במרחק אלפי ק"מ מברצלונה ומדריד: הפרמיירליג יוצאת לדרך

1. "הפרמיירליג היא הליגה המובילה בשוק ההעברות". כן, אבל...

"קצת קשה להבין מה גרם לברצלונה לשלוף את הארנק ולשפוך 81 מיליון אירו על רכישתו של לואיס סוארז", כותב הסופר והעיתונאי הנחשב גבריאל מארקוטי ב"טיימס". ויש משהו בדבריו: נכון, החלוץ מאורוגוואי הוא סופרסטאר מוכח, שכבש 143 שערים במועדונים בהם שיחק בחמש השנים האחרונות. אבל בסגנון המשחק שלו, הוא אוהב לקבל את הכדור לרגל. לבארסה כבר יש שני שחקנים כאלו בסגל - ניימאר ומסי - ועל המגרש יש רק כדור אחד. חוץ מזה, סוארז הוא אישיות ערפדית שנויה במחלוקת.

אבל אם תשאלו את בארסה - הרי שהיא פועלת תחת מטריצות כלכליות מוצדקות, שונות לחלוטין מאלו של יתר עולם הכדורגל, שאותן הטיבה לזהות אניטה אלברס, פרופסור לכלכלה מאוניברסיטת הרווארד, בספרה Blockbusters: Hit-making, Risk-taking and the Big Business of Entertainment. התזה שלה טוענת כי גופי בידור ענקיים - בין אם מדובר על אולפנים הוליוודיים, רשתות טלוויזיה, מפיקי הופעות רוק או קבוצות כדורגל (היא מזכירה בהקשר הזה את מעברו של כריסטיאנו רונאלדו ב-2009 לריאל מדריד תמורת 94 מיליון אירו) - חייבים לבזבז "בגדול" על מנת "לייצר להיטים", על מנת למשוך תשומת לב. ההייפ הזה הוא הכרחי - בגלל שהקהל הגלובלי כיום סובל מהרבה הסחות דעת, וצריך כל הזמן לדאוג אתגר את דמיונו. במילים אחרות - להעמיד כיום "סתם" קבוצה מנצחת שזוכה בתארים - זה לא בהכרח מספיק.

איך הסיפור הזה מתחבר לפרמיירליג? בעובדה שאף לא אחד מ-20 המועדונים שלה נכנס לקטגוריה של חברות הבידור הגדולות (בעולם הכדורגל). בקטגוריה הזו חברים באופן אקסקלוסיבי רק שני מועדונים: ברצלונה וריאל (אלופת אירופה הדגימה זאת הקיץ עם רכישה של חאמס רודריגז הקולומביאני, שעדיין לא הוכיח את עצמו ברמות הגבוהות ביותר של כדורגל המועדונים - תמורת 80 מיליון אירו; ועם היכולת שלה לפתות את טוני קרוס לעזוב מעצמה כמו באיירן מינכן). הסיפור של סוארז קצת עצוב מבחינת ליברפול: שחקן הוורלד-קלאס היחיד בהרכב של קבוצת הפאר, סגנית אלופת הליגה העשירה בעולם, קבוצה שחוזרת העונה לצ'מפיונס ליג - בחר לברוח ברגע שהגיעה הצעה מקטגוריית העילית הקטאלונית.

הפרמיירליג היא מותג נחשק. אבל בארסה וריאל, מה לעשות, נחשקות יותר. הסיפור של סוארז הוא בסך הכל דז'ה-וו לבריחה של רונאלדו ממנצ'סטר ב-2009. נכון שברמה הרוחבית הפרמיירליג ממשיכה גם הקיץ להוציא יותר מכולן, כי יש לקבוצות שלה, גם לקבוצות התחתית - את השריר הפיננסי לעשות זאת: הטלוויזיה לבדה מבטיחה לכל מועדון לפחות 62 מיליון ליש"ט (77.5 מיליון אירו) הכנסות בעונה. ולכן, קבוצות הפרמיירליג כבר הוציאו כמעט 700 מיליון אירו הקיץ על שחקנים חדשים, בעוד הליגה הספרדית במקום השני בפער ניכר, עם כ-450 מיליון אירו. אבל אחרי ששוקע אבק המיקרו ומתמקדים במאקרו - מגלים שרק שלוש מ-20 ההעברות היקרות בכל הזמנים כללו שחקנים שנחתו בליגה האנגלית. תשע מתוך ה-20? של אולפני טיים-וורנר ופוקס המאה ה-20 של הכדורגל, ריאל וברצלונה.

ניתן להבחין במגמות נוספות שמחזקות את התובנה לפיה הכסף של הפרמיירליג מצליח לקנות את כל הלחם והחמאה הקיימים בשוק - אבל מתקשה להשיג את השמנת: למשל ארסנל, שאמנם הביאה את אלכסיס סאנצ'ז מברצלונה (לא מכוכבי המועדון), אך במקביל איבדה לאותה קבוצה את הבלם תומאס ורמאלן שהעדיף להתקדם בחיים. ויש גם את מנצ'סטר יונייטד. למרות הבטחתו מלפני שנה של המנכ"ל אד וודוורד לפיה "יש באפשרותנו את היכולת להביא שחקן גם ב-80 מיליון ליש"ט, ולא נפחד לעשות זאת", מגלים בינתיים "השדים האדומים" ששחקני הטופ של הכדורגל לא ממהרים לבוא אליהם (אולי גם בגלל ההיעדרות מליגת האלופות). יונייטד רכשו עד כה רק את לוק שואו מסאות'המפטון ואנדר הררה מבילבאו, ומהדיבורים על תקציב רכש "חלומי" למאמן החדש לואיס ואן חאל שיגיע עד ל-150 מיליון ליש"ט, לפחות בינתיים נותרו רק זיכרונות עמומים (שואו והררה הגיעו תמורת שליש מהסכום).

הקניות המרכזיות של האלופה סיטי הם שחקנים מבטיחים בני 26 ו-23 מפורטו - הקשר האחורי פרננדו והבלם אליקים מנגאלה, והקשר המרכזי הזקן פרנק למפארד (ייתכן כי גם עונשי הפייננשל פייר-פליי שאופ"א הטילה על סיטי שיחקו תפקיד). וליברפול? היא בהיפר ונטילציה בעקבות הכסף שקיבלה על סוארז. היא השתמשה בו, פלוס עודף - על מנת לרכוש שבעה שחקנים חדשים בסך של 113.4 מיליון אירו. יש דבר אחד משותף לשבעת השחקנים הללו: אף אחד אינו מפסגת הכדורגל העולמי, אף אחד אינו יכול בכלל לדגדג את סוארז באיכויותיו ובתרומתו, לבטח לא בעונה הקרובה. אי אפשר להימנע מהשוואה לטוטנהאם של העונה הקודמת - שפעלה באופן דומה עם הכסף שקיבלה מריאל עבור גארת בייל - והתרסקה.

2. "מנצ'סטר סיטי המועמדת הבכירה לאליפות". כן, אבל...

הדבר הכי מלהיב בפרמיירליג של העונה הקודמת היה ערפל הקרב. אי-ודאות מוחלטת, שנמתחה עמוק אל תוך חודשי האביב, סביב שאלה אחת: איזו מבין ארבע הקבוצות שהרשימו לפרקים כאלו ואחרים במהלך השנה מספיק טובה כדי ללכת עד הסוף? הטבלה הייתה צפופה מתמיד, ומטוטלת הכאוס נעה אחוזת דיבוק מצד לצד: 26 פעמים בסך הכל התחלפה המוליכה במהלך העונה הזאת.

האינסטינקט הטבעי הוא כמובן להצביע גם הפעם על סיטי כזאת ששוב תחגוג בחודש מאי. בכל זאת - היא האלופה בשתיים מתוך שלוש העונות האחרונות; השחקנים המרכזיים שלה כבר רצים כמה שנים טובות ביחד; היא הקבוצה העשירה ביותר בליגה (עומק הכיס של הבעלים שלה - קרן ההשקעות של אבו-דאבי - שולח את רומן אברמוביץ' להתבייש בעצמו בפינה), ואינסוף מחקרים אקדמיים כבר הוכיחו שמשכורות גבוהות מבטיחות בסבירות גבוהה ניצחונות בכדורגל.

רק שתזת האליפות השלישית של ה"סיטיזנס" בעידן המפרץ הפרסי לא ממש מקובלת על אנליסטים שבדרך כלל לא טועים: אלו שעובדים בסוכנויות ההימורים. וויליאם-היל, הסוכנות הגדולה ביותר בבריטניה, הציבה השבוע דווקא את צ'לסי כפייבוריטית לזכות העונה בתואר.

מלבד סגל שהתחדש הקיץ במלאי של שלושה משחקניה של אלופת ספרד והקבוצה הקשוחה ביותר בעולם בשנה שעברה, אתלטיקו מדריד (השוער טיבו קורטואה, החלוץ דייגו קוסטה והמגן פיליפה לואיז), וגם בססק פברגאס מברצלונה - צ'לסי מגיעה לעונה הזאת כשהיא עטופה בנרטיב שמרסס אמונה רבה לכל המערכת שלה: כוחה של עונתו השנייה של מוריניו.

"לאחר עונה אחת, אנחנו יכולים לנתח את כל הדברים בצורה קרה; לעבור על 12 חודשים ו-60 משחקים, להבין בדיוק מה צריך לשפר כדי להמריא לשיא", מצטט מיגל דילייני ב"אינדיפנדט" את מוריניו, שהסביר מדוע קבוצותיו תמיד משתפרות משמעותית לאחר השנה הראשונה שלו אצלן. זה קרה בפורטו, אינטר, ריאל, וגם בקדנציה הראשונה בצ'לסי בה האליפות בשנה השנייה הושגה בהרבה יותר קלות.

שבוע לאחר סוף הקמפיין של 2013/14, כבר הגיש מוריניו דוח מפורט לכל השדרה הניהולית במועדון לגבי נקודות התורפה, הדברים שיש לשדרג לקראת 2014/15, תוכניות הרכש, המכירה, ההשאלות וכו'. "כשאתה משחק תחת מוריניו, אתה כל יום לומד דברים חדשים", הסביר ריקארדו קראבליו, בלמה לשעבר של פורטו, צ'לסי וריאל. "הלמידה של השנה הראשונה מובילה לתיאום מופלא בין השחקנים בשנה השנייה".

במהלך השנה הראשונה מוריניו מתקרב באופן אישי לשחקנים, ויוצר ביניהם אחידות מטורפת. מבחינתו, כל הדלפה קטנה לתקשורת לא מתקבלת: "אם אני בווייטנאם ואני רואה שמישהו צוחק על חבר שלי, אני לוקח אקדח לידיים שלי והורג אותו. עכשיו זו האחריות שלכם לחפש מי הדליף את ההרכב הפותח", הטיח פעם בשחקני ריאל כשחשד שדיברו עם עיתונאים. התוצאה של כל זה: בשנה השנייה השחקנים של מוריניו מתגבשים לכדי יחידה מלוכדת. "הקטע המנטלי הזה מאד חשוב", אמר דקו הפורטוגלי, שחקנו לשעבר בפורטו. "הקבוצה שלנו הייתה כפניו של המאמן, כפני הרוח שלו".

כל הלחץ, אם כן, על הכתפיים של מוריניו. שחקן העבר גארי נוויל אמר ל"טלגרף" כי "השנה מוריניו יודע שהוא חייב להביא תוצאות, לא יסלחו לו אם לא. ומוריניו הוא איש מסוכן: בדרך כלל כשהוא חייב לנצח - הוא מנצח". אבל אם יפסיד - אברמוביץ', שהעסיק תשעה מאמנים שונים ב-11 עונות שלו כבעלי צ'לסי - לא יהסס להניף שוב את הגרזן.

3. "הפרמיירליג שומרת על עליונות כלכלית". אין אבל.

היא אמנם רושמת דפיציט מדי שנה, אבל כל עוד ההכנסות ממשיכות לגדול ויש לכל החובות כיסוי - לאף אחד אין בעיה יותר מדי גדולה עם זה. בעונת 2012/13 הסתכמו ההכנסות של 20 המועדונים ב-2.52 מיליארד ליש"ט, סקאלות אחרות לגמרי מגרמניה (1.7 מיליארד), ספרד (1.6) ואיטליה (1.4). לפי הערכות בפירמת רואי החשבון Deloitte, חוזי השידורים החדשים שנכנסו לתוקף ב-2013/14 הגדילו את הכנסות הליגה האנגלית הבכירה לכ-3.2 מיליארד ליש"ט בעונה החולפת.

כיום, מעריך פיליפ מק'קוסקר, מרצה לחשבונאות בבית הספר לעסקים של אוניברסיטת קובנטרי - הפרמיירליג אחראית ל-31.4% מתוך כלל ההכנסות של חמש הליגות הבכירות באירופה. לפני כעשור (2004) הנתון עמד על 34.7% - פיחות, אך לא משמעותי. הפערים מיתר היבשת נשמרים, ועיקר הכסף, כאמור - מגיע מהטלוויזיה.

זכויות השידור הן הכוח שמאפשר לאנגליה להיות כל כך תחרותית, מה שהופך את הליגה הזאת לחוויית צפייה פנטסטית. נכון, אין לפרמיירליג קבוצות על כמו ריאל, ברצלונה ואפילו באיירן. אבל מה שכן תופס לגבי אנגליה היא האמרה מ-2011 של חלוץ העבר הסקוטי אנדי גריי, שכבר הפכה לאלמותית: "ברצלונה לא מנצחת בליל יום רביעי רטוב וקפוא במגרש של סטוק סיטי". סטוק איננה לבנטה, גראנדה או אלצ'ה.