ד"ר מרגלית: האלימות בפייסבוק לא תוביל למלחמת אחים

אחד באוגוסט פרסמה בפייסבוק העיתונאית ואושיית הרשת אריאנה מלמד תמונה של צעיר אוחז בנשק בשם דוד כהן, ואת המסר האישי ששלח לה ברשת החברתית. "אני דוד כהן ואני שם זין עליך ועל כל החברים שלך ישרמוטה!!!", כתב כהן (הטעויות והמחוות במקור), "תפרסמי את זה איפה שבא לך יזונה שמאלנית אני מקווה שהטיל הבא יפגע במשפחה שלך יזונה ולכל אלה שמשתפים איתך פעולה ה' ישלם לכם שתמותו בייסורים קשים אני לא מוכן להקריב אפילו תג של חייל על כולכם מזדיינים בתחת!!!!".

כהן היה האחרון ברצף ארוך ומייאש של מסרים דומים שמלמד פרסמה, שהגיעו לתיבת המסרים האישית שלה ברשת החברתית. כמעט כל מי שהביע בפייסבוק מחאה על המלחמה, או אפילו פקפוק קל במטרותיה, הוצף במסרים דומים. את הרשת הישראלית סחף בשבועות האחרונים גל עכור של גזענות ואלימות חסרת תקדים, שלא הגבילה את עצמה למסרים פרטיים. טקסטים כמו זה של כהן הציפו את הרשת בגלוי, נותנים דרור למילים הכי איומות שאפשר להעלות על הדעת. הוקמו קבוצות שנאה הקוראות להרג ערבים ושמאלנים, החרמת עסקים ויצירת רשימות "בוגדים" הראויים לנקמה.

עבור ישראלים רבים, מימין ומשמאל, הקלות הבלתי נסבלת של הטרור המילולי של הקיצונים בישראל היא איום גדול בהרבה מהאיום של חמאס. הפילוג בעם מפחיד אותם יותר מהאויבים החיצוניים. אבל ד"ר לירז מרגלית, חוקרת התנהגות ברשת בחברת קליקטייל, חושבת אחרת. לדעתה, הרשת החברתית מצילה אותנו. היא מאפשרת שחרור מעודן, יחסית, של רגשות אלימים, ובעצם היא מונעת מהמילים להפוך להתקפות פיזיות. משונה ככל שזה יישמע, הסיבה שהאלימות האיומה הזו הופיעה היא כדי שנוכל להמשיך לחיות ביחד.

מרגלית מכירה את המקרים שבהם פעילי ימין תקפו פיזית מפגיני שמאל, אבל כשהיא נשאלת אם לולא פייסבוק היו יותר מקרים כאלה, היא עונה בנחרצות: "כן, בהחלט". פייסבוק והאפשרות שהיא מספקת להוצאת קיטור לאומית היא חלק מהפתרון, לא הבעיה, ובלעדיה - המצב היה גרוע בהרבה.

קליקטייל, חברה העוסקת בניתוח מתוחכם של התנהגות ברשת, הוקמה ב-2006, על ידי ד"ר טל שוורץ ושותפו אריק יבילביץ'. החברה מנטרת דפוסי פעולה של עשרות אלפי גולשים באתרים של חברות מסחריות, ומסיקה מכך על הפסיכולוגיה של הגולש ועל הדרכים הנבונות לבנות עבורו עולמות וירטואליים. היא משרתת אלפי חברות מסחריות, כמו וולמארט, סי.בי.אס ועוד עשרות חברות בסדר גודל דומה, ומנסה להסביר להן למה הגולשים באתרים שלהם מתנהגים כפי שהם מתנהגים.

התיאוריה של מרגלית, שהוצגה לעיל, אינה נתמכת על ידי מערך הנתונים של קליקטייל. זהו מעין פרויקט צד שלה. מרגלית עסוקה בשבועות האחרונים בחקירה מדוקדקת (אך ספונטנית ולא מדעית) של פרופילים שונים בפייסבוק, ולדעתה ההתנהלות הישראלית ברשתות החברתיות עונה על צרכים פסיכולוגיים די פשוטים.

מרגלית בחנה את עמודי פייסבוק של קבוצות שונות של גולשים, שבאות מרקע שונה, וניסתה לסווג את הפוסטים שפורסמו בהם. הדבר הראשון שהיא גילתה היה שכ-75% מהפוסטים עסקו במלחמה ובמצב הבhטחוני. את הפוסטים האלה חילקה מרגלית לקטגוריות שונות, והסיקה שברוב המקרים, ניתן היה לחלק את הפוסטים לשלוש קטגוריות עיקריות: 1. השמצת היריב (כלומר, הפלסטינים) והביקורת מהעולם; 2. האדרת המלחמה המוסרית של ישראל; 3. ביטוי תחושות אישיות.

לאחר סיווג הפוסטים, פנתה מרגלית אל בעלי הפרופיל, בארץ ובחו"ל, וביקשה מהם לענות על שאלון קצר שבדק את הצורך האישי שהפרסומים בפייסבוק מילאו עבורם. התשובות שסיפקו סייעו לה להגיע למסקנות. "מאוד קשה לי בתקופה הזו", ענה נבדק אחד, "אני מנסה לא לחשוב על המלחמה כדי שאוכל להתרכז בעבודה והרגשתי שזה בלתי אפשרי אז נכנסתי לפייסבוק ושיתפתי בתחושות שלי. כמות התגובות שקיבלתי הייתה מדהימה... אחרי ששיתפתי הרגשתי הקלה עצומה".

אחר כתב ש"המלחמה הזו גרמה לי להיות חסר רגשות לצד השני. אף פעם לא החשבתי את עצמי כקיצוני אבל אני מרגיש כל-כך הרבה כעס. אני מוצא את עצמי נכנס כל שעתיים לפייסבוק, ואז משום מה אני מרגיש רגוע יותר". נבדקת שלישית הסבירה ש"בעלי במילואים ונורא קשה לי. אני נכנסת המון לפייסבוק ואז אני מרגישה שייכת. כאילו כולם איתי באותו מצב. שמים הרבה תמונות של חיילים שלנו, וזה מחמם לי את הלב". ואילו רביעי טען ש"אני משתף כל מה שרלוונטי למצב, זה מאוד חשוב, זו הדרך שלי להילחם. זוהי מלחמה על הלגיטימציה. להראות לעולם איזה צבא מוסרי יש לנו ובעיקר איך הצד השני נלחם".

נבדקת שמתגוררת בחו"ל סיפקה הצצה לתחושות הקשות של ישראלים שאינם גרים כאן, ואת התפקיד החשוב של פייסבוק בהתמודדות עם המצב הזה: "זו תקופה נוראית עבורי, אני חשה שאין לי עם מי לחלוק, אף אחד לא שואל, לא מתעניין", כתבה. "אני כל-כך מחפשת הזדהות. בלי פייסבוק אני לא יודעת אם הייתי מצליחה לעבור את התקופה. הפייסבוק גורם לי להרגיש קרובה בלחיצת כפתור. אני כמעט כל היום בפייסבוק. משתפת וקוראת פוסטים שעוסקים במצב. בארץ זה יותר קל, כולם מבינים ללא צורך לדבר. כאן אני מרגישה מנותקת".

- מה את לומדת משטף הססטוסים שאת רואה בפייסבוק מאז תחילת מבצע "צוק איתן"?

"כשאנחנו במלחמה יש תחושה של אחדות מצד אחד, ושל נוגות לאומית", אומרת מרגלית. "העם שרוי בדיכאון לאומי, והוא רוצה להרגיש מעורב. פסיכולוגית, התיאור המחקרי לזה הוא עוררות - קורה משהו עצום בחזית, ואנו חשים עוררות של זה בעורף. אנו חייבים לפרוק את העוררות הזו והפורקן הזה הוא שמאפשר לנו להמשיך בחיינו.

"הרשת החברתית הישראלית היום היא מקום בטוח לפרוק את הרגשות האלה - כי במקביל לתחושות הקשות יש אחדות נדירה. אנחנו יודעים שנקבל הזדהות ודאית, ואחרי שנבטא את הרגשות שלנו ונקבל אישור להם על ידי הקהילה, נוכל להמשיך בחיינו. אנחנו חייבים לעשות משהו כי דבר ענק מתרחש ממש לידנו, ובעצם אין לנו מה לעשות. זה אחד הביטויים של זה".

*** הכתבה המלאה - במגזין "פירמה"