בתשע וחצי התיישבתי על כיסא הבר המתכתי. המפגינים בכיכר עדיין לא סיימו לזעוק, אבל אני החלטתי שמספיק לי. ממילא כלום לא יעזור. בחלל האוויר התנגן הפסקול של חיי. לאונרד כהן וג'וני קאש התערבבו בשריקות הטילים ובסירנות. הזמנתי כוסית קמפרי סודה ובהיתי בטבחים שהתרוצצו מולי. ביניהם בלט איש שקט עם רבע חיוך.
את אורן גולדווסר אני מכיר כבר מזמן. היכרות שטחית מאוד. אבל זה לא מנע ממנו להרחיב את חיוכו לכדי מחצית ולהגיד, "שלום חיליק", כאילו ציפה לי. על אורן והפסטות הנהדרות שלו כבר סיפרתי מעל דפי העיתון הזה לפני כמה שנים. אורן הוא בעל פיורי, מסעדת/דוכן הפסטה בשוק הנמל בתל אביב. לפני כן היה השף של מסעדת טאטאמי היפנית החיפאית, ואת תהילת עולמו אכן קנה כמומחה לאוכל יפני, לאו דווקא איטלקי.
גם את המקום החדש שלו, שמונה שמו, הוא מתעקש לא להגדיר כאיטלקי. לא רק פסטה, כתוב על החשבונית. לא התחשק לי לאכול פסטה. הבטתי בתפריט הקטן שעל הקיר ואת עיניי צדה מנת פולנטה* עם אוסובוקו. אורן נענה לבקשתי בשמחה, ואז קרה משהו מדהים. הוא סובב את גבו אליי, הרתיח סיר קטן עם מים על האש והתחיל להכין פולנטה.
לכאורה, שום דבר מיוחד. אלא שאיכשהו, נדמה לי שלא בכל מקום באמת מכינים לך פולנטה מההתחלה כשאתה מבקש כזו. אבל זה עוד כלום. הפולנטה הזו, שהוגשה עם בשר אוסובוקו שפורק ופורר מעל העצם, ועל שניהם רוטב דליל אבל עשיר של ציר בקר, הייתה המנה הכי עצובה שאכלתי בחיים שלי. לא מפני שהיא לא הייתה טעימה. היא הייתה טעימה להפליא. ולא רק משום שהתאימה איכשהו למצב רוחי הקודר בשל מאורעות הימים והשבועות האחרונים. משהו במנה הזו היה עצוב.
בדרך כלל זו אינה מחמאה לאוכל, לכתוב עליו שהוא עצוב. בדרך כלל זו גם אינה מתכוונת להיות מחמאה. אבל פתאום הבנתי את מה שתמיד ידעתי אבל לא ניסחתי לעצמי במילים. אוכל מלווה הרי את חיינו בכל רגעיהם. השמחים אבל גם העצובים. החגיגיים אבל גם היומיומיים. לפעמים אוכל הוא ניטרלי לגמרי - בעצם הוא תמיד ניטרלי, אבל יש הרי מנות שיוצריהן מנסים, ולעתים מצליחים, להחדיר בהן שמחה. אף אחד לא מנסה, כך נדמה לי, להפוך את מנותיו לעצובות. לפעמים הטבח עצוב, ואז האוכל יוצא עצוב. אבל אז הוא גם לא תמיד טעים. אורן לא נראה לי עצוב. הוא לא התכוון להכין אוכל עצוב.
ושוב, זה גם לא היה אוכל עצוב במובן הישיר של המילה, אוכל שאינך רוצה לאכול אותו או שמזכיר לך דברים עצובים. זה היה אוכל שהשתלב במצב. הפולנטה הוכנה מקמח תירס, תודה לאל, ולא מתירס טרי כמנהג הימים הללו במסעדותיה האופנתיות יותר של תל אביב. היא הומלחה במתינות מופלאה, כמעט מעט מדי מלח, אבל לא באמת. גם האוסובוקו היה עדין שבעדינים, לא עניין של מה בכך למנה כה יצרית. אם יש אוכל מנחם בעולם - אני מתעב את צירוף המילים הזה - הרי זה היה זה.
תהיתי אם אני יכול לומר זאת לאורן מבלי שייעלב. לא הפלתי עליו את כל הנאום שזה עתה סיימתי כאן. רק אמרתי שזה אוכל עצוב ושזו מחמאה גדולה. הוא הבין, חייך קצת, והניח את אגרופו על לבו.
לפני שהלכתי טעמתי פרוסה של סלק צלוי עם קליפת לימון מגוררת. זה היה לא פחות טעים ועצוב. סיימתי את כוס היין הפשוט, שנמזג בלי שום טקס בישבן לכוס שתייה רגילה קטנה, ויצאתי אל הרחוב.
אחרי יומיים שבתי בשעת צהריים מוקדמת לראות אם הקסם פג. הזמנתי פוקצ'ה נהדרת וצלחת "ירקות מהגיהינום" - ירקות שנצלו בתנור הלוהט. קישואים, חצילים, עגבניות שרי, כרובית, תפוח אדמה, בצל, פלפל אדום וצ'ילי אחד לחריפות. הם תובלו בשמן זית ובמלח, כמדומני, וכשיצאו מהתנור הזליף עליהם אורן גם מעט חומץ בלסמי. זה היה אפילו עוד יותר שגרתי וביתי, לכאורה, מהפולנטה. אולי גם פחות קסום ממנה. אבל אני ידעתי שלקסם של הרגע ההוא היה קשר מועט אל האוכל. תמיד זה ככה. עניין של מצב רוח.
עוד יומיים חלפו ושבתי בשלישית, אחוז בעבותות קסם כפי הנראה. הפעם הבאתי איתי את שני בניי. הקטן ביקש וקיבל, מחוץ לתפריט, חזה עוף במחבת עם עלי חסת אייסברג, אחיו הגדול התענג על רביולי גבינת עזים ברוטב פסטו, ואני אכלתי שתי מנות - חריימה בורי חריפה ונהדרת ומנה גאונית בפשטותה של ריזוטו ועליו ערימת סלט עוף מתובל בכמות אדירה של עשבי תיבול טריים. נדמה לי שאחזור לכאן עוד הרבה, גם לא "בתפקיד". ונדמה לי שאת ארוחתי הראשונה כאן אזכור עוד זמן רב, לא רק בגלל האוכל.
כדאי להכיר
פולנטה. מסעדותיה האופנתיות של תל אביב התמלאו בשנים האחרונות בשלל מנות פולנטה, מתירס טרי דווקא, משהו שאיטלקי צפוני אסלי לא מכיר לדעתי והיה מתפלץ לו שמע על-אודותיו. כל אלה השכיחו קצת את העונג הפשוט של הדייסה החמה והנהדרת מקמח התירס הפשוט, זו שהרומנים מכנים ממליגה. קמח תירס אפשר כמובן להשיג בזיל הזול בכל מרכול. ולא, לא חייבים לבשל ארבעים דקות כמו פעם. יש היום פולנטה אינסטנט, והיא נהדרת.
פרטים: כיכר רבין 8 תל אביב, טל' 03-6438008; א'-ש' 23:00-12:00
מחירים: פולנטה עם אוסובוקו - 30 שקלים, ירקות מהגיהינום - 30, רביולי - 43, חריימה - 48, ריזוטו עם סלט עוף - 48 שקלים
השורה התחתונה: מצוין ושווה כל שקל
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
