אני והקוסמוס

א. דבר אדיר קרה השבוע, דבר קטן קרה השבוע. הדבר הקטן: בשבת ימלאו שישה חודשים להשתלת הכליה שעברתי ואני מתכוון לציין את האירוע בדרך הכי חגיגית שאני מכיר: לחיות עוד יום אחד. ולא כאילו הוא האחרון, חלילה. האמת, שאף פעם לא הבנתי את ההמלצה הסמי-עמוקה הזו, לחיות כל יום כאילו הוא האחרון. נראה לי נורא עצוב, שלא לומר די משתק. מי רוצה או יכול לחיות ככה? אני מעדיף לחיות כאילו הנצח פרוש לפניי. זה אמנם שקר, אבל הוא עדיף בהרבה על האמת: ימינו צל עובר, חיינו גרעפץ ברוח.

חצי שנה. כשאני עושה בדיקות תמיד שואלים "מתי היה הניתוח" ובכל פעם שאני עונה אני נזכר בתקופת ההיריון, כששאלו את גלית שוב ושוב: מתי וסת אחרונה. וכך, בכל פעם ששואלים אותי מתי היה הניתוח אני לוחש לעצמי "מתי וסת אחרונה" לפני שאני עונה, וצוחק בלב. אדם צריך להצחיק את עצמו, בקטע הזה אני תמיד אומר שלא כדאי לסמוך על אחרים.

חצי שנה. לא הרבה זמן. לא קצת זמן. פשוט זמן וזהו. בחודשים הראשונים, כשכאב, הדבר שמאוד היה חסר לילדים היה מלחמת הכריות הקבועה שלנו. אחרי כשלושה חודשים, כשהוטב, הודעתי להם: היום מלחמה! רק דבר אחד, אמרתי: לא לקפוץ לאבא על הבטן, טוב? טוב, הסכימו. המלחמה החלה, ניטשה בעוז. כשכיתרתי אותם והמצב נראה אבוד, צעקה נגה להלל: על הבטן! קפוץ לו על הבטן!

ואז ידעתי: הכול יהיה בסדר.

ב. אני אוהב להיות מושתל כליה. זה גורם לי להרגיש כמו מישהו מהעתיד. לפני חמישים שנה, כלום זמן, כבר הייתי מת. אבל המין האנושי כולו נחלץ לעזרתי והציל אותי. המין האנושי עשה למעני כל-כך הרבה יותר ממה שאני אוכל אי פעם לעשות למענו - איך אוכל לחוש דבר מלבד הכרת תודה? אז כן, צל עובר, גרעפץ ברוח, הכול נכון. ועדיין. אתה יכול לסמוך עליו.

אני אוהב להיות מושתל כליה. זה גורם לי להרגיש קצת כמו סטיב אוסטין. רק מלחשוב על הטכנולוגיה שהושקעה בי, שלא לדבר על כל המאמץ והאנשים שמתו בדרך. קשה להכיל את זה, מזל שאני חזק מבפנים. נכון, רבות העוולות ורבים החטאים, הרבה קלקולים עוד יש לתקן. ועדיין. צריך להסתכל על הסך הכול. כשאני פוגש מישהו שאומר לי "יצר האדם רע מנעוריו", אני אומר לו: כנראה לא פגשת אדם, חביבי. ואל תתחיל עם דוגמאות, אני אומר לו, כי לי יש יותר.

אני מעשה ידי אדם, ואני אוהב את זה. וזה, בדיוק זה, מה שמביא אותי לדבר האדיר שקרה השבוע: בפעם הראשונה הגיע מעשה ידי האדם, הפעם בצורת חללית קטנה, למרחק נגיעה מכוכב שביט. החללית שמה רוזטה, השביט שמו 67P/ צ'יורומוב-גרסימנקו והוא מכונה בקיצור צ'ורי. כרגע חגה רוזטה סביב צ'ורי במרחק של ארבע מאות מיליון קילומטרים מפה, איפשהו בין מאדים לצדק, ויחד הם מתקדמים לכיוון השמש - ממש תוך כדי שאנחנו עושים דברים הרבה פחות מעניינים - מאטים אט-אט תוך כדי שהם מתקרבים. בעוד כחודשיים תשלח רוזטה גשושית שתנחת על ליבתו הקפואה של צ'ורי. לראשונה נעמוד כולנו יחד על כוכב שביט.

אל יקל הדבר בעיניכם: רוזטה עזבה את כדור הארץ לפני עשר שנים, גמאה מרחק בלתי נתפס של 6.4 מיליארד (!) קילומטרים, ניתרה כמין כדור ביליארד קוסמי בין כוחות משיכה שונים, ריחפה בתוך החלל העמוק, וכל המסע רק בשביל לפגוש את צ'ורי זה.

צ'ורי, כמו כל אחיו כוכבי השביט (ויש מיליארדים כאלה), הוא גוש של קרח קפוא כבן 4.6 מיליארד שנים בקוטר של כארבעה קילומטרים, שמקיף את השמש כל שש שנים וחצי. צ'ורי נולד יחד עם מערכת השמש שלנו, לכן חשיבותו: כל-כך הרבה יכול ללמד אותנו צ'ורי, דברים שאפילו לא חשבנו עליהם. בתוכו הוא יכול להכיל חומרים עתיקים יותר ממערכת השמש. הוא קפסולת זמן שהולכת אחורה עד למפץ הגדול.

אל תזלזלו בצ'ורי. הוא ואחיו השביטים הטובים שיחקו תפקיד מכריע בהיווצרותנו. בתוכו הוא נוצר את ההתחלה שלנו: כוכבי השביט הביאו את המים לאוקיינוסים, כן. ובהתנגשויות העתיקות שלהם בכוכב שלנו ובאלה שסביבנו הם כנראה השאירו חלק מהמולקולות שיצרו את החיים, כולל את החיים שלכם, שלי, של יוהאן סבסטיאן באך ושל אדולף היטלר. יש משהו בצ'ורי בכל אחת ואחד מאיתנו. הוא לא מיוחד, נכון, יש מיליארדים כמוהו. אבל יש מיליארדים כמו כל אחד מאיתנו, ובכל זאת גם אנחנו מיוחדים לאללה, כל אחד בדרכו. מש"ל.

4.6 מיליארד שנים. ואני עוד מעז לדבר אתכם על חצי שנה מההשתלה - הו, פרופורציה נהדרת.

ג. אם אתם עדיין לא נרגשים מגודל ההישג כמוני, נסו רק להבין: חללית בגודל של 2*3 מטרים עם כנפיים סולאריות ברוחב של 32 מטרים מצליחה לפגוש גוש קרח בקוטר כארבעה קילומטרים שטס במהירות של 135 אלף קמ"ש - והכול בחלל! והחלל, בטח שמעתם, הוא די גדול. אם תיכנסו למכונית ותצאו לחצות את מערכת השמש שלנו זה ייקח לכם משהו כמו עשרים מיליון שנה. מה הסיכויים, לעזאזל, ששני אלה ייפגשו? ומי בכלל יכול לחשב אותם מלבדנו? אני אפילו לא יכול לחשוב על דבר אחד שזה דומה לו.

אולי מלבד אהבה. אני חושב על רוזטה וצ'ורי, שני עצמים אפסיים בגודלם, נפגשים בחלל האינסופי ויוצאים יחד למסע. היילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו, שאל הנביא עמוס, נוקד כבשים שחי לפני כשלושת אלפים שנה, וכמוכם וכמוני הביט לשמיים וחשב על בחורות. אז הנה לך, עמוס, יא זלמה - נועדו, באבו אבוהה נועדו.

לזוג האוניברסלי הזה, רוזטה וצ'ורי, יש עוד משהו כמו שנה ביחד, עת יתקרב צ'ורי למרחק של כ-185 מיליון קילומטרים בלבד מהשמש ויפנק אותנו בשובל מרהיב של גז ואבק באורך של יותר ממיליון קילומטרים. רוזטה תחקור את השובל הזה ותסיים את משימתה. עוד לא ברור איך, אבל די בטוח שהגשושית שנשלחה אל ליבתו של צ'ורי תקפא.

כולנו רוזטה, כולנו צ'ורי, צבירי מולקולות שנפגשים כנגד כל הסיכויים וחוקרים האחד את השני עד הסוף. הוא גוש קרח, היא חתיכה של אלומיניום - החומרים מהם עשויה אהבה. זה כל-כך יפה שאפשר לבכות.

יותר מהכול זה ממלא אותי גאווה עצומה: תראו מה אנחנו עושים, יא אללה! דברים מטורפים לחלוטין, דברים שלא יאומנו - והכול רק בשביל הסיכוי לדעת קצת יותר. על עצמנו, על עולמנו, על העבר, על העתיד, על הבפנים ועל הבחוץ. אנחנו טסים לחלל, אנחנו משתילים איברים, אנחנו חושבים, אנחנו רוצים, אנחנו יכולים לשתף פעולה. למרות הכול: טוב להיות בן אדם!

לא כדאי לשכוח את זה. גם פה, גם עכשיו. ואולי דווקא פה ודווקא עכשיו. כשהכול יכול להיראות חרבנה כל מה שצריך זה להרים מבט אל השמיים או להפנות אותו פנימה.

ד. חצי שנה להשתלת הכליה. מיותר לשאול אם זה שינה אותי. מלבד האופטימיות הקוסמית, ולצידה, אני גם מבין שיש בעיות שאין להן פתרון, בטח לא בעיות קסם. גם זאת לימדה אותי ההשתלה: הזמן לוקח את הזמן. הגוף יילחם בשתל, אני אלחם בגוף, תהיינה עליות, תהיינה מורדות. אבל אני יודע שהכול יהיה בסדר.

צריך רק לקחת את התרופות בזמן, לעשות מלחמת כריות עם הילדים, לעוף בחלל סביב השמש יחד עם צ'ורי, עם רוזטה ועם כולם, להמשיך לחיות בעתיד, כמוכם (יש'ך משקפיים? הדלקת מזגן? עשית סתימה בשן? טסת לחו"ל? ניתוח מעקפים? את/ה בעתיד), להאמין במין האנושי שימשיך לסגור לי ת'פינות ולחיות עוד יום אחד. אבל לא כאילו הוא האחרון, חלילה. האמת, שאף פעם לא הבנתי את ההמלצה הסמי-עמוקה הזו.