מוזיאון חיפה מציג: מנהרות האתמול והמחר בווידיאו-ארט

בריכת המים שהקים אביטל גבע בקומה השנייה של בניין מוזיאון חיפה לאמנות, היא רק אחת ההפתעות שמבטיחה (ומקיימת) התערוכה השנתית של אמנים ומעצבים זוכי פרסי משרד התרבות. בכל תערוכה המוצגת בו, נראה כאילו המבנה ההיסטורי מתקופת המנדט מסתגל מחדש למעמדו. החלוקה לחדרים מסבכת את חיי האוצרים לא פעם. אולם דווקא בתערוכה זו, שבה מציגים 36 אמנים מעולמות תוכן שונים ורחוקים זה מזה - בני דורות שונים, תחומי עניין מגוונים ודיסציפלינות מרובות - נראה שתוכנית הבניין משרתת את המטרה, ואף תורמת לבידוד מסוים של חוויות הצופים, לנוכח מקבצי עבודות שונים בכל חלל.

כך, למשל, האמן הוותיק אוסוולדו רומברג, בעבודה מיוחדת לתערוכה, מתייחס לתוכנית המבנה של המוזיאון, כשהוא מנתח אותו, מקמט את תוכנית הבניין ורושם על גביה, וכך יוצר מעין "רישום תלת-ממדי" עם הומאז' למקום.

עבודה של ליאב מזרחי שנעשתה במיוחד לתערוכה נפרשת לרוחב מעלה המדרגות ומשתלבת בו בטבעיות. עבודה מכנית וקינטית גדולת מידות של אהרון עוזרי משמיעה ניגון עדין של קני במבוק, המתפשט בין החללים ו"מפתה" את הצופים לפענח את מקור הצליל.

קני הבמבוק של עוזרי ערוכים במעין גלגל סובב בתנועה מתמדת. מנגנון שמצד אחד משעבד אותם ומצד שני מפיח בהם חיים וצליל. הם משמשים מעין מבוא לבריכת המים של אביטל גבע, זוכת פרס מפעל חיים, שבה משולבת צמחייה חיה ובאחת מפינותיה עומד פסנתר - שמקומו במים יוצר הזרה מכוונת.

בריכה אחרת היא זו שבה יושב שחר מרכוס, בלב פרדס, במיצג וידיאו-ארט מקסים, מצחיק ומרגש באירוניה העצמית שלו. מרכוס חוזר לתפוזים שהיו חלק מעבודתו המוקדמת, הפעם הוא משתכשך חשוף גו, כשהוא מוקף בתפוזים במעין "בריכת כדורים", ושר את השיר העברי המוכר "הכול זהב" במלוא גרונו, א-קפלה, ומסור למשימה עד כאב.

עיצוב בשוליים

"במהלך העבודה מצאתי זיקות בין אמנים רחוקים לכאורה והלכתי בעקבות ההקשרים הללו", אומרת אוצרת התערוכה, אורית בולגרו. התערוכה מציגה בכפיפה אחת עבודות חדשות שטרם זכו לחשיפה, ועבודות ותיקות ומזוהות. למרות הצהרתה על ניסיון לעבוד ללא הפרדה היררכית בין עיצוב לאמנות, אופן ההצגה דוחק את מקומו של העיצוב ומותיר אותו בשוליים. העבודות של טל מור מוצגות ללא הקשר מתאים והאיורים המצוינים של מרב סלומון מוצגים על שולחן צדדי, ואינם נראים ללא מאמץ מצד הצופה.

לעומתם הנעליים של המעצב קובי לוי משתלבות בסמוך לנעליים מרהיבות שיצרה האמנית רווית משלי, ובהן סממנים אפריקאיים - מעין ניכוס תרבות ורמיסה בו-זמנית.

אברהם אילת, מחלוצי הווידיאו-ארט בארץ, מציג הקרנה של ציורי קיר, בהשראת דגמי ציור ממצרים העתיקה, מיוון הקלאסית ועד לציורי התעמולה הסובייטיים. שורות-שורות של דמויות אדם הופכות מתרוצצות לנגד עינינו בין שכבות של קרקע, שבכל אחת מהן התרחשות משלה. ההקרנה על ארבעה קירות לוכדת את הצופה ב"בטן האדמה". זהו עיבוד של עבודות מוכרות שלו מן העבר, אך הביטוי המועצם של חפירת המנהרות והאנשים הנעים בהן, כולל רגע הפיצוץ הדרמטי, הופך את העבודה לאקטואלית ומצמררת במיוחד.

עוד בתערוכה - עבודות נהדרות של רותי הלביץ כהן, אוריאל מירון, עדי נס, חנה סהר, בלו סמיון פיינרו, דינה שנהב ואחרים.