מצקצקים ומסקרים

ברחבה שמול אולם האירועים "שמש אדומה" בראשון-לציון היה קשה למצוא אתמול (א') מקום להחנות את המכונית. בטח אם לא הייתם ממוזמני חתונתם המפורסמת של מחמוד ומורל מנסור.

גם אנשי ארגון להב"ה, שביקשו למחות נגד החתונה המעורבת, לא תפסו יותר מדי מרחב. כבר בשעות אחר-הצהריים המאוחרות עשרות בודדות מהם התקבצו במרכז מגרש החניה, ועוד כמה עשרות של אנשי שמאל התגודדו קרוב יותר לאולם וזרי פרחים בידם.

אם צפיתם במהדורות החדשות, נראה כי זיהיתם את שתי הקבוצות, וכנראה לא פיספסתם גם את המספר העצום של השוטרים שנכחו במקום, ניטרו וכיתרו את האזור.

אולם מי שהיה ממש שם, באזור התעשייה, מספר כי דווקא את מי שנוכחותו הורגשה יותר מכול במקום, לא ראינו בטלוויזיה. בין אנשי להב"ה לתומכי הזיווג, עמד גדוד עצום של אנשי תקשורת.

ניידות שידור של שלושת גופי החדשות חנו על המדרכות, כתביהם התרוצצו, עשרות צלמים של גופי התקשורת הגדולים והקטנים, עיתונאים זרים ושלל מחזיקי סמארטפונים וציוד צילום מקצועי יותר ופחות.

נוכחות המסקרים גברה על נוכחות המאבטחים, שגברה על נוכחות המוחים.

אין כל חידוש לכאורה בהימצאות המוגברת של התקשורת באירועים מושכי עניין, אלא שנדמה כי תפקידה של העיתונות במקרה זה, בדומה למקרים רבים באחרונה, לא הסתכם רק בסיקור של סיפור עיתונאי, אלא בעיקר בהפיכתו לכזה.

את האירוע שהתרחש אמש בשפלה אפשר לקשור לרצף הכותרות - מימין ומשמאל - שצף מאז חטיפת שלושת הנערים ומבצע "שובו אחים", שהצית את האזור. כל הפגנה זניחה, כל אמירה של אדם שולי שנזרקת לחלל, נתפסת באוויר בין שיניה של התקשורת. וזו, מצד אחד מצקצקת ומבכה את השיח המידרדר ואת הקיטוב המבהיל; ומאידך מפנה אליו את המצלמות, מאדירה אותו, עושה ממנו מטעמים.

אם יש דבר שתקשורת מתקשה לעשות, הוא לכבות את עצמה. להתעלם. גם אם העורכים במערכות התקשורת יאמרו כי הסטת המצלמה והמיקרופון מהשוליים המסוכנים של השיח היא התעלמות מהמציאות, אי-אפשר להתכחש לכך, כי אדישות כלפי הלהבות הקטנות והפקרתן לרוח עשויות להיות הדבר היחיד שימנע מהן להתפשט.

אנחנו מביטים אל התקשורת העולמית ומתקשים להבין מדוע היא כה עוינת את ישראל. אך העובדה היא שלרוב היא לא באמת עוינת, אלא פשוט מתקשה לכבוש את יצריה ולעמוד בפיתוי. בסכסוך הישראלי-פלסטיני, התקשורת הבינלאומית בוחרת לרוב בצד הסנסציוני יותר, זה שמספק את התמונות הדרמטיות יותר, שמעוררות רגש, הצד שמושך מעורבות רגשית וכניסת קוראים. בדיוק מה שצריך בעידן זה של עיתונות דיגיטלית. מבחינתם, זו לא התפשרות על האמת, אלא בחירת אמת שמתאימה לתקשורת של שיתופים והקלקות.

אנחנו יכולים לזעוק כי נעשה לנו עוול "הסברתי", אלא שהתקשורת המקומית עושה בתוך חלקת אלוהים הקטנה שלה אותו הדבר בדיוק. ככל שהתחרות רבה יותר - ולא רק בין כלי התקשורת לבינם אלא גם מול הרשתות החברתיות - כך גם גדל הווליום של מה שזניח ולעיתים אף שקרי. לא משנה אם זו שחקנית-עבר שמסננת הבלים, סיפור בדוי על מח"ט שמדיר זמרות, ו/או ניסיונות לחבל בחתונה בראשון לציון. התקשורת - האלקטרונית והמודפסת - מנדבת את גופה למטרות הזדוניות ביותר לטובת אתנן של תשומת-לב מהקהל.

אי-אפשר לדבר על פחד מקרע בציבור הישראלי, על שנאת האחר, על התלהמות ועל שלהוב היצרים בלי לדבר ביושר על חלקה של העיתונות בעניין הזה. רבות דובר על ההחלטות האמיצות שבהעברת ביקורת פומבית, בפרסום ובשידור. אבל עיתונות אחראית אמיתית נמדדת לא פחות, ואולי אף יותר, בהחלטותיה למנן ולסנן, לערוך וכן - גם לכבות.