גולשת במדרון: אי-אפשר לדחות עוד את הרפורמות באיטליה

הפרסום האחרון של נתוני התמ"ג האיטלקי ברבעון השני הראה שהכלכלה התכווצה ב-0.2% ביחס לרבעון הקודם, נתון שאישר שהמדינה חזרה למיתון כלכלי. הנתון הזה מדאיג בכמה היבטים. הוא מחזיר את התמ"ג האיטלקי אל מתחת לרמתו בשנת 2000, והופך את איטליה לבעלת הביצוע הכלכלי הגרוע ביותר בגוש האירו מאז היווסדו.

ההאטה ביצוא, שהיה הרכיב היחיד בתמ"ג שגדל בעבר הקרוב, חושפת את השבריריות הבסיסית של הכלכלה האיטלקית ואת העדר כושר התחרות שלה. התוצאה הסופית, ביחד עם רמת אינפלציה נמוכה מאוד, דוחה שוב את המועד החזוי של השיא בחוב הציבורי האיטלקי, ומעוררת לכן חששות מחודשים בשוקי ההון.

אך ההיבט המדאיג ביותר הוא שנתון התמ"ג האחרון מדגים פעם נוספת עד כמה התחזיות הכלכליות באיטליה היו מוטעות. בסוף השנה שעברה, הקונצנזוס של המוסדות באיטליה ובעולם היה לצמיחה של 0.5% בתמ"ג האיטלקי ב-2014. הממשלה דיברה באומץ אפילו על 0.8%. התחזיות הללו הונמכו בתחילת השנה, וכעת גם על ידי קרן המטבע הבינלאומית, ל-0.3%. הנתון החדש של הרבעון השני יוריד אותן כנראה לאפס.

זו השנה הרביעית ברציפות שהתחזיות היו אופטימיות מדי. שנת 2011 החלה עם תחזית ל-1.1% (של הנציבות האירופית) והסתיימה ב-0.4% עלייה בתמ"ג. ב-2012 מרווח הטעות היה גדול עוד יותר: 0.1% לעומת צמיחה שלילית בפועל של 2.3%. ב-2013 המיתון הצפוי הוערך תחילה ב-0.5%-, ובסוף השנה התברר שהיה 1.9%-. בארבע השנים האחרונות, התחזיות קדימה לשנה אחת היו שגויות ב-1.2% (צמיחה חזויה של 0.4% מול צמיחה שלילית בפועל של 0.8%.

הגודל והעקביות של הטעויות בתחזיות מראים שהמודלים הכלכליים הקיימים כבר אינם כלים טובים להבנת מה שקורה בכלכלת איטליה. באופן מיוחד, הם אינם משקפים את השפעת אובדן כושר התחרות שהצטבר באיטליה בסביבה עולמית משתנה.

הליקויים הללו הם בעיה משמעותית לא רק לחזאים מקצועיים, אלא גם לקובעי ההחלטות, שאין להם כלים חיוניים לכוונון המדיניות שלהם. יש אפילו באיטליה קונצנזוס רחב שהמדינה זקוקה לרפורמות סוחפות, אבל קשה ליישם אותן, גם בגלל המורכבות של המערכת המוסדית, וגם בגלל ההתנגדות של קבוצות אינטרסים חזקות. הרפורמות שהוצעו על ידי ממשלת מתאו רנצי לשינוי חוק הבחירות וביטול הסמכויות השוות של בית המחוקקים התחתון והסנאט, שצפויות לקבל אישור בקרוב, מטפלות בהיבט הראשון של הבעיה. הן יקלו גם את המאבק בכוחות שמרניים שמתנגדים לשינוי. אך כאשר מגיעים למהות הרפורמות הכלכליות, בתחומי המפתח שבהם איטליה איבדה את כושר התחרות - הביורוקרטיה, מערכת המשפט, מערכת המס ושוקי העבודה - יש סכנה של המעטה בחשיבות העומק וההיקף שהן צריכות להשיג.

ההכרזות הראשונות שהושמעו מאותתות שהשינויים עלולים להיות שוליים, והם ייושמו באופק זמן ארוך מדי - כמעט שלוש שנים שנותרו לכהונת הפרלמנט הנוכחי. נתוני התמ"ג האחרונים צריכים לחזק את הדחיפה לשינויים יסודיים יותר, אם לא שיפוץ כללי במשק. ללא רפורמות כאלה, הצמיחה תקפא או תהיה שלילית.

הבעיה היא שהטיעונים הנכונים לא הושמעו בבהירות ובצורה עקבית, בייחוד על ידי המוסדות הבינלאומיים. כל עוד התחזיות ימשיכו לדבר על הבראה בשנה הקרובה, הגישה המינימליסטית ודחיית הפעולה ימשיכו לשלוט. מדוע שהרשויות הפוליטיות יזרזו את אג'נדת הרפורמות אם קרן המטבע הבינלאומית צופה התאוששות בשנה הבאה, לצמיחה של מעל 1% בתמ"ג? מדוע לשלם את המחיר הפוליטי של רפורמות אם ההבראה כבר יצאה לדרך?

אך מה יקרה אם אותם החזאים יטעו שוב, כפי שטעו בשנים האחרונות? זה יאשר שהמודלים הכלכליים הנוכחיים הם חסרי תועלת. וחשוב יותר, הם יבזבזו זמן יקר והון פוליטי. האמון במוסדות הלאומיים והבינלאומיים יתערער עוד יותר.

בכל מה שנוגע לאיטליה, החזאים צריכים לכן להיות צנועים יותר ולתקן את המודלים שלהם כדי לשקף טוב יותר את מגמות היסוד הכלכליות. קובעי המדיניות, לעומת זאת, צריכים להפסיק לכוון את הרפורמות שלהם לפי המודלים הכלכליים הקיימים. המטרה היא לזהות את הביצועים הטובים ביותר בתחומים כלכליים חיוניים, כדי ליצור תמריצים לחיקוי. רפורמות כלכליות צריכות להיות ממוקדות בהעתקת הביצועים הטובים יותר בשוקי המוצרים והעבודה, מערכת המס, תשתית המשפט והביורוקרטיה. בעניין שוק העבודה, לדוגמה, הרפורמה האחרונה שיושמה בספרד (שהיא שורש ההתאוששות הנוכחית שלה) צריכה להיות יעד חיקוי כזה.

המסר החשוב לקובעי המדיניות באיטליה ולאזרחי המדינה הוא שללא הרפורמות, ההכנסה הלאומית תקפא במקרה הטוב, ותידרדר במקרה הפחות טוב, בייחוד על בסיס התמ"ג לנפש - ובכך תסכן את רווחת החברה ואת העושר שהצטבר בעשורים האחרונים. הדרך הטובה ביותר להחזיר את כספי הציבור לתוואי בטוח היא לחדש את הצמיחה, דרך רפורמות יסודיות ומקיפות, ולא באמצעות מהלכים תקציביים קצרי טווח. הציפייה שהצמיחה תחזור מאליה, רק מפני שביורוקרטים אומרים כך, ותפתור את הבעיות המתמשכות אינה אלא תקווה במקרה הטוב ואשליה במקרה הגרוע. רודי ג'וליאני, ראש עיריית ניו יורק לשעבר, אמר כבר שתקווה אינה אסטרטגיה.