מנכ"ל תיאטרון באר-שבע: "לאנשים אין מצב-רוח לתיאטרון"

שמוליק יפרח, מנכ"ל תיאטרון באר-שבע, היה רוצה שניפגש בסיטואציה אחרת. ללא אזעקות ברקע ועם תיאטרון חי, נושם ובמלוא אונו להתגאות בו. כזה שיותר מהכפיל את מחזורו הכספי בשנים האחרונות ל-33 מיליון שקל, כזה שמספר מנוייו זינק ל-13 אלף איש. כזה שמסיים את השנתיים האחרונות בעודף תקציבי משותף של כ-4 מיליון שקל, לעומת שנתיים גירעוניות שקדמו להן. למען האמת, זה גם היה התכנון כאשר ראיון זה נקבע עוד קודם נפתחה המערכה בעזה. אבל המציאות הוכיחה שוב כמה היא שברירית, ושעם כל הכבוד ללוקאל-פטריוטיזם הנגבי שניגר מיפרח, בזמן הקרוב יהיה עליו לעסוק בעיקר בבקרת נזקים.

תיאטרון באר-שבע מושבת מפעילות מאז נפתח המבצע, וסך ההפסדים הכספיים שספג כבר האמירו אל המיליון שקל. 24 הצגות בוטלו, וכמוהן גם קייטנת הקיץ לילדים ומחנה הקיץ לנוער. מכה קשה, ודאי כאשר מביאים בחשבון שגם לאחר שיוסר איום הגראדים הנוכחי, ההתאוששות תהיה לא פשוטה. "עובדים על הפקות חדשות וממשיכים להסתכל קדימה", יפרח מנסה לשדר אופטימיות, "אבל זה מצב בלתי אפשרי. ממש כמו בעלי העסקים בדרום, גם גופי התרבות יזדקקו לטיפול יסודי. קח, למשל, את נושא גיוס המנויים, שבימים האלה אמור היה לפעול בשיא הכוח על מנת לגייס את העונה הבאה. הפסקנו את השיווק, כי גם אם אתה מתקשר לאנשים, אין להם מצב-רוח לתיאטרון".

- אז אתה נכנס לגירעון?

"כן, נכנס לגירעון. אני מדבר עם השרה (לימור לבנת, ר.ש), ולזכותה ייאמר שהיא מאוד קשובה. אבל העניין הוא משרד האוצר. הם הרי רוצים מספרים וזה דבר שלוקח זמן ובינתיים השחקנים לא מתפרנסים, כי הם לא מופיעים. אז מה שאני מנסה כרגע לעשות הוא לקבל כסף מהאוצר באופן מיידי, סוג של מקדמות שאותן אוכל להעביר לשחקנים על חשבון הצגות עתידיות שלהם. אבל כרגע לפרנס אותם - זאת בעיה".

אני שואל את יפרח האם אין זה הזמן לנסות ולהציג יותר מחוץ לעיר, אולי להתארח אצל הקולגות מתל-אביב, על מנת לייצר בכל זאת סוג של פעילות, גם אם בתדר נמוך יותר, והנה דרכתי על יבלת דואבת ביחסים אל מול התיאטרון הלאומי. "כשהם נכנסו לבית החדש הגעתי לפגישה בהבימה, לברך וכדומה", הוא מספר. "אמרתי להם שהנוסחה בבאר-שבע היא שאני מארח אותם אצלי ובמקביל עושה הצגות החלפה בתל-אביב. אני לא פותח סדרה בתל-אביב בשביל להתחרות בכם, אבל תאפשרו לי להופיע אצלכם, תארחו אותי מדי פעם ואני אתכם - זה טוב לי וזה טוב לכם. הקאמרי מארח אותי, בית ליסין מארח אותי, אבל הבימה לא, ואני חושב שזאת החלטה איומה ושגויה, שדווקא התיאטרון הלאומי שמכסים לו גירעונות ושעושים לו תוכנית הבראה ומסייעים לו, לא מארח כהחלטה עקרונית. מה יותר מהתיאטרון הלאומי בשביל לארח תיאטראות מהפריפריה? הבימה יכול היה להביא את החאן, את חיפה ואת באר-שבע, גם לזכות על כך בהכרה בנקודות וגם בהד ציבורי הרבה יותר טוב.

"הרי אני, כשאני בבעיות אף אחד לא מסתכל עליי. אני צריך לשבור את הראש ולפתור אותן לבד. אני הקטנתי את הגירעון שלי מ-5.5 מיליון שקל ל-2 מיליון שקל, ולא כמו הילד המפונק שבזבז את הכסף ועכשיו בה ובוכה להורים - 'בואו תתנו לי עוד פעם אחת'. אני לא במקום הזה, ודווקא מתוך ההצטיינות שלי, כמי שהסתדר לבד, אני מבקש ממי שמכירים בו כתיאטרון הלאומי, להכיר בלאום ולהגיד 'אוקי, תיאטרון באר-שבע נמצא בדרום, אני אארח אותו'.

"ואני חייב להגיד", הוא ממשיך בלהט, "שבימים האלה שאני לא מופיע, שלחתי מכתב להבימה שבו אני מנסה לאתגר אותם עוד הפעם. צריך לעזור לעסקים בדרום אז בואו תעזרו לעסקים בדרום בתחום התרבות. עכשיו, אני לא מבקש את זה בחינם, זה כל העניין, אתם תארחו אותי, אני אתכם. לא טובות, לא שום דבר".

"ממקום של חוזק"

את התשוקה של יפרח, 52, בכל הנוגע להפרחת הנגב קשה לזייף, גם כשמביאים בחשבון שמדובר בשחקן בדימוס. "אני חושב שתפיסת העולם שלי היא שונה, אני בא ממקום של חוזק", הוא אומר. "לא של מי שקיבל את ניהול התיאטרון ואמר 'בוא נשמור על הקיים'. אני טיפוס יזמי וששואלים אותי מה ההבדל ביני ובין עמיתיי בתל-אביב, אני אומר שאני לא מסתכל רק על 5 הצגות בתיאטרון באר-שבע, אני מסתכל על פיתוח אזורי, על פעילות חינוכית".

הוא גדל בדימונה, "בית של הורים שעלו ממרוקו והעניקו הרבה אהבה". אמו ז"ל הייתה עקרת בית, אביו עבד במפעלי הפוספטים. איך מכאן מתגלגלים לתיאטרון? "חינוך ערכי מצוין בדימונה בשנות ה-70", הוא משיב, "יש לי חבר קרוב שקוראים לו מאיר כהן והיום הוא שר הרווחה". נקודה חשובה במסלולו הגיעה בגיל 14 כשעזב את הבית לטובת מקווה ישראל, בית הספר החקלאי שבחולון, כך ש"את הנעורים שלי עשיתי כאן". הוא למד משחק בבית צבי, וכשסיים ציפי פינס, מי שהייתה מורתו ושניהלה באותן השנים את תיאטרון באר-שבע, צירפה אותו לשורות התיאטרון. "אחרי 3 שנים כשחקן דגדג לי לעשות דברים אחרים, אז הלכתי לנהל מתנ"ס בדימונה".

- למה לא קריירת משחק?

"בוא נאמר ככה, עבדתי 70% מהזמן שלי בשביל התיאטרון והרווחתי איקס כסף, וב-30% מהזמן שלי הייתי עושה דברים כעצמאי, שראיתי שמניבים לי יותר מה-70% זמן בתיאטרון. אז החלטתי להפוך את הקערה על פיה. הפכתי ליזם, למפיק ולבמאי ותודה לאל התפרנסתי מזה יפה. זה שיקול שהתחיל בקטע כלכלי".

- השחקנים שאתה מעסיק בתיאטרון, כולם כפרילנסרים, לא עשו את המעבר הזה, וקשה להם להתפרנס.

"אני מודע לזה מאוד. זה משהו שמטריד אותי, כי אני נמצא גם במקום שמכשיר שחקנים, בבית ספר למשחק גודמן שהקמתי, ושרוצים לצמוח לתוך עולם התיאטרון. זה אחד הדברים שאולי הכי מדירים שינה מעיני ואני חייב להגיד שאני בוחן בימים אלה את האפשרות להפוך את התיאטרון לקבוצת שחקנים שכירה, לפחות ב-70%-80% מהשחקנים. אין לי דעה נחרצת אבל זה בהחלט על שולחני".

- רוב השחקנים שלך הם תל-אביביים. זה אומר גם לפתות אותם לבוא לגור בדרום?

"זה חלק מהאג'נדה שלי, אבל זה תהליך שלוקח זמן. אתה לא יכול להעתיק משפחות שלמות כשיש בן זוג וילדים שגדלים במערכות חינוך. זה צריך להיות משהו תהליכי וכדי שזה יקרה אתה צריך מצד אחד לתפוס את האמנים כשהם צעירים - מה שאנחנו עושים באמצעות בית הספר למשחק - ומצד שני, להציע סל כמו במעבר צה"ל דרומה. אתה צריך לפתות את האמן, לומר לו שאם תעבור דרומה אני מסדר עבודה גם לאשתך, בשביל מגורים תקבל מלגת תמיכה מהאוצר, ואז במקום לעבור לברלין או לחפש את עצמו בתל-אביב, הוא יבוא לכאן".

"המרכז של עצמי"

בחודש הבא, ימלאו 5 שנים למינויו של יפרח למנכ"ל התיאטרון ולמנהל האמנותי שלו (תפקיד שהוא ממלא לצד רפי ניב). מינוי שהגיע לאחר שהפסיד בהתמודדות הקודמת על המנכ"לות לנתן דטנר. "בהתמודדות הקודמת, היה לי חשוב להגיע ולהגיד שאני מקומי ושאני חושב שאם אקבל את התיאטרון לידי אצליח להביא אותו למקום אחר", הוא משחזר. "בחרו בדטנר ואני בינתיים הקמתי את בית הספר למשחק בנגב, שאני לא מתבייש לומר שהוא מפעל חיים בשבילי. דרכו הייתה לי היכרות עם ההנהלה הציבורית, ומהמקום הזה היה לי קל יותר לבוא ולהתמודד בשנית".

- מה ההבדל בינך ובין מנהל שבא מחוץ לאזור?

"ההבדל הוא שכמנהל אני לא עוסק רק בתיאטרון באר-שבע, אני חושב על בית הספר, על הפרינג'. אני מכין תוכנית להקמת תיאטרון ילדים ונוער בנגב. אני מסוג המנהלים שעובד על המון דברים במקביל, ואני לא חושב שאם אני אנהל את התיאטרון רק בהיבט המהותי ואעשה הצגות טובות זה יעצים את התיאטרון. ההיבט הקהילתי מאוד מעניין אותי - הוא מעצים את התיאטרון והתיאטרון מעצים את הקהילה".

כחלק מהמעורבות של יפרח בקהילה הוא הלך בדרכם של התיאטראות מהמרכז והקים אגודת ידידים, שמזמינה את בכירי הקהילה העסקית בדרום לצרוך תרבות ולתרום לקידומה בסכומים משמעותיים (מעל ל-10,000 שקל לחבר-מייסד, כ-4,000 שקל לחבר מן המניין). "הרימו גבה, אמרו לי שזה לא יילך בדרום, אבל הקהילה העסקית הצטרפה וזה אחד הדברים שהכי מרגשים אותי. זה לא רק הערך הכספי, זו הכרה שמקבלת ביטוי גם בערך המיתוגי ובהבנת הקשר שבין תרבות לעסקים".

- בוא נדבר על הרפרטואר. במה הוא שונה מהמרכז?

"אני מתייחס לבאר-שבע כאל עיר מטרופולין דרומית ותושבי באר-שבע לא שונים מתושבי תל-אביב. כשהם באים לתיאטרון הם רוצים לראות תיאטרון מצוין וזו הנחת הייסוד שלנו. ממש כמו שהחאן לא מביא את הסיפור של ירושלים, ושהתיאטראות בתל-אביב לא עושים רק דברים שקשורים בתל-אביב, כך גם אנחנו - עושים הכול מהכול.

"אני עומד בפני עצמי, אני המרכז של עצמי, ואני עושה בשביל הקהל שלי, שנוסע לברודווי ונוסע ללונדון. אני לא מסתכל על עצמי כפרובינציה, ואני לא מסתכל על עצמי ביחס לתל-אביב. אני מסתכל על באר-שבע, ואני אומר שתושבי הדרום צריכים לראות תיאטרון טוב ושאני צריך לתת להם תמהיל. אם לפני 4 שנים, היו בבאר-שבע 5 הצגות בחודש, היום בערב נתון אתה יכול לראות בעיר 4 הצגות במקביל, שתיים אצלנו, אחת בפרינג' ואחת בבית הספר. וכל האולמות מלאים".

מהבימה נמסר בתגובה: "מאז ראשית הלחימה הבימה מחזק ומחבק את תושבי הדרום ומזמין אותם לכל הצגות התיאטרון ללא תשלום. בקשת תיאטרון באר-שבע להתארח בהבימה עקב השבתת פעילותו התקבלה לידינו יומיים לפני פרסום כתבה זו ובכוונתנו להתייחס אליה בהתאם ובהתחשב בהתפתחויות.

"באשר לטענה אודות ההחלטה של הבימה שלא לארח את תיאטרון באר-שבע בימי שגרה, הרי שמדובר במדיניות סדורה ועקבית של התיאטרון הלאומי, הנובעת משיקולים אמנותיים, טכניים וכלכליים והיא תקפה גם לגבי תיאטראות אחרים".

 תיאטרון באר שבע