המפגינים בכיכר הם מבחן

החודש הזה לפני מאה שנה נשמע אקורד הפתיחה של זמננו, כמעט בכל מובן שהוא. המלחמה המיותרת ביותר בהיסטוריה פרצה, טרפה את כל הקלפים.

מלחמת העולם הראשונה הייתה המודרנית הראשונה, במובן של כלי הנשק ששימשו בה, אבל גם מפני שהיא הייתה מלחמת ההתגייסות הכללית הראשונה. המהפכה הצרפתית אמנם גייסה את ההמונים, ושמה בפיהם את ה"מרסילייז", שלא היה אלא שיר לכת צבאי על דם ואש. אבל רק במלחמת העולם הראשונה, ארצות השתמשו בכלים החדשים הנתונים להן כדי לגייס מיליונים כמעט בן-לילה, ולשלוח אותם במהירות מסחררת אל החזית.

מלחמת ההתגייסות ההיא התרחשה בארצות, שבהן התפתחה דעת קהל, והיו מוסדות יציגים. אין זאת אומרת שהן היו דמוקרטיות. גרמניה הקיסרית לא הייתה דמוקרטיה באיזשהו מובן מערבי מקובל, אבל היה לה פרלמנט, שנבחר בבחירות כלליות (גברים בלבד, כמובן). בפרלמנט הזה, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הייתה הגדולה ביותר. רוסיה הצארית בוודאי לא הייתה דמוקרטיה, אבל בחירות לא-כלליות הניבו פרלמנט מגוון, עם מיעוט שמאלי רדיקלי.

בשתיהן, השמאל התלבט מה לעשות. רדיקלים ידעו שהם מתנגדים למלחמה, מפני שבעיניהם היא שירתה אינטרסים של אצולה, של בעלי הון ושל מיליטריסטים. לנין, בגלותו בשווייץ, עמד על הדעה הזו בכל התוקף. לימים, היא תנחיל לו את השלטון. אבל בקיץ 1914, כמה מגדולי השמאל הרוסי קראו לחבריהם להעמיד את המולדת לפני מלחמת המעמדות.

"השנאה היא עניין טבעי"

האינטרנציונל הסוציאליסטי, שאיגד את מפלגות השמאל של אירופה, קיבל עוד ב-1907 החלטה לנהל "מלחמה נגד המלחמה", יהיו הצדקותיה אשר יהיו, "בכל האמצעים הנאותים". אבל כשבאה המלחמה, שבע שנים אחר כך, מפלגות השמאל התקפלו. הסוציאליסטים של גרמניה ושל אוסטריה הצביעו לטובת תקציבי המלחמה.

מעטים מאוד אזרו אומץ באוגוסט 1914 לדחות את התפרצות הרגשות הפטריוטיים, את הדגלים המתבדרים ברוח, את התזמורות הצבאיות, ובמיוחד את זיהוי האויבים. המנהיג הסוציאליסטי האוסטרי, ויקטור אדלר, יהודי, הכריז, "בשבילנו, שנאת סרביה היא עניין טבעי". לסוציאליסטים הגרמניים לא הייתה בעיה לשנוא את רוסיה, הריאקציונית בארצות אירופה; ורוב הסוציאליסטים הצרפתיים הצטרפו אל שאר הצרפתים בהנחה שהגרמנים הם אויביה המורשתיים של ארצם.

בימיה הראשונים של המלחמה נולד המושג l'union sacree, "האיחוד המקודש". נשיא צרפת הכריז מלחמה באחד באוגוסט, ושלושה ימים אחר כך הוא הכתיב את המלים הבאות לראש הממשלה שלו: "במלחמה המתרגשת ובאה, כל בניה של צרפת יגנו עליה, ואיחודם הקדוש יוכל לאויב". הרוב המכריע של הצרפתים, כולל השמאל, נענו לקריאה.

בחוכמה שלאחר מעשה אנחנו יודעים את גודל ההחמצה. מלחמת העולם הראשונה הייתה אסון כבד, שחרץ את גורל אירופה. מה מוטב היה אלמלא פרצה. האם התעוררות עממית הייתה יכולה למנוע אותה? האם הייתה יכולה לקצר אותה?

קשה מאוד להאמין. שלושת הקיסרים שחוללו אותה רחשו כבוד מוגבל מאוד לדעת ההמונים, או לדעת הפוליטיקאים שדיברו בשמם. יתר על כן, ההמונים תמכו במלחמה. הם עשו כן מפני שבאירופה הבשילו בימים ההם רוחות רעות במיוחד: הוולגריזציה של הרעיון הלאומי הקלה על אנשים משכילים להנחיל מהדורות שוות לכל נפש של רעיונות מופשטים להמונים ("אחדות כל העמים הסלאביים", למשל, או "אחדות כל הגרמנים").

היא מזכירה לנו את חיוניות הספק

זיכרון כישלונה של דעת הקהל הדמוקרטית בקיץ 1914 מלווה אותנו עד עצם היום הזה, אפילו מבלי דעת. אין מלחמה ללא התנגדות למלחמה, בוודאי לא בחברה דמוקרטית. אופוזיציה רדיקלית לא תהיה אופוזיציה ולא תהיה רדיקלית מבלי לקרוא תיגר על הסכמות רחבות ועל אמיתות מהוללות. זה תפקידה. גם כאשר היא טועה ומרגיזה, היא משרתת צרכים עמוקים של דמוקרטיה. היא מזכירה לנו את חיוניות הספק.

שימושי הפטריוטיות בזמן מלחמה כרוכים בסכנה גדולה של הטעיה, של עיוורון ושל ויתור על ביקורת עצמית. עמידה כתף אל כתף בזמן סכנה לאומית היא חוויה מכוננת, והיא גם פיתוי גדול. ההשתייכות לקבוצה היא צורך חיוני של רובנו. אנחנו מקווים לאהדה וללויאליות מצד חברים אחרים בקבוצה: משפחה מצומצמת, משפחה מורחבת, השנתון מבית הספר התיכון, המחלקה והפלוגה בצבא, יציע האוהדים במגרש, וכמובן האומה, ה-l'union sacree, "האיחוד המקודש".

צריכה חברה להיות חסרת כל ביטחון עצמי כדי לצאת מן הכלים מפני שכמה מאות בני אדם מפגינים נגד המלחמה. גם כאשר יש הסכמה רחבה על איוולתן של הכרזות שהם מניפים, גם אם נודפים מהם ניחוחות של דווקאיות ולפעמים גם של נרקיסיזם לא-מבוגר ("הפשיסטים תוקפים אותנו"), צריך באופן כללי לנהוג בהם באופן פילוסופי, אפילו בהערכה.

זה אינו אמור בהסתה גלויה, בייחוד זו הנשמעת בטון אדיטוריאלי, ומשווקת גם באנגלית תיכף לכתיבתה. "הרעים לטיס" ייזכר לדיראון עולם, לא רק מפני שפגע בכבודם של מגיני המולדת, אלא מפני שהטיל כתם שלא יימחה על האופוזיציה הלגיטימית למלחמה.

פקודת היום של יואב

אבל חברה דמוקרטית, גם כאשר היא מתגוננת, גם כאשר היא לוחמת על נפשה, אינה צריכה לאבד פרופורציות. מפגינים מעצבנים בתל אביב הם מבחן החוסן שלה. הם אינם חמאס, והם אינם טאייפ ארדואן, הם פקטור הכרחי בכל משוואה פוליטית.

"האיחוד המקודש" אינו זקוק ליואב אליאסי כדי להשתייר. בזמן כתיבת הרשימה הזו (ג' בבוקר) אני קורא (באתר מאקו), כי מר אליאסי הוציא פקודת יום חדשה, להרוס את ארגון זכויות האדם "בצלם". התעמוד למערכת הפוליטית תבונתה לדחות פה אחד את אקט הבריונות הזה?

אין זה מאוחר מדי להוציא מתוק מעז. בשלהי מלחמת המגן הצודקת אפשר להשמיע קריאה קיבוצית בזכות הדמוקרטיה ולטובת הדיסידנטיות. זה יהיה שיעור באזרחות, וזו תהיה אנטי-תיזה נפלאה לרצח דיסידנטים, אמיתיים או מדומים, ברפובליקה של המנהרות.