תקופת ההמתנה

הצינון שליווה את ראש הממשלה במסיבת העיתונאים שבה הצהיר שמבצע צוק איתן נמשך - כשבחציו השני של המסך נראו טנקים של צה"ל עוזבים את רצועת עזה - נעלם. אצל נתניהו, ובאופן טבעי גם אצל ראשי ממשלה אחרים, המשא הכבד על הכתפיים והדילמות המדיניות והביטחוניות, מקבלים ביטוי פסיכוסומטי.

אצל אהוד אולמרט התפרצה שלבקת חוגרת בשלהי מלחמת לבנון השנייה, אצל נתניהו זה תמיד אותו צינון טורדני שמופיע יחד עם הצורך לקבל החלטות קשות.

המעבר החד מהצינון אל הנינוחות והביטחון שפיזר נתניהו לכל עבר אתמול במסיבת העיתונאים, יחד עם הסקרים המבלבלים של הימים האחרונים, שיתקו את המערכת הפוליטית. ישראל יצאה מעזה, אבל נכנסה לבלבול: מצד אחד הציבור מביע חוסר שביעות רצון מתוצאות צוק איתן, ומנגד מחלק ציונים טובים לנתניהו, יעלון וגנץ; מצד אחד אין תחושה של כישלון מובהק ומצד שני גם לא הרגשת ניצחון מהדהד.

יתכן שהחברה הישראלית שכה כמהה לניצחון סוחף כמו מלחמת ששת הימים או למבצע מסעיר כמו המבצע לחילוץ בני הערובה מאנטבה בפיקודו של יוני נתניהו, מתבגרת ומפנימה בכאב את העובדה שניצחונות מעין אלו פסו מן העולם.

כשהתותחים רעמו, המוזות ברברו את עצמן לדעת. ביומיים האחרונים, עם תום ההרעשה האריטלרית, גם המוזות שותקות. הן רואות את הסקרים המוזרים ולא מבינות מה הציבור רוצה לשמוע. עוד לא נמצא הפוליטיקאי שילך נגד הזרם ויהיה הראשון שיפוצץ את בלון הקונצנזוס והאחדות, ודאי לא כשהציבור לא מוצא כרגע את מי להאשים בתוצאות המבצע האפורות.

השר עוזי לנדאו, שאמר שישראל הפסידה, ספג ביקורות קטלניות. כל עוד לא תמו 72 השעות הראשונות של הפסקת האש, התלהמות תיתפס כלא אחראית. ואת זה מבינים היטב גם שרי הקבינט. הם דיברו מספיק בשלושת השבועות האחרונים. כל אמירה של נפתלי בנט או אביגדור ליברמן בעת הזו תיתפס כירי בתוך הנגמ"ש. הם לא ירוויחו ממנה כלום עכשיו. כדי לקבל את הנקודות שלהם עליהם להמתין לכישלון המו"מ או לטפטוף של רקטות על יישובי הדרום. "תקופת ההמתנה" היה שמה של התקופה של לפני מלחמת ששת הימים. היום זה שם מתאים לימים הראשונים של סוף הלחימה בצוק איתן. ההמתנה להסכם הסופי, כמו גם ההמתנה לסכינים הארוכות שעוד יישלפו בימין.

בהיבט הפוליטי, ההבדל המרכזי בין צוק איתן למבצעים הקודמים הוא הסמיכות לבחירות. "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" נערכו בלב מערכת בחירות לכנסת. מפלגות הימין -ליכוד ב-2009 והבית היהודי ב-2013- מתחו ביוקרת גלויה ופומבית מיד בסיום הלחימה כדי להכות בברזל בעודו חם ולזכות בדיבידנדים הפוליטיים רגע לפני הבחירות.

הפעם, בצוק איתן, אף אחד לא יודע מתי יתקיימו הבחירות הבאות, ולכן לאף אחד לא בוער כרגע למתוח את הביקורת הפומבית. לבנט ולליברמן כבר נרשמה ההתנגדות למהלכים המאופקים מדי של נתניהו במהלך הלחימה, הם לא צריכים לחזור על זה שוב כרגע.

אולי אפילו להיפך, בשלב שבו מתקיים עדיין בקהיר המו"מ להסדרה, ביקורת כרגע תיתפס כלא ממלכתית ולא יאה למי שמתיימר להיות מנהיג לאומי. את האמירות במהלך הלחימה הם עוד יכולים להצדיק ולומר שניסו להשפיע על קבלת ההחלטות. אבל כרגע אין להם ברירה אלא להמתין לראות לאן נושבות סופות החול שיוצרו שרשראות הטנקים שיצאו מהרצועה.

ועדת חקירה

המזל של נתניהו הוא שראש האופוזיציה שלו הוא לא ביבי, ושבנט הוא שר בקבינט כבר שנה וחצי ולא הקמב"ץ של ראש האופוזיציה. ברור לחלוטין שהשניים, שאחרי מלחמת לבנון השנייה ארגנו הפגנות מילואימניקים נגד אולמרט, היו עושים את המוות גם היום לראש הממשלה ודורשים הקמת ועד חקירה על מחדל המנהרות ועל הפסקת האש הראשונה.

כרגע השאלות שעולות מההתנהלות במבצע יישארו ללא מענה. אף אחד בדרג הפוליטי לא מעז לדרוש הקמת ועדת חקירה. המחנה המשתרע מהמרכז ושמאלה לא יכול לבוא בטענות לאחר שתמך במדיניותו המאופקת של נתניהו לאורך הלחימה, וגם הימין נקלע לדילמה. מחד, הוא מתוסכל מהתוצאה של צוק איתן ומהאיפוק והריסון שבו ניהלו נתניהו ויעלון את המערכה ומאידך, הוא מבין שביקורת שלו על רה"מ ושר הביטחון תהווה פרס לחמאס. ויותר מכך, המחנה הלאומי חושש להבקיע את חומת הקונצנזוס שבנתה החברה הישראלית בחודש האחרון.

בתחילת השבוע הצהיר יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ח"כ זאב אלקין, שהוועדה שבראשותו תשמש כוועדת בדיקה. זה דווקא יכול לשרת את נתניהו. הוועדה, שתנקז אליה את הביקורת ותשמש כתובת להוצאת קיטור, תייתר את הצורך למנות ועדת חקירה ממלכתית. קשה להאמין שכשהוועדה תדון באחריות מיניסטריאלית, יהיו ח"כים שיאשימו את ליברמן או את נתניהו. אחרי הכל, מדובר בוועדה בכנסת נטולת סמכויות של ועדה ממלכתית. מה גם, שוועדה כזו תוכל לבחור לעצמה את נושאי הבדיקה ולהחליט במה להתמקד: ביומיים הראשונים ללחימה או ב-29 הימים כולם, וגם את מי לזמן למתן עדות. ההחלטה בידיים של אלקין.

אין ישיבת מטכ"ל, דיון בקבינט או שיחה עם נשיא ארה"ב שאינם מתועדים. השאלה מה מכל אלו ועדת החוץ והביטחון תוכל לדרוש לראות, האם פרוטוקולים של אמן ודוחות מודיעיניים יוכלו להיות מוצגים בפני חבריה. חוק המל"ל מחייב הגשת הערכת מצב גלובלית תקופתית. לפני כשנתיים הוגשה הערכה כזו שחוברה על ידי המשרד לאיומים אסטרטגיים, שבראשו עמד אז מי שמכהן היום כשר הביטחון, ועל ידי אנשי משרד ראש הממשלה ובראשם ראש המל"ל דאז יעקב עמידרור.

הדוח הוצג לדרג המדיני ואולי גם נידון בקבינט. לו הוועדה תרצה לברר מה ידע הדרג המדיני טרום ההחלטה על הפסקת האש הראשונה, כדאי שתבקש לראות את המסמך ואת הפרוטוקול מהישיבה שבה הוצג. הדפים ידברו בעד עצמם. הציבור יזכה לדעת איך נתפסה הבעיה העזתית, מה היה היחס של הדרג המדיני, ומה אמרו השרים, וגם מה לא נאמר, כשראו את המסמך. כל מי שעיניו בראשו יבין שאי אפשר יהיה להימנע מהקמת ועדת חקירה.

הדלפת מצגת אימה

המלחמה הסתיימה במאזן אימה לא רק בין החמאס לישראל אלא גם בין הדרג המדיני לצבאי. הדרג הצבאי הדליף שהדוחות על קיומן של המנהרות הונחו על שולחנם של הנוגעים בדבר כבר לפני שנה וחצי, והדרג המדיני הדליף לאודי סגל בערוץ 2 את המצגת השחורה שהציג הצבא לקבינט על המחיר הכבד שכיבוש עזה יגבה. במערכת הפוליטית בטוחים שהדלפה הגיעה מגורמים המקורבים לרה"מ המודאג ממצבו הפוליטי. 'מה אתם רוצים ממני', הוא יוכל לומר למצביעי הימין, 'הצבא הוא זה שעצר אותי'.

לא פחות מזהות המדליף מישיבות הקבינט החשאיות, חשובה גם העובדה שנתניהו התעקש לקיים הצבעה אחרי המצגת. רה"מ קצר שבחים שניהל את המצע מבלי לערב שיקולים פוליטיים, אבל ההצבעה מגלה שחישובים ותבונה פוליטית היו בקבינט לפחות בשבוע האחרון אם לא קודם לכן.

בירכתי מוחו של נתניהו כבר היתה חשיבה על היום שאחרי. הוא ידע שהצבעה שבה אף שר לא יתמוך בכיבוש עזה תשרת אותו היטב כשבנט וליברמן יקפצו ויגידו שהיה צריך לכבוש את הרצועה. ברגע אחד הוא מלכד את כולם והפך אותם שותפים להחלטה.

במקביל להדלפת מצגת האימה, היה מי שטפטף בארסיות את המנטרה שהרמטכ"ל גנץ בסך הכל רצה לחזור הביתה בשלום ולכן הוא היה מהוסס, מרוסן ומאופק, בדומה מאוד לראש הממשלה ולשר הביטחון. הרצון לפגוע בגנץ נובע מאינטרס להרחיק את האש ככל האפשר מהדרג המדיני, אבל יותר מהרצון לנטרל פוטנציאל לאיום אלקטוראלי בדמות הרמטכ"ל הפורש בעוד שנה, בני גנץ.

מפלגת רוני דניאל

יאיר לפיד היה סופר מצליח מאד. הרומנים שלו נמכרו היטב. לפי מסיבת העיתונאים שכינס הבוקר אולי כדאי לו לעבור לז׳אנר המדע הבדיוני: הוא אמר שכל הוצאות הלחימה יושתו על תקציב 2014, הבטיח שלא יושתו מסים חדשים, על חוק מע"מ אפס הוא לא ויתר, וגם התעקש שישראל תעמוד ביעד הגירעון. קשה למצוא כלכלן רציני שמאמין שההבטחות האלה יתממשו.

ללפיד גם אין דמות ביטחונית אמתית להציג לעם לקראת הבחירות הבאות. אולי כדאי לו לשכנע את עמיתו לשעבר מאולפן שישי לעבור לפוליטיקה. רוני דניאל, שקרא עד הרגע האחרון להמשיך להילחם, מתגלה בסקרים כדמות מאד פופולרית.

כשהשיח הביטחוני משתלט על החברה הישראלית, ללפיד אין כל כך מה לחפש על המגרש. אולי מהריצות שלו לאולפנים אפשר ללמוד שהוא מתגעגע. למעשה, במצב העניינים הנוכחי רוני דניאל יכול להקים מפלגה ולהזמין את לפיד לרוץ כמספר 2 שלו.