ימרטו את נוצות "המלך הטווס"

לפני 400 שנה ויותר יצא כוהן-דת אנגלי, ויליאם בידאלף, למסע נועז אל ארץ הקודש. המדריך היחיד של זמנו היה עותק של כתבי הקודש, התנ"ך והברית החדשה. הוא נע בדרכי המזרח התיכון במשך שמונה שנים, ומשחזר ללונדון פרסם ספר, ששמו היה נחשב אפילו כיום - בעידן של שמות ספרים ארוכים להחריד - למוגזם באורכו. זה היה הדין וחשבון הראשון מסוגו בלשון האנגלית.

בהרים שבין חלב לאיסכנדרון, באזור המפריד כיום בין סוריה לטורקיה, פגש בידאלף בפעם הראשונה כורדים (הוא איית coords), "העובדים את השטן, ומסבירים כי אלוהים הוא איש טוב, שלא יעולל רע לאיש, אבל השטן הוא רע, ולפיכך יש להניח את דעתו, לבל יפגע בהם".

נראה שזו היתה הפעם הראשונה שבה הגיע שמעם של הכורדים היזידים לאוזניים אירופיות.

נוסעים במאה ה-17 חזרו ומצאו את היזידים במערב סוריה. רק ברבע השני של המאה ה-19 התחילו נוסעים אנגליים להיתקל בהם בצפון עיראק של ימינו. ב-1840 התחילו להופיע רשמי מסע על פגישות עם היזידים בקרבת ג'בל סינג'אר, סמוך למוצול.

שם, על פסגת ההר הצחיח, בסכנת מוות מיידית מידי ג'יהדיסטים פורשי אל-קאעידה, חזר העולם החיצון ונתקל בהם בשבוע שעבר. גורלם הרעיד נימים בכל רחבי המערב, אם גם מעט מאוד נימים ברחבי המזרח. נשיהם נחטפו לשמש את מיטותיהם של לוחמי הח'ליפות האסלאמית. אחרות, במר ייאושן, השליכו את עצמן אל התהום, כדי להינצל מנושאי חרבו של הנביא.

הכוהן הגדול ותחנת הרדיו

את היזידים פגשתי בפעם הראשונה לפני 23 שנה בירוואן, בירת ארמניה, שעדיין היתה רפובליקה סובייטית. מנהיגם בארמניה היה פרופסור באקדמיה הארמנית למדעים, ושימש גם הכוהן הגדול במקדשם.

כמה עשרות אלפים מהם מצאו מקלט בארמניה, ותחנת השידור הכורדית היחידה בעולם בימים ההם שידרה מירוואן. הכורדים של טורקיה, שעצם קיומם הוכחש ולשונם עמדה מחוץ לחוק, היו מאזינים לתחנת הרדיו ההיא בחרדת קודש. "ירוואן"? הם שאלו אותי בהתרגשות, כאשר שמעו שהיא מחוז חפצי. "האם תפגוש את אחינו הכורדיים?" העדפותיהם הפולחניות של האחים לא עניינו אותם.

היזידים, אגב, לא נהנו ממקלט ומהגנה אפילו בין בני עמם. המקלט שמצאו במאה ה-19 בהרים ליד מוצול היה בראש ובראשונה מקלט מפני רודפים כורדיים, לא ערבים. הם הוחזקו כופרים בעיקר גם בעיני בני עמם, שרובם המכריע מוסלמים, אם גם בדרך כלל לא מן הזן המקובל על אל קאעידה.

היזידים של זמננו הם רסיס של פסיפס מרהיב, שאכלס לפנים את המזרח התיכון: שבטים ואמונות, שרובם נמחו מזיכרוננו לרגל הצורך הבלתי מרוסן של אימפריות זרות למחות הבדלים, לבולל, לשעבד - או להשמיד.

אנחנו רגילים להניח את סובלנותם של הפרסים העתיקים, שהרשו לעזרא ולנחמיה לחזור ולכונן את בית המקדש; אנחנו רגילים להניח את סובלנותם של הח'ליפים האסלאמיים, מן המאה השביעית ואילך. אבל בהנחות האלה כרוך מיתוס. מידה מוגבלת של סובלנות אמנם התפתחה במדינות האלה, אבל רק לאחר שהצליחו להיפטר מרוב הפלורליזם שקדם להם.

טופוגרפיה ומזל הצילו כמה מחלקי הפסיפס, בייחוד באזורים הרריים שהיו עניים, מרוחקים וקשים לטיפוס בשביל צבאות פולשים. הרי הקווקז שימרו כמות עצומה, כמעט קומית, של רסיסי עמים ודתות; כיוצא בזה, אם גם במידה פחותה, גם ההרים של סוריה, של מסופוטמיה ושל אנטוליה.

שבעת המלאכים

היזידים היו לפנים חלק מדת גדולה הרבה יותר, כנראה הדת המקורית, או לפחות המוקדמת, של הכורדים. לפי מילון ההיסטוריה הכורדית (מאת מייקל גאנטר, 2011), היזידים הם ענף של "פולחן המלאכים": האמונה, שאלוהים הפקיד שבעה מלאכי שרת על ניהול העולם.

אחד המלאכים היה לוציפר, או "מלכ טאווס" (Malak Tawus), שדובר עברית לא יתקשה לזהות, "המלאך הטווס". אמנם לוציפר נכנס לכתבינו כשמו הפרטי של השטן, אבל המלך הטווס לא היה נסיך השאול, אלא החזק והחשוב שבמלאכי השרת. הוא יסד את העולם החומרי משיירי הביצה הקוסמית, שבה התגוררה לפנים השכינה.

וולגריזציה וזדון הפכו את היזידים ל"עובדי השטן", באותו האופן שבו קרוביהם התיאולוגיים, הזורוסטריאנים של פרס, מתוארים כ"עובדי האש". אגב, בעיני קנאים מוסלמיים, הנוצרים הם "עובדי הצלב". תיאולוגים נוצרים קדומים נהגו לתאר את היהודים כ"עובדי השיש" (לוחות-הברית שהוריד משה מסיני).

החשיכה הכבדה וה"חידושים"

עלייתה הפתאומית של הח'ליפות האיסלאמית בצפון עיראק ובמזרח סוריה היא רפליקה גסה של המאה השביעית, זו המאה שאליה מתאווים טהרנים מוסלמים לפחות מאז המאה ה-18. הווהביזם, מקור ההשראה והלגיטימיות של בית המלוכה הסעודי, היה ניסיון לטהר את האסלאם מן השרצים, שדבקו בו באלף השנה הקודמות. ביסוד הניסיון הזה עומדת הזהרתו המעורפלת של הנביא סמוך למותו מפני "בידאע", או "חידושים".

האסלאם המקורי ראה בכל מה שקדם לו, בוודאי בחצי האי ערב, עידן של חשיכה כבדה, "ג'אהלייה", הצריך גינוי וביעור, ואינו ראוי לעניין. פגישת האסלאם עם דתות מונותיאיסטיות אחרות, במידה מוגבלת בתוך חצי האי ובוודאי לאחר שהתחילה ההתפשטות המסחררת באמצע המאה השביעית, הקשתה עליו לטעון שהכול היה חשוך. האוניברסליזציה של האסלאם אמנם נסכה בו שיעורים מסוימים של סובלנות, שלא נמצאו בזמן ההוא בנצרות, והוא אימץ פילוסופיה ומדעים לא-לו, שעל מנת לפתח אותם ולהרחיב את אופקיהם.

אבל האסלאם של הח'ליפות הוא זה הרואה בכל מה שקדם לו, ובכל מה ששונה ממנו, "ג'אהלייה". יהיו אשר יהיו היחסים הארגוניים בין הח'ליפות (דאע"ש) ובין הורתה, אל קאעידה, מוטיב הג'אהלייה מאשר את המקורות המשותפים: תיאולוגיה מוסלמית שהתפתחה בהודו ברבע השני של המאה ה-20, התפשטה אל ספרות האחים המוסלמים באמצע המאה שעברה, והבשילה לכלל הגיגיו הרדיקליים של סייד קוטב (בערבית, סיד קטב), שמצרים של נאצר הוציאה להורג ב-1966.

40 הימים של מוסא דאג

רבת אסוציאציות היא הסצינה הזו של רבבות פליטים מבוהלים על פסגת ההר, מוקפים באויבים מרים, מתחננים על נפשם באוזני הקהילה הבין לאומית. היא גם מזכירה לנו עד כמה משוואות הרדיפה במזרח התיכון מועדות להתהפך. תלייני תמול-שלשום הם קרבנות היום, ואולי חוזר חלילה.

לפני 99 שנה התבצרו כמה אלפי ארמנים על פסגת הר סמוך לחופי אנטוליה. זה היה בשיאה של המערכה לחסל את הארמנים של מזרח טורקיה. המוני ארמנים נשחטו, המונים רבים עוד יותר גורשו אל המדבר הסורי, שבו ציפה להם מוות כמעט-ודאי. שמו של ההר היה מוסא דאג, או הר משה. אניות מלחמה צרפתיות הצילו בסופו של דבר את הארמנים.

"40 הימים של מוסא דאג" פירנסו את דמיונו של סופר יהודי וינאי גדול, פרנץ ורפל, אשר ביסס יצירה אפית על תלאות הארמנים, וכנראה עשה יותר מכל בן תמותה אחר להפצת ידע על הטרגדיה של העם הארמני. הנאצים אגב שנאו את הספר. הם התלוננו על "היהודים הארמנים" (כך ממש), המפיצים את דיבתם של הטורקים רעה.

למרבה העניין, את הר משה הקיפו בעיקר כורדים. הם היו אויביהם הגדולים של הארמנים ומשמידיהם במזרח אנטוליה. האירוניה הרגילה של המזרח התיכון הסמיכה אותם לימים אלה לאלה, כקורבנות.

100 שנה לאחר מלחמת העולם הראשונה, הכול מהיר ויעיל יותר. גורל היזידים על הר סינג'אר נודע לעולם החיצון במהירות שידורו של לוויין. מטוסי תובלה אמריקאים מיהרו להצניח מזון ומים. מפציצים אמריקאים עזרו, כנראה, לבלום את טורי הח'ליפות בדרכם אל כורדיסטן.

תלאות היזידים הפכו לתזכורת על כישלון הפרויקט הכורדי בצפון עיראק. לא כישלון מלא, בשום פנים. האוטונומיה הכורדית המשגשגת הגנה על חיי הכורדים, והעניקה להם הזדמנויות שלא היו עולות על הדעת רק לפני 23 שנה, כאשר נמלטו בהמוניהם אל טורקיה, מאימת סדאם חוסיין.

אבל הופרכה ההנחה, שלאוטונומיה הכורדית יש הכוח הצבאי להתקיים בזכות עצמה, כמדינה נפרדת. היא תלויה עכשיו לשיורה הרופף ברצונן הטוב (או הלא כל כך טוב) של הממשלה בבגדאד, תהיה אשר תהיה; של איראן, של טורקיה ושל ארה"ב. הלוחמים הכורדיים המיתיים, ה"פש מרגה" ("המוכנים למות"), שייכים כנראה לפרק קודם בתולדות עמם.

צילה של הח'ליפות האסלאמית הוא אולי קודר יותר ובעל תוחלת חיים ארוכה יותר ממה שהיה נדמה. הח'ליפות הזו אינה זקוקה למתחרים, ואינה זקוקה לתזכורות על הפסיפס המרהיב של ימי הג'אהלייה. היא מוכנה לרטש כל צילום אווירי של המזרח התיכון.

 ההתקדמות של כוחות דעאש בעירק ובסוריה

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny