תערוכת רכב: "מכוניות קיי" של סוזוקי - בטן גדולה, אוטו קטן

שני קורקבני-הענק כרעו זה כנגד זה בשולי הזירה. הכהן בעל המצנפת זרה סביבם מלח והקהל הריע. משפחות-משפחות - זקנים, נשים וטף - התפרקדו על מחצלות במתחמי בטון ריבועיים, עם מגדנות ובקבוקי משקה, ועודדו במלוא גרונם את צמד הכרסתנים קפואי הקלסתר שהמתינו להינף ידו של השופט.

לפני 30 שנה החל יצרן המכוניות סוזוקי את דרכו בישראל. הראשונה הייתה מסחרית קטנטונת בשם קארי. 1,000 סמ"ק, ממדים חיצוניים זעירים וממדי-פנים מפתיעים בנדיבותם. היא בישרה את ההמשך; סוזוקי נעשתה לאחת ממובילות שוק המכוניות הקטנות בישראל. סוויפט, אלטו, ספלאש, ולצידן גם מגודלות קצת יותר, כמו באלנו, ליאנה, קרוסאובר - כל אלה קנו לעצמן לא מעט אוהדים בזכות אמינותן, חינן, מחירן ואבזורן. חלקן חלוצות של ממש, שבזמנו הוכיחו כי גם במכונית גמדית יכול מנוע של ליטר אחד להשתדך בהצלחה לתיבת הילוכים אוטומטית ולמיזוג אוויר.

השופט הניף את ידו, זוג הלווייתנים זינק מרבצו בקלילות לא צפויה לחלוטין. הם חשו איש לעבר יריבו/ידידו, אחזו זה בחגורו של זה, דחפו, משכו, הניפו, הנחיתו ולהטטו ברגליהם. הקהל יצא מעורו. רק 20 שניות נמשך קרב הטיטנים. אחד מהם נדחק אל מעבר לגבולות הזירה. הקרב הוכרע, והמנצח חזר במתינות לפינתו. הקהל הרים את תקרת האצטדיון הענק.

אישית, אני חב לסוזוקי את תשוקתי לחריגה מן האספלט אל מרחבי הטבע. לא חלילה כדי להתפעל מיפעתו, אלא רק כדי לנצל את מרחביו ואת שביליו לנהיגה כפרחח (אף כי שומר חוק ונימוס). ידיד קנה סוזוקי ויטרה - דומני כי הייתה זו אחת הראשונות שהגיעה לישראל - וחשף בפניי את קסמי עולם הנהיגה הזמין מעבר לשולי הכביש. ידיד אחר היה בעליו הגאה של ג'יפ סוזוקי מזערי, האב המוטורי של הסמוראי והג'ימני, ואני התאהבתי סופית. עד עצם היום הזה אני צמוד לרכב 4X4.

לא יהיה זה מוגזם לומר כי הוויטרה והסמוראי היו נקודת מפנה ממשית במפה המוטורית. צמד גמדי שטח יעילים, רבי יכולת ואמינים, שאינם מדיפים ריח כבד של צבא מסתער; ג'יפים שמותר לנהוג בהם גם עם פנים מגולחות, ללא סיר פויקה מפויח בבגאז' ובחולצה נקייה.

יעילות, ולא פאר שאין בו צורך

ובינתיים בזירה: זוג הררי-בטן רעננים התייצב לקרב הבא. ואני, להפתעתי, כבר בחנתי אותם בעיניים אחרות. נתפוגגה הלעגנות המערבית המקובלת למתאבקי הסומו המפוטמים, ותחתיה התגנבה אל נשמתי הצוננת הערכה מפתיעה לטקס המהוקצע, לעיצובו המרהיב, לדייקנותו המוקפדת, לסימבוליות הסבוכה (והלא מובנת לי) שטמונה בו, לקהל התרבותי, וגם - מי היה מאמין - לעדינות העמוקה והמסוגננת שיש בקרב הזה. קרב ללא אלימות. מלחמה שאין בה הכנעה. התמודדות שאין בה טיפה אחת של דם.

אכן, כוח יש לרוב, אך ברוטליות - אף לא טיפה. כל כך רחוק ונקי מן התועבה זבת-הדם הקרויה אגרוף. וגם - למה להכחיש? - כל-כך רחוק מן התכונות המיוחסות בדרך-כלל לתרבות היפנית; אכזריות, קנאות, לחימה עד טיפת הדם האחרונה. ובכל מקרה - אייקון יפני מובהק, שיש בו חומר מרתק למחשבה. זה היה האייקון היפני השני שבו פגשתי ביפן.

האייקון הראשון היה אותו עולם שלם של גמדים מוטוריים, הנקראים בשם הקיבוצי "מכוניות קיי". כמו האות הלטינית K. למה קיי? כי ביפנית שמם הוא קיי ג'ידושה (מכוניות קלות), ומכאן הקיי. זו קטגוריה מיוחדת של מכוניות. לידתה בשנת 1949, ימים שבהם יפן עדיין התמודדה עם חורבנה במלחמת העולם השנייה.

הממשלה היפנית ביקשה לסייע לאותה אוכלוסייה אשר ידה לא השיגה לרכוש לעצמה תחבורה סבירה, והחליטה לעודד את ייצורן ושיווקן של מכוניות צנועות, קטנות ובסיסיות. למכוניות הללו נקבעו קריטריונים קשיחים לחלוטין: אורך מרבי של 2.8 מטרים, רוחב מרבי של 1 מטר, נפח מנוע מרבי (למנוע ארבע פעימות) - 150 סמ"ק. זהו. בתמורה - הקלות מס מופלגות ממש, שעשו את המכוניות הללו לזמינות כמעט לכל אחד.

עם השנים הוקלו קמעה הקריטריונים, ועתה הם עומדים על 3.40 מטרים אורך, 1.48 מטרים רוחב, נפח מנוע מקסימלי של 660 סמ"ק, הספק מרבי של 64 כוחות סוס. גם בהקלות המס חל שינוי, אך הן עדיין משמעותיות מאוד-מאוד-מאוד.

גם סוזוקי מייצרת מכוניות קיי: ספשיה, האסלר, וואגון-אר, ואפילו סטינגריי. חבורת זאטוטים מוטוריים שכזאת המתינה לעיתונאים הישראליים, ומיד סחטה מאיתנו פרכוסי גיל, צחקוקים, חידודים וגלים סוערים של חיבה מיידית. הן, כולן, כל-כך מתוקות. בעצם, יפות ממש. קופסאות מרובעות ועתירות חן, לעיתים מכוניות משפחתיות, לעתים ואנים קטנטנים (עם דלתות הזזה!), לעתים סתם יפהפיות שובבות.

לכולן אותו מנוע, אותם ממדים, אותו הספק, פלוס-מינוס. לכולן, ממש לכולן, מרחבי פנים מדהימים, די והותר לכל צורכיו של זוג צעיר, של משפחה קטנה, רווק אורבני, סבא, סבתא ונכדיהם. מרווח, נוח, נבון להחריד, יעיל עד בלי די. אצבעון אחד של דלק מספיק להקפת העולם, סנטימטר מרובע של שטח מספיק לחניה. וגם העיר נהנית מן הצמצום הזה בממדי המכוניות הגודשות אותה עד מחנק.

הנהיגה (הקצרה) בכמה מהן לימדה חיש-קל שגם בתחום הזה מדובר ביעילות, ולא בחדווה. בשימושיות, ולא בחוויה שתכליתה להסעיר. בשכל ישר, שימושי וחסכני, ולא בפאר שאין בו צורך אמיתי.

מכוניות הקיי כבשו את יפן. מסחריות, משפחתיות, טנדרים, ואנים, אפילו מכונית ספורט קיי, שתופסות כמעט 30% משוק המכוניות היפני! ובצדק, הן כל כך נכונות, שימושיות, זמינות ויעילות עד שבא לצרוח מרוב תסכול. למה, לעזאזל, הן עדיין לא כבשו את העולם? מי, למען השם, צריך יותר במרחבים האורבניים ואף מעבר להם? וכמה נבונה היא ממשלה המקדמת אותן.

סומו ומכוניות קיי - שני אייקונים יפניים. את הסומו אין כל אפשרות או צורך לייבא לישראל; את מכוניות ה-קיי (לרבות ממשלה חכמה שתעודד אותן...) - יש ויש. גם אפשרות, וגם צורך.

במהרה בימינו, אמן.

הכותב היה אורח סוזוקי ביפן

 סוזוקי

דגמים עתידיים

SELERIO - המחליפה של אלטו כבר נמכרת בהודו, ואלינו היא כנראה תגיע לצד האלטו הקיימת. אורכה 3.6 מ', אבל היא רחבה, גבוהה ומציעה שפע של מרחב פנים. עיצוב תא הנוסעים עדכני ואירופי למראה, והמנוע הוא 1 ליטר בהספק 70 כ"ס עם נתוני חיסכון ופליטה מרשימים.

ERTIGA - בינתיים נמכרת רק בהודו, אבל עם כוונות לייצוא. למוביל הנוסעים החדש של סוזוקי יש עיצוב מודרני, ממדים חיצוניים קומפקטיים אבל חלל פנימי נדיב, שמאכלס עד 7 נוסעים. הוא מצויד במנוע בנזין 1.4 או בטורבו דיזל קטן ומתוחכם, בנפח 1,200 סמ"ק.

סוזוקי סדאן - המשפחתית שתחליף את ה-SX4 תופיע בשנה הבאה. בסין היא הוצגה עם עיצוב סופר-מודרני, אורך של 4.54 מ', בסיס גלגלים מכובד ומפרט תחרותי, שכולל שלל מערכות בטיחות, מנוע 1.6 ליטר של הקרוסאובר ותיבה אוטומטית רציפה.