תערוכה חדשה במוזיאון תל-אביב: תנו לווידיאו לספר לכם

זוג הולך בדרך ומדבר על זיכרונות. היא בעברית והוא בערבית. אחר כך הם מתחלפים בשפות וממשיכים בשיחה, הוא בעברית והיא בערבית. שניהם צעירים ויפים, זיכרונותיהם מרמזים על איזה חורבן ששוכן בבסיס השותפות שלהם לדרך, זיכרונות מתל-אביב שאיננה או מביירות, שעליה הם מתרפקים במילים "We'll always have Beirut", כאילו הייתה פריז או ניו-יורק. הדרך עצמה היא שביל כבוש בנוף ארצישראלי סתמי. דרך לשום מקום. מעט צמחייה עייפה בשוליה והיא מרובבת פה ושם בבקבוקי פלסטיק מעוכים ושקיות חטיפים, כמו כל שביל טיול בטבע האהוב שלנו. ראייה מציאותית עם זוג רומנטי בלתי נינוח בעליל.

סרטה של טליה הופמן "גויאבה" הוא חלק ממקבץ יצירות וידיאו-ארט של 7 אמנים בינלאומיים, בתערוכה "שעת סיפור / היה או לא היה", שאצרה רותי דירקטור בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל-אביב. דירקטור עושה מאמץ מיוחד להציג וידיאו-ארט באופן המקרב את הקהל, וקורא לו להיטמע בחלל ההקרנה ולעקוב בעניין אחר העלילות הנפרשות בסרטים.

הופמן היא הנציגה הישראלית היחידה, לצד יעל ברתנא, שפועלת בזירה הבינלאומית וסרטה המוצג כעת, "אינפרנו", צולם בסאו פאולו, ברזיל.

מהחום למוזיאון

"זוהי תערוכת קיץ שמאפשרת לאנשים להימלט מהחום אל המוזיאון הממוזג, לשבת בחדרים האפלוליים ולעבור לעולמות אחרים", מסבירה דירקטור. שלא כמו בתערוכות אמנות משולבות ז'אנרים, כאן הווידיאו-ארט זוכה למעמד כמו-קולנועי, והאוצרת אף מדגישה את משך ההקרנה של כל אחת מהעבודות. יש ביניהן קצרות, בנות 11, 13 ו-15 דקות, ויש גם כאלה המתקרבות לחצי שעה. המשך המצטבר של כל התערוכה הוא 127 דקות - קצת יותר משעתיים, בדומה לזמן שתקדישו בחדווה לצפייה בסרט קולנוע (כולל הפרסומות והפופקורן במזנון).

כך, באמצעות הסרת האי-ודאות מעל שאלת הזמן, היא מנסה בעדינות לאפשר לצופים להשיל את רתיעתם מהז'אנר המחייב, ולראותו כפי שהוא: וידיאו-ארט הוא חלק מהחומרים המאפיינים יותר מכול את תקופתנו. כי מה יותר נפוץ היום מווידיאו על שלל ביטוייו - ברשת, בסלולר, בחדשות וגם באמנות.

גם אופי היצירות מעיד על הכיוונים שאליהם פונה הווידיאו-ארט: מהפקת ענק כמעט קולנועית של ברתנא, הכוללת הליקופטרים מעל גגות העיר, עשרות שחקנים ואפקטים שלא היו מביישים הפקה הוליוודית, עבור בצילום ה-one shot של טליה הופמן, דרך תיעוד ראליסטי ובהמחזה אופראית, ועד לאספנות תמונות באינטרנט.

באולם הכניסה, מוצג סרטה של האמנית הצרפתייה קאמי אנרו, "עייפות גדולה", שזיכה אותה בפרס האמן הצעיר והמבטיח בביאנלה לאמנות בוונציה, בשנה שעברה. הסרט עוסק בסיפור הבריאה ואולי בהיסטוריה של העולם, מזווית ראייה של מהפיכת המידע והנגישות האינסופית לחומרים ויזואליים באינטרנט.

במקביל, הטקסט מצטט מיתוסים מתרבויות שונות, לצד תגליות והשערות מדעיות - מהמפץ הגדול ועד ששת ימי בראשית, מעלילות גילגמש ועד מוצא המינים של דרווין. כל אלה נבללים יחד בטקסט רציף ובקריינות דרמטית אך אחידת-מבע, בסאונד המזכיר פרומו מז'אנר המטיפים האוונגליסטים או הקריינים מהלכי-האימים, כמו רפי גינת או חיים הכט.

התערוכה מציגה אמנות וידיאו כגרסה עכשווית, מבלבלת ותובענית, של מה שהיה פעם נחלתם של מספרי סיפורים. "היה או לא היה" - כותרת המשנה, מפנה את תשומת הלב לעובדה שהיצירות בתערוכה אינן תיעודיות, גם אם הן נראות כאלה. משולבים בהן אמת ובדיה, דמיון וכוונה אמנותית.

בשורה ועלילת דם

נושא עבודתה של האמנית ההונגרייה היינאל נמט, "עדות שקר (גרסה 3), 2013" - הוא אירוע אמיתי - עלילת דם שהופצה בהונגריה בסוף המאה ה-19, כאשר נעלמה ילדה מאחד הכפרים. ילד צעיר העיד שראה יהודים חוטפים אותה לבית הכנסת ו-14 גברים יהודים הואשמו ברצח הילדה כחלק מטקס דתי. הם יצאו זכאים, אך המשפט הוביל להתפרצות האנטישמיות בהונגריה. נמט מציגה את הסיפור בשירה אופראית, המתקיימת באולם ספרייה. הקוראים סביב שולחנות הספרייה הופכים לפתע למקהלה שצלילי שירתה מהדהדים סביב.

איה-ליסה אטילה מפינלנד מציגה חזרות להמחזת "הבשורה", לקראת מופע חג המולד. אטילה היא אחת מאמניות הווידיאו המוערכות הפועלות כיום, סרטיה מאופיינים באווירה מיוחדת הנעה בין אמת לדמיון. העבודה מצולמת משלוש זוויות שונות ומוקרנת על שלושה מסכים, ובה נראים השחקנים, רובם חובבנים, כשהם עובדים על סצנת המפגש בין המלאך גבריאל למריה.

מדי פעם יוצאת המצלמה מחוץ לכותלי הבית שבו מתנהלת החזרה, ועוברת לתעד את הטבע והסביבה. דמותו של סנטה קלאוס הפוסעת בשלג, כמו נוכחותם של עורב, חמור ויונים, מעמיקה את ממד האגדה של המתרחש.

עבודתה של יעל ברתנא, "התופת (Inferno)", מציגה מעין חג ביכורים רב הוד, שבו עזים ותרנגולות מקושטות צוואר צועדות יחד עם נערים ונערות יפי תואר, לובשי לבן ורקמה, ועטויי זרי פרחים ופירות על ראשם. הם מקדמים את בואם של ארון הקודש, מנורה זהובה ואבן הנראית כאחת מאבני הכותל, ה"יורדים מהשמים" כשהם משתלשלים ממסוקים.

לאור סרטיה הקודמים של ברתנא, אין לדעת האם בבסיס הסיפור יש גרעין אמת, או שמא כולו בדוי. לכאורה זהו סיפור הקמת בית המקדש השלישי בסאו פאולו, קריסתו, ומה שנשאר ממנו - כותל מערבי חדש ותעשיית מזכרות. את ההשראה מצאה ברתנא במחקריה על "הכנסייה העולמית של מלכות האל", אשר נוסדה בברזיל ב-1977 וכיום מונה כ-12 מיליון מאמינים. הסרט מציג שילוב מוזר של פולחניות ומשיחיות, לצד פטליזם של היסטוריה החוזרת על עצמה עם הרס בית המקדש השלישי.

בין היצירות בתערוכה עוברים קווים מקשרים. חלקם באים לידי ביטוי בנושאי הסרטים או בחלקים מעלילתם, כמו העיסוק בדת, בזהות ובמקומו של אדם על רצף הזיכרון ההיסטורי וההווה. חלקם מתבטאים בטכניקה או בשימוש בשפה. ברחבי התערוכה נשמעות עברית, ערבית, אנגלית, גרמנית, הונגרית, כאילו האמנים והאוצרת משחקים במשחק של "מגדל בבל" ובוללים את שפות המבע וההבנה של סיפורי המעשה.

ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו, שד' תרס"ט 6, תל-אביב. הכניסה חינם.