המגזר החקלאי איבד את זה

חדשות מרעישות: מלון בלו ביי היושב על חוף הים בנתניה יקבל בקרוב שירותים (פינוי אשפה, גינון מסביב וכו'), וישלם את מס הארנונה, לעיר נתניה; בית הספר למ"כים שבירוחם יקבל שירותים, וישלם ארנונה, לירוחם; המתחם הלוגיסטי (דיפו) של רכבת ישראל בלוד יקבל שירותים, וישלם ארנונה, ללוד.

מה שנראה ומרגיש לכל בר דעת הכי הגיוני, מה שקרוב לוודאי שרוב האנשים אפילו לא ידעו שאינו מתנהל ככה, צפוי סוף סוף להפוך למציאות בשטח.

למעלה מ-90% מהתושבים מתגוררים כיום בערים (עיריות ומועצות מקומיות). מנגד, למעלה מ-80% משטחי המדינה נמצאים בידי מועצות אזוריות. עכשיו זה מתחיל להשתנות.הבוקר הודיע שר הפנים על שינוי הגבולות וההכנסות בין יישובי הנגב. דימונה, ירוחם, ערד ומועצות בדואיות יקבלו תוספת הכנסות שנתית של 25 מיליון שקל, שייגרעו מהמועצות האזוריות שלידן. ההודעה מצטרפת לזו ממאי האחרון שבה הודיע סער כי נתניה תקבל 6,095 דונם משטחי המועצות האזוריות הסמוכות לה: חוף השרון, לב השרון ועמק חפר; מועצה אזורית עמק לוד תעביר לשכנתה, העיר לוד, 640 דונם; מועצה אזורית משגב תעביר למועצה מקומית ביר אל-מכסור 278 דונם; מחצבת גוש חלב תעבור משטח השיפוט של מועצה אזורית גליל עליון לגוש חלב (100 דונם).

אבל לפני שאנחנו נותנים קרדיט לסער (גם זה יגיע), מוכרחים לומר שזה קורה עכשיו כי זה היה חייב לקרות. יותר מדי זמן האדמה בעבעה מלמטה, בעוצמה שהלכה והתגברה, עד שרעדה ושינויים החלו לקרות. ראשית, בשנים האחרונות הכוח הפוליטי והחברתי עבר באופן מובהק וברור לידיים עירוניות, בעוד שהמגזר החקלאי (תושבי המועצות האזוריות) איבד מכוחו והשפעתו. יו"ר השדולה החקלאית בכנסת הוא הקיבוצניק היחיד בפרלמנט - חבר הכנסת האנונימי זבולון כלפה ('הבית היהודי'), תושב קיבוץ שומריה. מולו, רק בכנסת האחרונה נבחרו לכהן שלושה ראשי ערים לשעבר, מהרצליה (יעל גרמן), מבני ברק (יעקב אשר) ומדימונה (מאיר כהן). בנוסף, צרכי הפיתוח של מחייבים את רשויות התכנון לכבוש עוד ועוד פיסות קרקע.

הקמת עיר הבה"דים בנגב, למשל, שתשלם ארנונה שנתית של כ-6.5 מיליון שקל, היא מהלך מספיק משמעותי ויקר כדי לעשות חשיבה מחודשת במודל ההוצאות וההכנסות. כל עוד השטחים הפתוחים של המועצות האזוריות שימשו למרעה או למטעים, גם העירוניים העריכו את מפריחי השממה.

ברגע שיש שם בסיסי צבא ומתחמי מסחר, העירוניים הבינו שגם להם מגיע להתחלק נכון יותר בעוגה. ומהצד השני, גם למועצות האזוריות נפל האסימון. רש ויות התכנון והבנייה כבר מזמן אינן ששות לאשר מתחמי מסחר ותעשייה גדולים בשטחים חקלאיים. העברת שטחים פנויים לעיר היושבת בסמוך להן, במנגנון הכולל תמריצים תכנוניים וכלכליים לשני הצדדים, יכולה להיות טובה לכולם.

ובנוסף לכל אלה, צריך גם לדעת שנכון ל-2013, 187 מתוך 257 רשויות מקומיות נזקקו למענקי איזון. כ-3 מיליארד שקל שהגיעו ישירות מהמדינה, כדי לנסות, ללא הצלחה מרובה, לאפשר להן לצוף מעל המים.

ההתערבות הממשלתית הזו לא טובה לאף אחד.

הכוונה המוצהרת של הממשלה להעביר יותר כוח וסמכויות (תכנוניות, ניהוליות, חינוכיות ועוד) לשלטון המקומי, לראשי ערים שיודעים טוב מכל שר מה טוב לעירם, חייבת לצמצם עד כמה שניתן את התלות של ראשי הרשויות במענקי הממשלה. קביעת גבולות חדשים שיבטיחו שהכסף יגיע מהבסיס ומהמפעל שהוקם לידם ולא מהוראה של שר הפנים, היא צעד קריטי להצלחת כל המהלך.

בשורה התחתונה, שר הפנים היה במקום הנכון ובזמן הנכון לנהל כעת את רעידת האדמה - שהתפרצה מלמטה ולא מלמעלה. תזמון מושלם למי שלא ממש מסתיר את רצונו להיות יום אחד ראש הממשלה, גם אם זה אומר שהגיע הזמן להתכתש עם ראשי מועצות שלא מעט מהם יתקשו לבלוע את הצפרדע.

עם כל הכבוד ל-780 אלף תושבי המועצות האזוריות, סער צריך לצבור נקודות מול 7.2 מיליון האזרחים שגרים לידם. אבל בכל מקרה, המבחן הגדול שלו יהיה להוציא בחודשים הקרובים את ההחלטות המתבקשות כל כך מהכוח אל הפועל - ואז להמשיך הלאה עם המומנטום, לעיריות ולמועצות הבאות.

דבר אחד בטוח: בזמן שחבריו לממשלה יברברו בלי סוף ובלי תכלית בנושא המו"מ מול הפתח או החמאס ובדבר גבולות הקבע של המדינה, מוטב שסער ימשיך לעסוק במו"מ מול ראשי מועצות גזר ודרום השרון ובנושא גבולות הערים והמועצות שבתוך המדינה.