"את חושבת שפעם בשבוע אני לא אומרת 'פאק איט'?"

כבר שבע שנים שלנה קריינדלין, מנכ"לית תיאטרון גשר, לא ביימה הצגה. בעיניה, בימוי הוא עניין טוטאלי, ואם במאי לוקח על עצמו לביים הצגה, הוא צריך להיות עסוק בה בכל יום, כל היום. לכן הרגישה שיהיה זה חוסר אחריות לסכן את גשר, שמצבו הכספי רעוע גם ככה, ולהעלות הצגה תוך כדי תפקידה כמנכ"לית התיאטרון. כשהבשיל אצלה הרעיון איך לפצח ולהעלות את "אותלו", כמו שאף אחד לא עשה קודם, היא ניגשה ליבגני אריה, המנהל האמנותי שלה והמנטור הנערץ שבעקבותיו עלתה ארצה לפני 23 שנים, נשמה עמוק ואמרה לו, "יש לי רעיון להפקה". "משהו ישראלי?", התעניין אריה. "לא", ענתה קריינדלין, "שייקספיר". "שייקספיר?", הוא קפץ, "את שאומרת לי כל הזמן, בוא נעשה משהו ישראלי, משהו שימכור כרטיסים".

"לזכותו ייאמר", צוחקת קריינדלין, "שהוא אמר, 'טוב, רעיון מעניין, לא שמעתי דבר כזה ויש לנו קאסט בתיאטרון שמתאים בדיוק'. ואז הוא נכנס לפאניקה. איך תנהלי את התיאטרון ככה? יש לנו בעיות כספיות. איך תעשי את זה? אמרתי לו, כרגיל, כמו שאני תמיד אומרת, זה לא עניינך".

- אז איך את פותרת את חלוקת הזמן בין ניהול התיאטרון לבימוי אותלו?

"לא פתרתי את זה. בכל פעם שאני מגיעה לחזרה בערבים חצי מתה, אני קמה לתחייה בתחילת החזרה, כי זה האושר הכי גדול. בביוגרפיה של במאי, הרגע הכי טרגי הוא כשההצגה עולה על הבמה. עד אז יש לנו הרגעים הכי מדהימים בחדר החזרות ואני לא רוצה שיפריעו לנו. כשההצגה עולה על הבמה, אני מרגישה כאילו תלו אותי עירומה בכיכר רבין, וכל אחד מביע את דעתו על העור הנפול שלי, השומן, הירכיים. לכל אחד יש פתאום מה להגיד על משהו שטיפלת בו כמו בתינוק. אני מתפלאת שאף במאי עוד לא רצח צופה. אני מסוגלת לרצוח מישהו שמשתעל ברגע הכי דרמטי בהצגה. אני מתייחסת לתיאטרון מאוד ברצינות".

- את מאוד דרמטית. אולי זאת גישה מיושנת?

"יכול להיות, אבל אני לא מסכימה עם זה. בעיניי תיאטרון הוא כמו דת. אם מתייחסים אליו כמו אל עוד עבודה, אז אפשר להפסיק לעבוד, כי כסף לא מרוויחים פה. רוב אנשי התיאטרון לא מקבלים את מה שהם חושבים שמגיע להם".

- מבחינה כלכלית או אמנותית?

"הכול. אי-אפשר להתעשר, להיות רגועה, לנהל חיי משפחה, אין משכורת 13 וסטייקים, בקושי קפה. היתרון של התיאטרון הוא שאתה מקבל את הסיפוקים הקטנים שלך, כמו להגיע עם השחקנים לנקודה שאליה רצית להגיע. אם זה פאסה אז עדיף לעבוד בביזנס, במקום שיש בו תשוקה לכסף".

- ולך אין תשוקה לכסף?

"לא. יש לי תשוקה לכסף בשביל התיאטרון".

- לא מתסכל אותך לחיות ככה?

"מתסכל שהמשכורת שלי היא שליש ממה שמקבל מנהל תיאטרון עירוני במוסקבה - תיאטרון קטן, לא פדרלי, כזה שיש כמותו עוד מאתיים".

- למה ברוסיה משלמים הרבה?

"בגלל ההקצבה הציבורית, שעומדת על 70% ולא כמו אצלנו 30%, והמעמד הגבוה של התיאטרון. העירייה תומכת הרבה".

- עיריית תל אביב נתנה לכם את המבנה.

"זה עוזר בלי ספק, אבל זה לא מספיק. גדלתי בערכים אחרים, כאלה שבמאי תיאטרון טוב נחשב בהם לאלוהים. יבגני אריה הוא אחד הגדולים שיש".

- אז למה את נשארת פה?

"כי אני לא רוצה לחיות שם. אני רוצה משהו בלתי אפשרי. זה כמו שאני רוצה בעל עשיר שייתן לי כסף ולא יבלבל לי את המוח. אם מדינת ישראל הייתה עם המסורת התרבותית הרוסית, בשפה הרוסית, עם מזג האוויר של פה, היה טוב. ועדיין, להיות פה במלחמה יותר בטוח מאשר לנסוע במטרו של מוסקבה".

- בשביל איכות החיים, את מקריבה את הדבר שהכי חשוב לך בחיים.

"אני מנסה לקרב את התיאטרון לערכים שלי, וגיבשנו כאן צוות כישרונות פנטסטי. מעבר לכך, ב-23 השנים שבהן אני בארץ הערכים שלי השתנו, האוזניים שלי השתנו, ואני מודה שאני לא אוהבת את המחזאות הרוסית החדשה. מעצבנות אותי הגסויות. כנראה נשארתי ברוסיה של לפני שלושים שנה".

- הצלחת להתחבר למחזאות ישראלית?

"לדוגמאות טובות של מחזאות ישראלית, כן".

- ברוסיה, למדת חמש שנים ניהול תיאטרון, אפילו שרצית להיות במאית. למה?

"כשבאתי למורה הגדולה לבימוי ורציתי להתקבל, היא אמרה לי, את צעירה מדי, תצברי ניסיון. אז הלכתי ללמוד איפה שקיבלו אותי. מגיל 12 הייתי מעורבת בניהול תיאטרון, כשהצטרפתי לתיאטרון הצעירים. הציעו לי עבודה בניהול תיאטרון, אבל לא הייתי חברת מפלגה, וזה היה בעייתי אז".

- כיום, את במאית או מנהלת?

"נכון להיום אני במאית שמנהלת תיאטרון. סליחה שאני לא צנועה, אבל יש לי זכות לעשות את שני הדברים האלה, כי נדמה לי שיש לי כישורים לשניהם".

- ואת מצליחה לבצע הפרדה?

"אותלו מפריע לי עם השיגעון שלו כשאני מתעסקת עם המאזנים. זה מפריע לי. אני משתדלת לשים לעצמי מגבלות. בשבע בערב אני מתנתקת לגמרי מניהול ועושה חזרות. בינתיים אני מצליחה, אבל לא יודעת מה יהיה בחודש שלפני הפרמיירה".

- בצד הניהולי נדמה שאתם מאוד "מחוברים" בגשר. האג'נדה שלך היא לחבר עסקים לתיאטרון?

"החיבור הזה לא מספיק חזק. אנשי עסקים לא חושבים שהתיאטרון מספיק חשוב, ולא רק הם. זה כל-כך מעצבן אותי שאנחנו בשני פרומיל של תקציב התרבות, למטה-למטה, ואין הבנה שההשקעה בתרבות היא השקעה לזמן ארוך. אבל פוליטיקאים רוצים לקצור את הפירות בקדנציה שלהם".

- הייתם במשבר, גם אמנותי, והצלחתם להתרומם.

"בכל שלוש שנים אנחנו במשבר. אף תיאטרון לא מייצר יצירות מופת כל הזמן, אבל לא ירדנו מתחת לרמה מסוימת, רק שהציפיות כלפינו הרבה יותר גבוהות. היה לנו גירעון של 2 מיליון שקלים בשנה, ובגלל הקיצוץ בתקציב הוא הוכפל. ההקצבה שלנו נמוכה משמעותית לעומת תיאטראות אחרים".

- תיאטראות כמו החאן הירושלמי, חיפה ובאר שבע, מקבלים יותר ממשרד התרבות?

"להם יש מצ'ינג מהעיריות שלהם, לנו לא. אף אחד. העירייה נותנת מיליון וחצי שקלים ואת השאר אנחנו מחפשים במקומות אחרים, גם אצל אנשים פרטיים. אני חייבת תודה לאלי זהר ולישראל מקוב, ליגאל וינשטיין ולאמיר שלח, לאורי שנער ולאורן מוסט, בלעדיהם הייתי מטאטאת היום רחובות".

- למה שלא תעלו גם הצגות מסחריות יותר?

"אי-אפשר לבחון תיאטרון רפרטוארי על-פי חוקים של תיאטרון מסחרי. אם גשר לא יעשה את 'נופל מחוץ לזמן', לא יהיה לו קיום".

- ב'נופל מחוץ לזמן' האולם מאכלס רק מאתיים צופים במקום קרוב ל-900. זה המון כסף שאתם מפסידים. את לא מוכנה להתפשר?

"לא. מעוד סיבה. אנחנו לא כאלה קדושים. אם נעשה הצגה מסחרית עם כוכבים, אנשים יבואו לגשר? יגידו, מה הקטסטרופה הזאת? מה פתאום גשר עושה דברים כאלה?".

- הקאמרי והבימה עושים גם וגם.

"אנחנו לא רוצים להיות שם, כי הם כבר שם".

- כמה זמן תחזיקי מעמד במאבק הזה?

"את חושבת שפעם בשבוע אני לא אומרת, 'פאק איט', לא רוצה יותר? כשאומרים לי תעשי מסחרי, בא לי לקחת משהו כבד ולזרוק על מי שמדבר. אם את חושבת שלא התייאשתי, את טועה. השלב הבא יהיה להפוך שולחנות".

- איך את נערכת לשש אחרי המלחמה?

"באופן מקרי יצאנו לפגרה במקביל למבצע, אבל כמובן שיש השלכות על קניית הכרטיסים מאמצע אוגוסט. בחצי השנה הקרובה נרגיש את המבצע הצבאי היטב ולא רק רגשית. אנחנו מתכננים את החיים הלאה עם ענן אפור שרובץ מלמעלה".