם של טייסי חיל האוויר, מגיני המולדת.

תודה, זהבה

בחלק מן השמאל הישראלי, עצם השימוש במלים "מולדת", קל וחומר "מגיני מולדת", מעורר רתיעה, מפני שימין לאומני תבע עליו חזקה, ועשה בו שימוש לרעה במרוצת השנים. אבל אסור לשמאל לוותר על זכותו להיות פטריוטי ולויאלי. על המולדת מותר וצריך להגן. מגיניה ראויים לאשראי ולהכרת-תודה, אפילו מניו-דלהי, בוודאי מרמת-אביב. הניסיון להעליל עליהם רצחנות וחוסר אנושיות הוא נפסד, וצריך גינוי.

שמחתי להיווכח, שהסכמה לי בעניין הזה עם זהבה גלאון. היא הביעה התנגדות לאלה המתארים את טייסי חיל האוויר כרוצחים (בראיון עם מזל מועלם, באתר הרשת פולס-ישראל). היא אמנם לא נקבה בשמו של גדעון לוי, המתאר הראשי, וזה בדיוק מה שהיה עליי לעשות: להימנע מלנקוב בשמו.

אני חושב שנכשל הוא הכותב ההופך את עצמו לנושא כתיבה. נכשל הוא זה המביע את דעותיו בגוף ראשון. נכשל הוא זה הנבחן על-פי הביוגרפיה שלו, או על-פי העדפותיו הגיאוגרפיות, במקום להיבחן על יסוד טענותיו והגיונו. במובן הזה אמנם נכשלתי, מפני שהפרסונליזציה של ביקורתי על גדעון לוי הסיחה את הדעת משאר טענותיי.

אני חושב שלא רק השמאל יכול להיות פטריוטי לעת מלחמה, אלא גם העיתונות יכולה. אין כל פגם בפטריוטיות. כאשר המדינה לוחמת על הגנת אזרחיה מפני טבח בליסטי פוטנציאלי, היא ראויה לאהדה מצד כלי תקשורת באירופה ובאמריקה, ואפילו בתל-אביב. העניין הזה היה פעם כה מובן מאליו, בארץ ובארצות דמוקרטיות אחרות, שלא היה צורך לבזבז זמן על ניסוחו.

לא מפלטו של הנבל

יש מלחמות, שחותם של חוסר-לגיטימיות נטבע עליהן מיומן הראשון. לבנון הראשונה הייתה כזאת. היא הייתה מלחמת רמייה וכחש, שתירוץ-סרק התחיל ומגדל של שקרים האריך. היא הביאה את משמרות המהפכה של איראן אל שערי הגליל.

אבל מלחמת עזה השלישית, יולי 2014, הייתה מלחמת-מגן. תהיה הדעה על הממשלה שניהלה אותה אשר תהיה, פטריוטיות לעת מלחמה כזאת היא תעודת כבוד, לא "מפלטו של הנבל" (בלשון הזהב של סמיואל ג'ונסון).

אני כתבתי מה שכתבתי מפני שאני מאמין בצדקתה של ישראל, זאת אומרת בזכותה להתקיים כמדינת-לאום יהודית. לא חזרתי בי מהתנגדותי למדיניות הכיבוש והסיפוח של ממשלות ישראל ב-45 השנה האחרונות. אבל אני מתנגד לרלטיביזם המוסרי, המוצא צדדים לכאן ולכאן במאבק-קיום. לישראל בשום פנים אין הזכות לעשות "הכול" כדי להתקיים. אסור לה לרצוח עם או לגרש אותו; אסור לה לפגוע במתכוון באוכלוסייה אזרחית, או לשלול ממנה את היכולת להתקיים. אבל מותר לה להתגונן בכל התוקף.

את קולות הביקורת על צדקת ישראל אי אפשר להשתיק ואין צורך להשתיק. ישמרנו אלוהים מפני פתאים, המציעים לעצור בעלי טורים על בגידה. אבל אפשר להשיב לבעלי הטורים האלה, קול תחת קול. לברנז'ה אין הזכות להשתיק את התשובה בשם ההגדרות שהיא מעניקה לחופש הדיבור, או בשם סולידריות מקצועיות.

מי שמוציאים גזרה שווה בין ביקורתי על גדעון לוי ובין בריוני הימין מעידים על עצמם שהם איבדו קשר עם המציאות. החמצן הממוחזר שהם נושמים בבתי המרזח של הברנז'ה משפיע לרעה על יכולתם לחשוב. הגיע הזמן לפתוח את החלונות, ולאוורר את החדר. העובש נעשה בלתי נסבל.