הסכם להברחת רכוש

פ' ממעלה-אדומים הסתבך בחוב בסך של כ-135,000 שקל לבנק דיסקונט, שבעקבותיו הבנק פתח נגדו תיק בהוצאה לפועל. שנתיים מאוחר יותר, פ' ואשתו חתמו על הסכם גירושים, שאף קיבל תוקף של פסק דין, במסגרתו האישה קיבלה גם את חלקו של הבעל בדירה המשותפת של הצדדים.

לא חלפו אלא חודשיים, בטרם הספיקה האישה להעביר את הדירה על שמה, ואף בטרם רשמה הערת אזהרה - הבנק הטיל עיקול על הדירה בגין החוב של הבעל, וזכה. לכאורה נשמע מקומם, אך למה באמת הפסידה האישה?

בשנות ה-70 של המאה הקודמת בית המשפט העליון קבע כי יש עדיפות לעיקול שהטיל נושה על פני מי שרכש או קיבל את הנכס ולא דאג להעברת הרישום בטאבו. גישה זאת זכתה לביקורת רבה ומוצדקת, ובעקבותיה תוקן חוק המקרקעין, באופן שתינתן עדיפות לרוכש שדאג לרשום הערת אזהרה על הרכישה, על פני הנושה - גם אם רישום הזכויות עוד לא הושלם.

בשנים מאוחרות יותר בית המשפט העליון הרחיב עוד יותר את ההגנה על מי שרכש מקרקעין, או קיבל אותם במסגרת הסכם גירושים, על פני נושה של בעל המקרקעין, וקבע כי זכותו גוברת אפילו אם לא רשם הערת אזהרה על הנכס.

עם זאת, ההלכה כפופה לשתי מגבלות - שהחייב לא הגיע לפשיטת-רגל, שלגביה קיימים דינים אחרים; ובעיקר, שמי שרכש או קיבל את הנכס לידיו פעל בתום-לב, ולא מתוך קונספירציה עם בעל הנכס להבריח את הנכס מהנושים. נטל ההוכחה לשכנע את בית המשפט שעסקת המקרקעין שגזלה את הנכס מידיו של הנושה אינה לגיטימית, מוטל על הנושה, וזהו נטל שקשה מאד להרימו.

לפני כ-20 שנה בית המשפט העליון דן בסכסוך בין הזוג אולצ'יק לבנק מזרחי. הבעל היה חייב לבנק כספים רבים, ובמסגרת הסכם גירושים עם אשתו העביר לה את חלקו בדירה, שהייתה רכושו העיקרי.

הבנק טען כי הסכם הגירושים בטל, מכיוון שהוא הסכם למראית-עין שמטרתו היא רק למנוע מהבנק לעקל את הדירה - אך בית המשפט דחה את טענתו, באומרו כי גם כאשר החייב ממהר לחתום על הסכם הנוגע למקרקעין בטרם ישיגו אותו נושיו, ואין ספק כי הבהילות נועדה להקדים את הנושים, זהו מהלך לגיטימי - ובלבד שההעברה או המכירה עצמם אכן נועדו להתרחש בפועל ואינם למראית-עין בלבד.

התוצאה היא שהסכם גירושים שכולל העברת נכס מידיו של מי שחייב כספים יבוטל רק במקרה שבו ברור שההסכם עצמו הוא "הצגה".

במקרה של הזוג אולצ'יק, בית המשפט השתכנע כי בין בני הזוג נוצר משבר עמוק, הם אכן התגרשו, והנכס הועבר לאישה במסגרת הסכם סביר והגיוני - ולכן זכותה גוברת על זכותו של הבנק לעקל את הנכס ולממשו לכיסוי חובו של הבעל.

לעומת זאת, במקרה של פ' ממעלה-אדומים, שנדון השבוע, המסקנה הייתה הפוכה. בנק מזרחי הצליח לשכנע את בית המשפט כי הסכם הגירושים, שבמסגרתו קיבלה האישה את הנכס, הוא אכן הסכם למראית-עין בלבד, שנועד אך ורק להבריח את הנכס מהנושים, ועלה בידי הבנק לעמוד בנטל הוכחה לא פשוט זה, לאור התנהגותם של בני הזוג ב-8 השנים שעברו מאז נחתם ההסכם.

הבנק העלה טענות מחשידות רבות נגד בני הזוג, ביניהן כי הסכם הגירושים נחתם לאחר שהחלו הליכי ההוצאה לפועל כלפי הבעל, מבלי שקדם לכך סכסוך בין בני הזוג; וכי במסגרת ההסכם האישה קיבלה את חלקו של הבעל בדירה, מבלי שהוא קיבל עבורו תמורה סבירה.

יתר על כן, על אף שבני הזוג ידעו על חובותיו הגבוהים של הבעל, הסכם הגירושים לא כלל כל התייחסות אליהם. עם זאת, יש ספק אם היה די בטענות אלה כדי להכריז על בטלותו של הסכם הגירושים, אלמלא העובדה שבני הזוג פשוט לא פעלו על-פי ההסכם.

בני הזוג סברו ככל הנראה כי די בעצם קיומם של הסכם הגירושים ופסק הדין שאישר אותו, כדי למנוע מהנושים לשים את ידיהם על הדירה, ולא טרחו להעביר את חלקו של הבעל על שם האישה או אפילו לרשום על שמה הערת אזהרה.

במשך 8 שנים בני הזוג לא קיימו אף סעיף מהסכם הגירושים ואף לא התגרשו בפועל, ולכן בית המשפט מצא לנכון להכריז על הסכם הגירושים כהסכם למראית-עין בלבד, ונתן עדיפות לזכותו של הבנק על פני זכותה של האישה.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה וירושה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il