צבי יחזקאלי: "אין סוף לסכסוך: יילך חמאס, יבוא דעא"ש"

הקפיטריה בקומה ה-17 באחד המגדלים החדשים של גוש דן, התמלאה מפה לפה. מאות מעובדי בית ההשקעות, בחולצותיהם התכולות והמעומלנות התייצבו בשעה 09:45 בדיוק לשמוע את הפרשן לענייני ערבים של חדשות 10 צביקה יחזקאלי. מבעד לחלונות הענק של המשרדים הם כבר ראו שובלי יירוט, חלק מהעמיתים ומבני הזוג מגויסים, והם באים דרוכים לחיפוש אחר תשובות. מתי כל זה ייגמר? האם אי-פעם?

יחזקאלי מאחר מעט. לבוש שחורים, אוחז בבקבוק מים שמעסיק את שתי ידיו וממרכז את גופו פנימה מפני כל ההתרחשות. נראה שהוא מתבייש. הדמות משרת הביטחון משידורי המלחמה, שמספקת פרשנות חדה, האיש שהסתנן אל תאי טרור וראיין רבי-מרצחים, מפלס בזריזות בחיוך נבוך ובעיניים מושפלות את דרכו בין קהל אנשי הכספים.

אחר-כך הוא יספר שהוא לא רגיל לזה, ויתלוצץ שכמויות האהבה כנראה מעידות שמישהו בכל זאת צופה בערוץ 10. וכשבסוף ההרצאה, שבמהלכה ניתץ קונספציה אחר קונספציה, השתרך תור - בעיקר של נשים - להצטלם איתו, אפשר היה לראות באמת כמה יחזקאלי שונה. שונה מהדימוי, שונה מכל סביבתו.

"כן אחי, אני דוס", הוא אומר בחיוך כן למי שמתפלא. על ראשו כיפה שחורה סרוגה, חסרת שיוך, שנבלעת בשיער ושרוולי חולצתו ארוכים באופן מעורר רחמים בחום הזה. אך זו בעיקר ההצטמצמות הזו של גופו הרחב בכל פעם שעומדת לידו אישה, שמבהירה כי מדובר באדם דתי שהתחייב בפני אשתו שלא יעז עוד אף ללחוץ את ידה של אחרת. הפער בין צביקה יחזקאלי של הטלוויזיה, לזה שעומד כאן עכשיו בחדר הפורמייקה הלבן נראה עמוק מאי-פעם.

"כשהלכתי בפעם הראשונה ללמד באוניברסיטה, שמעתי מישהו מאחורי אומר לי 'תגיד לי זה אתה שהולך ללמד אותם, יא דפוק?'", יחזקאלי נזכר. "הסתכלתי לאחור ולא היה שם אף אחד. זה היה קול פנימי כל-כך חזק. אני מודה שהילד הפנימי שלי לא יודע כלום. זה הרגע שבו אדם חוזר בתשובה ומודה שהוא חלש. מה שנותן לי את העזרה זה לא אנשים, לא נשים, לא אוכל, לא סמים, לא הודו - זה איך שאני מקבל את עצמי והאהבה העצמית. וזה רגע מאוד-מאוד חסר אונים. יצאתי למסע הזה תוך כדי שאני עדיין בפרונט, 'צבי יחזקאלי'. ברגע שהתחלתי להכיר את עצמי, הנה אני מקבל גם אהבה שלא קיבלתי אף פעם".

אתה לא מפחד שזה יאדיר את האגו, שאתה כה מנסה להרגיע?

"זה המבחן הגדול שלי כאדם שהכריז על עצמו כמי ששם את השם במרכז, ולא את עצמו. חכה, הכול ייגמר ויתחילו סיכומי המלחמה ואני עוד יותר עשוי לחטוף באגו. רבנו אומר שהירידה היא תכלית העלייה".

"אני לא רואה סוף לסכסוך"

כשיחזקאלי מופיע על המסך או בפני קהל, "רבנו", הרבי נחמן מברסלב, אמנם לא עולה. אך זה לא אומר, עם זאת, שהוא לא שם. בשיחה אתו נפרסת תפיסתו הנרחבת, בה קשור הכול בכול - מגאולת הנפש האישית ועד לגורל האזור. הכול באותה עיסה. בבסיס העניין, הוא מבהיר, נמצא מושג הזמן. בעוד המזרח התיכון מתנהל בעצלתיים תחת השמש, המערב דורש הכרעות מהירות ותמונות ניצחון. זה לא עובד ככה.

"אמר לי פעם ערפאת, 'הקרב הוא לא מי יכניס גולים, אלא מי יישאר במגרש'", הוא פוסק. "יושב אדם מערבי, צופה בטלוויזיה ושואל, 'לא מכניסים פה גולים, מה נהיה? למה לא קורה כלום?' מתוך הבנה שמשהו חייב לקרות. יש פה אי הבנה של מושג הניצחון. עצם זה שאתה נשאר פה, זה הניצחון".

אבל אנשים לא רוצים רק להישאר פה. הם רוצים לחיות פה בטוב.

"אני רוצה שיהיה לי נעים, עם האייפון והקפה, אבל אני לא רוצה שזה יהיה הערך היחיד שלי. כי אם כן, אני יכול להיות עוד כוכב על הדגל האמריקאי, ונגמר הסיפור. כשאתה שם את עצמך ברצף של אברהם, יצחק ויעקב, בקשר אליהם, אתה מקבל עוצמה של 4,000 שנה! אם אתה לבד, בלי הכוח הזה, מול כל האויבים, אתה אומר 'בואו נקפל'".

כשבחור תל-אביבי חילוני מקבל צו 8 ויוצא לקרב, הוא מרגיש את העוצמה הזו שאתה מדבר עליה?

"כן. זה כל העניין. רבי נחמן אומר שהנקודה היהודית מתעוררת בך או בלטיפה, או במכה או בחבטה ענקית. אנחנו דור ישן שמקבל חבטות ענקיות. כמו שאני חזרתי בתשובה אחרי תאונת דרכים ובלבול ענק בחיים, ככה הבנו היום שאם לא נתעורר יהיו לנו כאן מנהרות התקפיות ויעשו לנו פיגוע עצום. ולכן מיד מתעורר בנו האינסטינקט היהודי וכולם קמים ומתאחדים.

"התפיסה המערבית מצפה ל'סוף עימות'. מה, אתה מצפה שכולם יקבלו אותך ביום אחד? הרי אם זה יקבל אותך, אז יקום זה שלא יקבל אותך. ילך חמאס, יבוא דאע"ש. ילך ההוא, תבוא איראן. תמיד יהיה לך איזה אויב".

אז לשיטתך, עלינו להסתפק בהישג הנוכחות שלנו כאן?

"זה שהמדינה שלנו היא הצלחה כלכלית, ופועלת כנס, כשהכול מסביבנו מתפורר, זה הישג. נעלמו האיומים הקלאסיים, אבל באו איומים חדשים, לא קיומיים אך מטרידים פי כמה. מלחמת יום כיפור נמשכה 18 יום - קצרה מהמלחמה הזו - ומספר הגיחות האוויריות שעשית בעזה הפעם, כבר גבוה מכל הגיחות שעשית שם מול כל צבאות ערב. שם היו לך אלפיים הרוגים, והגעת להכרעה. פה לא".

אז מה שקורה עכשיו מול החמאס, זו לא מלחמת קיום?

"כל מלחמה היא מלחמת קיום, אבל לא במובן של להיות או לחדול. קסאם זה איום קיומי? מה שעושה את הקסאם, שהוא צינור מתמרור שנגנב בישראל עם מנוע של טיסן, הוא דרך התגובה לו אחרי שהוא נפל אצלנו. זריקת החפצים המעופפים האלה מציקה. זה לא קיומי, אבל זה מטריד. אם אתה סופג את זה במשך 14 שנה ונשארת, אז ניצחת. שדרות ניצחו".

אם כך, אתה אומר שיש להיגמל מהדרישה האוטופית להסכם שלום.

"נכון. יותר מזה - תגדירו מחדש את הגדרות השלום. שלום אצל רוב האנשים הוא חומוס בדמשק, נורמליזציה. הנה, עם מצרים אנחנו בשלום, אבל אתה לא הולך לשם. יש לך איתם סוג של יציבות, קשר ביטחוני אמיץ שהם מאוד מרוצים ממנו. עשינו שלום, הסכמנו שהמחיר הוא חצי האי סיני, ואחרי שבועיים באו הישראלים ומצאו באכזבה 'שלום קר'. דפקו אותנו, איפה הנורמליזציה? אז המצרים אומרים, שלום אצלנו זה קודם כול יציבות, קביעת הגבולות, שימור שלטוני, ואז נתחיל לאט-לאט. וזה כל-כך יפה שהערבים עושים לנו שיעור. כי אנחנו רוצים משלחות ילדים, משחקי כדורגל, שירה עם פרס בבית הנשיא. הם אומרים 'רדו מזה, בואו נהיה מתחת לפני הקרקע'".

האם אי-פעם תהיה הנחת נשק של העולם הערבי נגדנו?

"לא רואה מצב כזה. לא בגללנו. בגלל שהעולם הערבי בעצמו הולך ומתפצל שוב ושוב. תמיד יהיה מישהו שיחשיב את הקודם כבוגד, כסורר וכמוכר המולדת. אתה לא הסיפור פה. הקרב הכי גדול במזרח התיכון היום הוא לא ישראל ועזה. בשלוש השנים האחרונות נשיא סוריה אסד רצח 150 אלף איש מבני עמו, לא היה רצח עם כזה מאז רואנדה. תראה מה קורה בעיראק. האסלאם נאבק בתוך עצמו. האביב הערבי אולי יביא דמוקרטיה אבל בשלב הראשון הוא נובע בעיקר מחיסול חשבונות פנימי. הדמוקרטיה היא לא המטרה. אני לא רואה סוף סכסוך. יהיו שלבים שיהיו שלווים".

אז לקראת מה אנחנו מגדלים פה ילדים?

"זה הכי קשה לי. יש לי ילדים קטנים מאוד, אני לא יודע מה יהיה. שאיפה לשלום היא תמיד נכונה לכל אדם כאדם. כי שלום הוא גם שלום פנימי, בתוך עצמך, ואחר-כך הוא יוצא החוצה. העניין הוא עניין של הגדרות. שלום לא חייב להיות שלום של חיבוקים, הוא יכול להיות שלום כמו זה עם סעודיה. סעודי לא קם בבוקר ושואל מה אני עושה היום כדי לדפוק ישראלי. הוא קם ושואל מה אני עושה הבוקר כדי לבנות את ביתי".

"הפכתי להיות מהגר"

יחזקאלי טוען כי גם מלחמת "צוק איתן" לא באמת קשורה בנו, אלא היא חלק מרצונו של חמאס לחזור למרכז העניינים. הדרך שלהם לעשות זאת היא לגרור את הבריון השכונתי לעימות. "הם מפרשים את החברה הישראלית כמאוד מוגבלת. הם לא יכולים לזהות בנו אלמנטים של כוח. נסראללה קרא לזה חברת 'המפונקים' - שהסיכוי שהם יקומו מבתי הקפה כדי להילחם היא אפסית. אנחנו נראים חברה לא עמידה, אבל יש איזה טריגר יהודי קיומי, שאם אתה דוחק אותו לקיר פתאום הכול יוצא".

ובכל זאת, אתה מזהה איזה תהליך של שחיקה אצלנו?

"בטח. אני מזהה אצל ישראלים שחיקה, מיאוס והדחקה של העובדה שהם חיים במזרח התיכון. לא מפנימים שאלה השכנים שלנו. אמר לי חבר פלסטיני, 'למה אתם בליגת הכדורסל של אירופה ואנחנו אסיה?'. לא שהיום אירופה היא אירופה, כפי שלמדתי ב'אללה אסלאם'".

אחרי מתקפת 11/9 על מגדלי התאומים בניו-יורק, יחזקאלי היה בין מומחים רבים מרחבי העולם שהתבקשו לכתוב מסמך עמדה בעבור ממשל בוש הבן, ששאל שאלה אחת פשוטה: "מה עשינו להם שהם שונאים אותנו כל-כך?". אחת התשובות שהנשיא האמריקאי קיבל הייתה, שהעולם הערבי מאשים את המערב בנחשלותו. "יש לי חבר פלסטיני, מאמן כדורגל, שאומר 'הפסקתי להאשים את הכיבוש, ולא בגלל שאני לא חושב שהכיבוש אשם, אלא כי ההאשמה הזו מעכבת אותי. אם אני רוצה שהשחקנים שלי יהיו טובים וכל מה שאני יכול להגיד להם בחדר ההלבשה כשהם מנצחים, זה שזה קרה כי הם טובים, ואם הם מפסידים, זה כי הם טובים אבל הכיבוש אשם, אז אני לא מודה שאני בעצם לא טוב'".

במילים אחרות, אומר יחזקאלי, "העולם הערבי לא לוקח אחריות. זה קודם כול לקחת אחריות על עצמך. רבי נחמן אומר 'אדם מגיע לעולם מבחירה. זה כל הזמן בחירות'".

ואיפה אנחנו לא לוקחים את האחריות, איזו בחירה אנחנו צריכים לקחת על עצמנו?

"אצלנו זה מאוד אישי. כל אחד עם עצמו".

למה הם כקולקטיב, ואנחנו כיחידים?

"בתור מי שלא חשב שאנחנו קולקטיב, היום אני חושב שאנחנו קולקטיב עצום. אני חלק מעולם שחי כבר 4,000 שנה וחוזר ומתקבץ בארץ ישראל".

אבל יש הרבה פירוד ושבטים שונים בעם.

"נכון, אבל כשיש פצועים וכולם הולכים לבית החולים בסורוקה, אז אנחנו קולקטיב. שם אנחנו אוהבים וכואבים יחד. בפרטיות שלנו, אנחנו בכלל לא".

יחזקאלי לא מתרגש יותר מדי מפרץ האלימות שנראה שפושה בזמן האחרון בחברה הישראלית, בעיקר ברשתות החברתיות ובטוקבקים, אך כבר גלש אל הרחוב. "העידן המודרני של התקשורת בין האנשים מוציאים המון 'בטן'. אבל אם זו ה'בטן', אז שיהיה. הרי לא התחוללה פה הפיכה, אין פרץ אלימות", הוא אומר. תחת הכותרת "טוקבקים", הוא שם גם את אירועי "תג מחיר". לדבריו, "זה קיים אבל זה משהו שהוא יותר מדוב*ר, מאשר לא נשלט. ברור שזה יוצא, כי הכול נהיה קיצוני, יותר רעל. המסגור התקשורתי מעצים את זה ועושה מזה 'וואו'. אני לא מגלה הבנה לזה, אבל זה חלק מהעובדה שהכול אקספרסיבי היום".

רצח מוחמד אבו ח'דיר הפתיע אותך?

"כן. הפתיע אותי שיהודים לוקחים יוזמה לידיים. כי מבחינת דת לא אתה זה שצריך לנקום. יכול להיות שאתה מרגיש את הרגש, זה בסדר, יש לנו לב, אבל זה לא אומר שצריך ללכת ולקחת ג'ריקן".

ואין פה צורך בחשבון נפש קולקטיבי?

"אין פה קולקטיב. זה בדיוק העניין. גם בשב"כ אמרו שהם 'הגיעו משום מקום'. אתה לא יודע למי זה ידליק משהו בתוך הלב. זה לא החבר'ה של תג מחיר".

יחזקאלי, שהשבוע בט"ו באב מלאו לו 44, מעדיף לדבר על ערבים מאשר לדבר על החברה הישראלית. "הישראליות שלי, היהדות המתחדשת שלי, היא סיפור אישי, היא לא אג'נדה. מבחינה ישראלית אני אפילו לא שותף מלא, אני לא כותב מאמרים על מה שקורה פה. קודם שהנפש שלי תיגאל ותהיה ברמה הרוחנית של עובד השם, אז נתחיל לדבר. יש לי משימות אחרות. אני חייב סדרי עדיפויות".

יש לו שלושה ילדים, כולם מתחת לגיל 5, והרביעי צפוי, בע"ה, להגיח לעולם עד סוף השנה. הוא מתעורר מדי יום לפנות בוקר, מתפלל, טובל ומתבודד עם בוראו במשך שעה ביער סמוך לביתו. את הזקן כבר השאיר אחרי שהסיר מעליו את הזהות שעטה על עצמו למען צילומי הסדרה התיעודית "אללה אסלאם", ששבה עכשיו למסך לשידור שני. את הכיפה החליט ממש באחרונה להשאיר גם בשידור.

למה לקח לך 5 שנים מרגע שהתחלת בתהליך ועד ששמת כיפה בשידור?

"אמרתי פעם באיזה ראיון משפט שאני מצטער עליו עד היום, ואני עושה עליו תשובה, שלהיות דתי זה להיות לא אינטליגנט. בתוכי תמיד היה לי בוז כלפי דתיים. הרגשתי שאני אדם יותר חופשי ומשוחרר ולכן גם יותר חכם. אז שאני אשים כיפה על הראש? היה בי פחד שאני נושא על עצמי חיבור לקבוצה שאני מרגיש לא שייך אליה. הייתי פעם בטיסה עם כיפה וישב לידי בחור שלא זיהה אותי, ואמר לי, 'תקשיב, אתה מה זה בחור נחמד, אבל זה שאתם לא עושים צבא, זה אוכל אותי'. אמרתי לעצמי, 'ככה הוא מתאר אותי?!'. שמתי את הכיפה בכיס. לא רציתי את זה. אבל זה הגיע למצב שזה לא היה אמיתי להוריד את הכיפה מהראש לפני השידור".

ואיך הכיפה באה לידי ביטוי בשידור?

"שומה עליי לא לערב שום דבר במקצוע שלי עם העניין הזה. ירון לונדון אמר לי פעם אחרי שתיארתי את ההפיכה של מורסי, 'אתם תעשו אותו דבר'. שאלתי 'מי זה אתם?' והוא אמר, 'אתם, הדתיים'. איך אתה משווה אדם, שיושב שעה ביער ביום ואומר 'איזה כיף שיש בורא עולם, איזו הרמוניה יפה', למהפכה האסלאמית? אני כל הזמן צריך להצטדק".

יחזקאלי הוא נוסע מתמיד, שכל חייו הם חיפוש אחד גדול ובעיקר זרות אינסופית. יהודי בין ערבים, ערבי בין יהודים, דתי בעולם חילוני, וכבעל תשובה, גם נטע זר בתוך הממסד הישראלי הדתי. "מחיים מאוד בטוחים חברתית, הפכתי להיות מהגר", הוא אומר. "אני לא שייך לשום זרם דתי שאתה מכיר - אני לא חרדי, לא דתי-לאומי. אני אדם מאוד תלוש. הנה הבן שלי בן 3, צריך ללכת לגן חובה ממלכתי-דתי בשנה הבאה. אבל אני לא רוצה את זה כי הוא מאוד רגיש והוא לא מתאים להיות עם עוד 27 ילדים. אשתי רוצה להקים גן פרטי ל-7 עד 10 ילדים. אתה יודע איזו קריעת ים סוף זאת? אין לי קהילה".

יהודי יכול להיות בלי קהילה?

"שאלה גדולה. יהודי יכול להיות עם קבוצת חברים טובים מאוד ועם שירותי דת באזור שלו - מקווה, בית כנסת, צניעות, ועדיין להיות פרט בתוך המרחב. זה מה שאנחנו. לא קיבלו אותנו ליישוב דתי-לאומי באזור ירושלים. אותי לא קיבלו ליישוב! אתה יודע מה זה? אני, שכשהייתי רווק ורק הייתי פולט באיזה ראיון שאני רוצה חווה, מיד קיבלתי הזמנות מכל המצפים הכי מדהימים בגליל. אותי לא קיבלו ליישוב".

למה?

"הם לא אוהבים ברסלב".

איך הליך הקבלה מתנהל?

"יש כמה שאלות, השאלה הראשונה, היא מה אתה עושה ביום העצמאות, כדי לראות שאתה לא שורף דגלים. אמרתי שאני עושה מנגל כמו כולם. אני, שנתתי שש שנים ביחידה מובחרת בצה"ל, צריך להוכיח משהו? אחר-כך, הם שואלים מה אני עושה בראש השנה. עניתי, 'נוסע לאומן'. ואז העיניים נפערות, 'טוב... והילדים ילכו לצבא?'. אז עניתי שהם עוד לא בני ארבע. ואז הם אמרו שאני לא מתאים להם. הם מפחדים שאצור להם קהילה בתוך קהילה".

ואם הילד שלך יבחר ללכת ללמוד בישיבה ולא לשרת בצבא?

"לא אעמוד בדרכו, כי אני מאמין שלכל אדם יש בחירה. הצבא לא נעדר אצלי מהבית ומהחינוך. הצבא נתן לי כלים בלי קשר להיותי לוחם - בהקשר של עמידות ושל משמעת. אדם שנלחם ברוח, יש משהו בתוכו. אני לא יודע איך תהיה השיחה שלנו אז ואיך ייראה העולם, אבל אני לא אתערב לו. אני לא אגיד לו 'לבית לא ייכנסו בלי מדים'. אני אוהב אותו בכל מצב. אם הוא יבין שיש אהבה מתחת לכול, אני בטוח שהוא יעשה את השיקול הנכון".

ואין פער בין אורח החיים שלך היום ובין ההבנה שצריך לשרת בצבא?

"הבן שלי יודע שאבא שלו הוא עובד השם. קם מוקדם, טובל במקווה ומתבודד, אבל גם רוכב על אופנוע בשטח ויודע לעשות את המנגל הכי מגניב. אני לא אלך להמית את עצמי באוהלה של תורה. אני לומד תורה, אבל לא 20 שעות ביום. זו תשובה מסוג אחר. אני לא צריך לזרוק הכול. זה מה שאני, עם האהבות שלי, החלומות שלי. הילדים שלי רואים את הכול. מדברים בבית ישראלית קלאסית, הם סופגים ישראליות. אבא שלהם היה חילוני קלאסי עד גיל 38. הוא לא 'משחק להם אותה'. הם רואים את הסבא והסבתא החילונים, שהולכים לקניון ושיש להם טלוויזיה דולקת בבית. הם יודעים שאבא בחר אחרת".

אתה מרגיש שאתה חלק מעולם התקשורת הישראלי? בן בית במערכת החדשות של ערוץ 10?

"היום כבר לא. הייתי פעם חלק ממה שנקרא הברנז'ה, אבל במסגרת הרבה תהליכים שעשיתי, אני כבר לא. אני מאמין בשמורות טבע. כמו שאין לי וואטסאפ, אין לי טלוויזיה בבית, אין לי עמוד פייסבוק. אני לא רוצה להתערבב. אני לא חלק. תמיד כשאומרים לי 'אתם התקשורת', אני עוצר אותם ואומר שזו לא ועדת עורכים ואין צבע אחיד. אני כבר לא שם, אני לא צריך את זה. לא חי בתל-אביב, לא חי את ההשקות. אני נשוי, ילדים. גם את הלימוד באקדמיה עזבתי בשנה האחרונה".

אתה לא אדם שהוא "חלק מ" באופן טבעי.

"אני אף פעם לא בצבע של כולם. חבר טוב שלי שיש לי איתו שיחות נפש, קרא לי 'בודד כפייתי'. הייתי ככה גם בתור ילד. לא הייתי ילד של חבר'ה. היו לי חבר'ה, אבל לא הייתי ה'מגניב' של החבר'ה. תמיד היו לי קשיים. הייתי ילד של דחייה ושל חרם. וכשכולם הלכו לנח"ל אני הלכתי לסיירת וכשכולם נסעו לחו"ל אני הלכתי לשב"כ. אני איש של מסעות, אינדיבידואל שמגלה בעצמו, והביזנס של לספר לכולם הוא על הדרך. אחת התובנות שלי בחיים היא שלהיות כמו כולם זה לא טוב לי. גם האופנועים זה מרד. האקסטרים. אני יודע שאני בודד גם בנקודה של לא לתת אמון, לא להאמין באהבה, לא להאמין בקבוצה, בקהילה. אני מאמין שהיחידה הבסיסית מאוד של האדם, זה האדם ופנימיותו. בגלל זה אני אוהב את רבי נחמן. הכול זה אתה, אחר-כך תסתדר. אני מקבל לזה אישוש כל הזמן".

"אני היום צביקה הקטן והמתוק"

יחזקאלי מאמין שראוי שהתהליכים בחברה הפלסטינית יציבו מראה מולנו. "מה שקורה עם הסיפור הלאומי-דתי שלהם, מצריך מאתנו בדיקה של הסיפור הדתי-לאומי שלנו. ואני נדרשתי לזה יום אחד, כששאלתי את עצמי איך אגדל את ילדיי, לפי איזו אג'נדה? לפי זו שאני גדלתי עליה? חילוני, צבא, סיירת, ארץ ישראל היפה? או שזה כבר לא מעודכן. כי בלי אמונה, אתה לא במשחק בכלל. כמו שהרב מנחם פרומן אמר, הארץ הזו קשורה באמונה. וזה לא משנה אם מוחמד מאמין באללה ואני מאמין בהשם. הנרטיב של הארץ הזו מחובר למשהו שהוא מעל לאדמה. אם אתה לא מחובר לזה, אין לך פה סיבת קיום. אז קיפלתי, נסעתי, חזרתי ויצאתי למסע אחרי הזהות היהודית שלי".

המסע השקט של יחזקאלי, שגדל כירושלמי חילוני והפך לרווק תל-אביבי מבוקש, החל ב-2005 ועבר דרך הודו והעיירה אומן באוקראינה. אבל לא מעט תשובות הוא קיבל דווקא בגדה המערבית. "הייתה פה אינתיפאדה ועשיתי שיחות נפש עם כל מבוקש שאתה רק יכול לדמיין. אחד מהם אמר, 'מה זאת אומרת אתה לא מאמין?' והיה לי קשה. אז יצאתי למסע האמונה שלי. אצלי זה פשוט לחזור לזהות נכונה של יהדות וישראליות שאני רוצה להקנות לילדים שלי".

זה לא מסע שנגמר.

"אף פעם. אנחנו פה בשביל דרך, לא בשביל תוצאה, למרות שיש פירות בעמל. זה הבדל גדול בין המזרח שאומר 'דרך', והמערב אומר 'מבחן התוצאה'. אני לא עושה את זה בשביל תוצאה. בהגדרות שלי את עצמי לפני שחזרתי בתשובה, היה לי טוב מאוד. אבל זה היה רק 'דימוי' של טוב".

ומה עם שקט נפשי?

"לא היה לי שקט נפשי, כי תמיד חיפשתי משהו מעבר. רציתי עוד ועוד. כמו הסיפור שלי עם הערבים. פתאום הבאתי סיקור אחר, כי הייתי חייב לברר משהו. הייתי שמח להיות אדם אהבל כזה. יושב, רואה כדורגל, שותה בירה. אבל אי-אפשר להיות כזה במדינה הזאת. כל אדם פה פרשן, כל אחד יודע הכול. זה יהודים אחי. כל אחד הוא בן של מלך. אז תביט קדימה, תמסד משפחה, קשר אמיתי עם האישה, שזה מאוד קשה".

הזוגיות קשה לך במיוחד?

"אדם שכל הזמן הוא היה העניין, פתאום להיכנס לבית, לשיתוף, לנתינה. מאוד-מאוד-מאוד קשה. שובר אותך לגורמים. את האגו. אני מוכן לזה, אני מוכן להישבר. זה כמו אדם שנופל ממצוק ונתלה על ענף אחרון. הייתי שם. ואז אני אומר למי אני קורא, אז אתה קורא לאלוהים, 'תעשה משהו'. ואלוהים אומר, 'אוקיי בני, רוצה עזרה? עזוב את הענף'".

ואתה מאפשר לעצמך להרפות?

"הפתרון הפשוט של הדור הקודם של החוזרים בתשובה, היה ללכת למאה שערים. לשים כיפה, פאות, ולהתחפר בתוך חברה אחרת. היום אנחנו יודעים שזה לא פתרון. אני שחררתי בהרבה מובנים, של הנאות, עדיפויות, התכנסתי פנימה. אלה החיים שלי. זו התמודדות עם הכעסים שלך, החולשות שלך, הפחדים שלך, המבוכות שלך. אלה דברים שצריך לטפל בהם והיהדות מטפלת בכול. אני עושה את זה לאט-לאט".

יש בתוך זה מקום להופעה בטלוויזיה?

"זו שאלה. התשובה הראשונה היא להגיד, 'לא, אין מקום', בוא נפרוש לחווה, נגדל את העזים, ומדי פעם יבוא כתב ויראיין את מי שפעם היה פרשן לענייני ערבים. כנראה, זה לא מה שהשם רוצה ממני. זה התפקיד שלי. לא להחזיר בתשובה, אלא להיות מי שאני, איפה שאני. האם זה משנה את העבודה שלי? זה משנה אותי קודם כל בתור אדם. הרבה יותר נעים לסביבה, יותר מוסרי".

היית פחות נעים לסביבה?

"הייתי 'אני!'. אני לא מדבר אפילו על יחסים עם נשים. אבל זה היה, 'סליחה, אני טאלנט!'. זה אומר איך אתה מדבר לצוות, איך אתה עובר במסדרון. זה ניסיון מאוד גדול. אני מגלה עכשיו מה זה להיות צביקה יחזקאלי בלי להיות 'צביקה יחזקאלי'. מישהו יותר תמים, יותר רגיש, יותר נעים, יותר רך".

מה אתה עדיין לא?

"קשוב. בעיקר לאישה. קיבלתי לפני שלוש שנים להקשיב לאשתי שעה ביום".

לפני כחודש, פגש יחזקאלי ליד המעיין, בבחור שסיפר לו שהפך לדתי לאחר ששמע אותו אומר בהרצאה כי "להיות בחיים האלה בלי לחזור בתשובה זה לפספס".

איך אתה לא מתפתה להפיץ את התשובה? יש לך את הכוח.

"אני כל-כך יציר התקשורת, שאני יודע שמטיף זה מגעיל. אשמח לספר על התהליך והתובנות, אבל לספר כמה הארד קור אני, זה מרחיק. זה לא נכון לתקשורת. מזמינים אותי לספר על זה בבמות שונות. בערוץ 10 אני מאוד נמנע לדבר על היהדות, לא הולך לתוכניות פרשת השבוע וכדומה. לפעמים אני הולך לבית כנסת מאחורי ערוץ 10, אומרים לי 'תתכבד, שליח ציבור'. אז אני אומר אל תתפתו להאמין למה שיש בטלוויזיה. אומרים לי, 'תגיד דבר תורה'. עד כאן, מה אני רב?".

חשבת ללכת לכיוון של הנהגה דתית?

"אני לא יודע אם נועדתי להנהגה. חבר טוב אמר לי שיש ממני שדר שברגע האמת אני אבריז לטובת משהו שטוב לי. במנהיגים אמיתיים יש מידה עצומה של אהבה ורחמים. ואני יש לי עוד הרבה מה ללמוד על אהבה. אני רוצה לב יותר פתוח. אני רוצה שכשאשתי תספר לי משהו שכואב לה, יכאב גם לי. כל חיי בניתי על המסר של 'לא לבכות, לא להתרגש'. אני רוצה להתרגש. הייתי הרבה עם הפלסטינים, ראיתי המון סבל, ואז הלכתי לאיזה בר בירושלים ושכחתי מזה. היה ניתוק. העולם הציני הזה לא היה נעים. יכול להיות שהריצה לתקשורת היא חיפוש אחר אהבה גדולה. זה שהתחתנתי זה נס, זה שיש לי ילדים זה נפלא. אני היום צביקה הקטן והמתוק, שבסך-הכול מחפש אהבה וחיבוק".

"יש במלחמה הזו טקס התבגרות"

יחזקאלי מגחך למשמע השאלה אם היה מבטל מינוי ל"הארץ" בגלל מאמר של גדעון לוי. במהלך עבודתו לאורך השנים, ישב עם אנשי אל-קאעידה, אז גדעון לוי יטריד אותו? גם להורדת "אל ג'זירה" מהמסך הישראלי הוא מתנגד, כי חשוב שנדע שגם הם קיימים, אבל גם לחשוף את הקו הפרו-חמאסי שלהם. "גם ימין וגם שמאל מפספסים", הוא אומר, "בגלל זה לא הלכתי לפוליטיקה, כל מי שרצה 'יהודי-ישראלי' ברשימה בבחירות האחרונות לכנסת פנה אליי".

למה ימין ושמאל מפספסים?

"הימין אומר 'שיעופו', השמאל אומר 'תנו להם'. אבל בעצם שניהם אומרים שיעופו, כך או אחרת, הם לא רוצים אותם במרחב הזה. אני רוצה להיות חלק מהמרחב הזה, התרבות שלי היא תרבות ערבית. ההורים של אשתי מתנחלים, וכשאני בא אליהם אני עוצר בכפר ונכנס ומדבר, אני שם. אני לא בתוויות שתקעו פה. לפעמים אני נראה לאנשים בציבור ערבי ולפעמים אומרים לי 'למה אתה מזלזל בהם?'".

מיד אחרי השירות בשב"כ הוא התדפק על דלתו של יורם בינור, כתב השטחים המיתולוגי, שהסכים לצרף אותו לסיפורים עיתונאיים. "הוא לימד אותי משהו שהוא עצמו לא עשה", מספר יחזקאלי. "הוא אמר לי 'אל תישאר כתב שטחים. תלטוש עיניים גם לכורסה. לסקר את העולם הערבי, שאז היה הליגה הערבית, נראה לי שעמום. אז גלי צה"ל נתנו לי את תפקיד הכתב לענייני ערבים והעצה שלו באמת תפסה. כשבאתי לשלונסקי בערוץ 10, כבר קיבלתי את הדסק".

הפרספקטיבה הרחבה אפשרה לו לדבריו להבין שהסכסוך שלנו עם הפלסטינים הוא לא הסכסוך המרכזי באזור. בהרצאה שנתן באותו בית השקעות, סיפר לקהל, שהקצב התקשורתי לא משרת נאמנה את הציבור בעת הקרב. "שלוש דקות בתקשורת זה נצח וצריך לספק כל הזמן כותרות. בעזה שלוש דקות זה כלום", אמר.

בצורך הזה בכותרות ללא הרף ובאינטנסיביות, יש פגיעה בחוסן?

"גל פתוח יכול להיראות כפגיעה בחוסן הלאומי ופגיעה בציר הזמן, אבל מצד שני זה חיבור. אם אני מסתכל על המופע התקשורתי שלי מאז קומו של הערוץ, אנשים צריכים לראות שאתה רואה אותם. אם אתה עושה את זה נכון, זה מחבר. זה מה שקרה במלחמה הזו. לא ראיתי כזה פרץ של אחדות. התקשר אליי דורון הרמן מסורוקה ונתן לי לדבר בטלפון עם אימא של פצוע שרצתה לדבר איתי. אף פעם לא דיברתי עם אימא של פצוע. אני הייתי מהצד שמביא את הקול של 'הרעים'. הפעם היה טון אחר לכולם".

שיניתם משהו באופן הסיקור בלחימה הזו?

"ב-2006 הייתה המון ביקורת על זה ששידרו כל ערב את נאומו של נסראללה. הפעם, כשמוחמד דף דיבר הייתי בדיוק בשידור, לידי הייתה טלי מורנו, אני אישרתי שזה אכן הוא, ואמרתי 'אני מקשיב, תמשיכו'. סיננתי אותו לטובת הקהל. זה שהוא עלה בשידור חי לא אומר שאני חייב להעביר אותו. דקה אחרי דף, שודר הקטע עם המנהרה, וגם פה לא הראינו את הכול ולא בשידור חי. עם ישראל ראה את זה בפעם הראשונה אצלנו לא בגלל הרייטינג, אלא בגלל שבאותו זמן היה בערוץ 2 דן שילון".

הקצב והצורך להביא שורה תחתונה כל הזמן, גם זה פוגע.

"נכון. מילת הקוד היא אחריות. יש פה אתגר ענק ונפלנו בזה גם במלחמת לבנון השנייה וגם בסוגיית גלעד שליט. אתה מסקר רגשית את ההורים והחמאס לא נותן לך שום פרטים על הילד. ישראל לא הלכה לדובר צה"ל, אלא לאימא ולאבא ולעצרת ולבלונים. זה מה ששבר את החברה הישראלית. ההתעסקות הרגשית".

אפשר לסקר מלחמה כמו זו ולא להיות רגשי?

"אני זוכר מלבנון את ההלוויות, פה אני לא רואה את זה. לא כי מצנזרים, כי יש מינון, ואולי כי יש עודף תמונות. צה"ל מצלם, ממלא את המסך, המון נקודות סיקור שלא היו במלחמה אחרת - בתי חולים, נפילות. יש משהו שמסובב את הסיקור למשהו אחר. התקשורת לאורך זמן בגל פתוח מכרסמת בביטחון, אבל יש במלחמה הזו טקס התבגרות שלם".

איפה התקשורת טועה בכל זאת?

"תמיד מדברים על 'שעון החול הבינלאומי'. איך יכול להיות שבשבוע שאסד הרג 1,700 איש וזה לא פורסם בעולם בשום מקום, אנחנו כאן נחשוב במושגים של 'שעון החול הבינלאומי'? מתעסקים בזה יותר מדי ואפילו מגבילים בשם זה את הפעולה. התקשורת טועה בזה שהיא מייצגת מצג שווא. זכורה לי תקרית הרג הילדים בחוף הים. טרגדיה נוראה, זה קשה - אבל פה אני יודע שהחמאס השתמשו בזה".

השינוי הדרמטי בעבור מי שהיה בעבר מבקר קבוע בשטחים, הוא סגירת ברז המקורות בצד השני. "תמיד הייתה לי חסינות אצלם. צביקה עם זכריה זביידי, עם אל-קאעידה. אין את זה יותר".

אם תנסה לדבר איתם נשקפת סכנה לחייך?

"לגמרי. בחטיפה של הנערים, כשהתחלתי להסתובב בחברון, אמרו לי, 'עזוב צביקה, דברים השתנו'. זה לא הזמן להיכנס לחמאס. פעם הייתי נכנס לשם לחלץ רכב של חבר, לדבר עם מקור או סתם להתבשם באיזה מסגד לפני 'אללה אסלאם'. יש קפיצה ברמת האנטי לישראליות בשנים האחרונות. השבר הגדול מבחינתי, בו הבנתי שלא כולם חברים שלי, היה בהפיכה בעזה. היה לי מקור שזרקו אותו מקומה 18, ורצו סיפורים שגם ירו לו בברכיים לפני שזרקו אותו, שמא הוא יעמוד על הרגליים אחרי 18 קומות".

היום אתה יכול לסקר את עזה באותו אופן שסיקרת אותה בעבר?

"לא. עזה היום היא ישות עם אמירה ג'יהאדיסטית מלחמתית כוללת. היא עיוותה את פניה. הקונטקסט היום הוא שהאוכלוסייה בעזה היא לא פקטור, כי אם היא הייתה פקטור היית רואה שם הפיכה. הם חסרי קול".

לדבריו, "ילדים פלסטינים מתים הם עובדה. הייתי שמח אם היא לא הייתה. אבל האם לא תפקידי להסביר מה הוביל את זה? מה היחס לחיי אדם שם? הבאתי סינק של דובר חמאס ביום השני למלחמה, שקורא לעמו לעלות לגגות, בזמן שצה"ל מוציא כרוזים לאזרחים להתפנות. כל בר דעת ישפוט לבד מי אשם, אני מביא את התמונות. החמאס היום מוביל מאות אלפים לגורל שהם לא בחרו בו".

ישראל טעתה במבצע הזה בפגיעתה באזרחים?

"ברור שיש טעויות כי אתה עובד בתוך אוכלוסייה. אני לא מכיר את הפרטים כי אני לא בצד שלוחץ על ההדק. אתה מדבר על ראש ממשלה שהוא פי כמה יותר זהיר מאולמרט. ישראל זהירה מאוד, טועה כמו שטועים בשדה קרב ואולי לפעמים גם פחות מאמינה באפקט של הכוח. מושכת זמן. יש דברים שאפשר היה לעשות בזמן קצר יותר. יכול להיות שאם היית מפוצץ את תחנת הכוח אחרי כמה ימים ולא אחרי כמה שבועות, אז עזה בלי חשמל זה דבר שהיה מסייע בלחימה. יש חשש להתנהל בזירה".

"אני לקמוס של הישראליות"

יחזקאלי מתאר תהליך של התפכחות שנבע מהסיקור ארוך השנים שלו. "אני גם עובר את התהליך של 'הלו! מה לא נתנו לכם? קיבלתם התנתקות. אתם אלה שלא עמדתם באזהרה של ישראל להימנע מלהמשיך לירות אחר-כך'".

אבל נדמה שאהוד יערי, שמבוגר ורב ניסיון ממך, נמצא בצד השני שלך תפיסתית.

"למה? תמיד אומרים שהוא ביטחוניסט. מה הוא יותר יונה ממני? הוא אולי נותן יותר עצות. אני לא מייעץ. זה הסגנון שלו, אני אף פעם לא הטפתי. פרשן בזמן מלחמה הוא לא רק פרשן, הוא גם מדווח. האתגר הכי גדול שלי הוא לתת תמונה של מה קורה עכשיו, ואם הצלחתי לתת תמונה כזו, זכיתי".

מה אתה חושב על אהוד יערי?

"מאז שאני בתיכון, אני זוכר אותו על המסך. הוא הצטרף לסיקור העולם הערבי בתקופה מסוימת, ואני הצטרפתי בתקופה אחרת. יש לנו סגנונות אחרים לחלוטין. שלי בלתי אמצעי, אני מכניס את הידיים אל תוך האוכל וטועם. היו שנים שהוא אמר דברים כמו 'מי זה שם בערוץ 10, מה השם שלו?'. הגעתי פעם לאחד התדריכים של התא לענייני ערבים והוא התייחס אליי כאילו אני כלום. כך הוא התייחס לכולם. אבל אני באמת לא צופה בו, כי אני עסוק באותו זמן בצד השני. אני גדלתי עליו והחלטתי שזה מה שאני לא רוצה להיות. אני מעדיף להיכנס פנימה, לגעת, להריח. הוא יותר ממסדי, ממלכתי. מצוין, ידען ורהוט בדרכו, אבל זה לא אני".

בחדשות 2 סירבו להגיב לדברים.

חדשות 10 הגיעה במהלך הלחימה לשיא צפייה, במיוחד יחסית לעתות משבר אחרות. איך אתה מסביר את זה?

"סיקרתי בערוץ 10 את כל מלחמות שנות ה-2000, ולא היה כזה עניין בערוץ כמו עכשיו. אני רואה את זה במערכת החדשות, היא נהייתה אחרת לגמרי, מקצועית ברמות גבוהות מאוד. זו החיילות של גולן יוכפז, המנכ"ל. אין פשרות גם על שגיאת כתיב בתרגום. יש מנגנון הפקת לקחים שקרה בשנה-שנתיים האחרונות ולדעתי גולן אחראי לזה.

"הקיצוץ הצפוי עכשיו מבאס מאוד. אני זוכר תקופות שהיינו מסיימים מלחמות והיו בונוסים, אחר-כך היו מלחמות בלי בונוסים, ועכשיו זה מלחמות עם קיצוצים. ולמרות זאת נתנו פייט במלחמה. ברור שזו בעיית שוק התקשורת כולו ושכחלשים, ניפגע יותר".

ומה עם חדשות 2?

"לדעתי, הם נראים היום כמו ערוץ 1. גם הלוק שלנו נראה טוב יותר מהאדום שלהם. אולי זה חוסר הפסקנות שאצלנו. תמיד אמרו 'אנחנו לא אולד בויז כמו חדשות 2'. קח את ארבעת הפרשנים שלנו - רביב, אלון, נדב ואני, לעומת ארבעת הפרשנים שלהם - אמנון, רוני דניאל, אהוד יערי וערד ניר. השיער הלבן זה לא העניין, אנחנו רעבים יותר. אנחנו באים עם גישה אחרת. אנחנו יותר פוקחי עיניים, פחות מעבדים את המזון ורק מגישים אותו. אנחנו לא מעונבים כל-כך ויותר אמיתיים. אני לא חושב שהם עושים עבודה פחות טובה, זה עניין סגנוני".

חברך ינון מגל, אמר בפאנל של ועידת מד של "גלובס", שלפני שהוא עיתונאי, הוא ישראלי. בהמשך יצא מזה קמפיין "קודם כול ישראלי" של וואלה. מה אתה קודם כול?

"פעם, לפני שחזרתי בתשובה, זכריה זביידי שאל אותי 'מה אתה?'. אמרתי 'אני ישראלי, ואחר-כך עברי, ואחר-כך ערבי ואחר-כך איש העולם הגדול'. אז הוא אמר לי 'תשים לפני הכול 'טיפש'. כי כשאני רואה אותך ברחוב ויורה בך, אני לא אומר 'הרגתי ישראלי, איש העולם הגדול'. אני אומר 'הרגתי יהודי''. קודם כול אני יהודי, ואחר-כך ישראלי. בעיקר תלוי במה. היהדות נכנסת בשנים האחרונות לישראליות שלי. זו הישראליות. אני ישראלי שהחיה את יהדותו. אני ישראלי מתחדש".

ואיפה העיתונאות נכנסת פה, התפיסה שלך משנה את הדיווח?

"אומרים אדם יהיה ירא שמיים בסתר ובגלוי. קודם כול תהיה בן אדם. אני עיתונאי ששייך לעם שנלחם. אני לא מנותק".

הישראליות החדשה שלך היא סיפורך האישי, או משהו שכולנו נגיע אליו יום אחד?

"אין לי עניין עם כולם. עיקר הגאולה היא גאולת הנפש ועיקר הגלות היא גלות הנפש. אני לא רוצה להניע קבוצות. היום אדם צריך לשחרר את עצמו מכבליו שלו, אחר-כך שיבחר את בחירותיו. עשיתי את השינוי כמו הישראלי החדש, האמיתי. אם היהדות חסרה אצלי, איש הישראליות המיינסטרימית, היא כנראה חסרה לכולם. אני לקמוס של הישראליות. כמו שהחוסר שלי בהבנת הערבים הביא אותי לרצון להסביר אותם, כך גם חסרה לי היהדות, והלכתי למצוא אותה. שכל אחד ימצא אותה בדרך שלו. התפקיד שלי הוא לטפל בעצמי. לא חזרתי בתשובה כדי להיות חלק מקבוצה, אלא כדי למצוא את החלק הנקי בצבי. אני מזכיר לעצמי כל בוקר שהמטרה היא להיות עם לב פתוח. סותר את העולם הזה, אבל גם משתלב בו".

אישי: בן 44, נשוי ואב לשלושה (ועוד אחד בדרך), מתגורר במושב בהרי ירושלים. בזמן המלחמה המשפחה עברה לגור בבית הורי אשתו בגוש עציון

מקצועי: כתב השטחים של גל"צ, כתב בערוץ 1, ממגישי התוכנית "חבר לנפש" בערוץ 10, מיוצרי הסדרה הדוקומנטרית "אללה אסלאם"

השכלה: תואר שני בלימודי המזה"ת מהאוניברסיטה העברית ובוגר כותרת באוניברסיטת תל-אביב. בשני המקומות המשיך ללמד ברבות הימים

עוד משהו: מקפיד עדיין מדי יום שישי לרכוב על האופנוע שלו, ktm 125 exc