לוקשים ממטבח אגף התקציבים

1. מה שהיה זה מה שיהיה: ממשלות ישראל מבזבזות יותר ממה שהן מתכננות, אך הן לא מוכנות ולא אוהבות להעלות מסים. וכך משרד האוצר נקלע בין הפטיש לסדן: לא להעלות מסים ולא לחרוג מיעד הגירעון. השאלה היא איך האוצר יוצא מהפלונטר? באמצעות קונצים, טריקים, שטיקים, ובמילים ניאותות יותר באמצעות "מכבסת מילים" ו/או "חשבונאות יצירתית".

כאן עולה שאלה נוספת: עד כמה הסמנטיקה והיצירתיות מתקבלות על דעתם של הגופים שמסתכלים עלינו מבחוץ, לרבות המשקיעים והשווקים הבינלאומיים שהפכו למאוד מתוחכמים וכבר לא קונים את הלוקשים מבית אגף התקציבים. קרי, מה גודלה והיקפה של הפארסה?

2. אז מה יש לנו כאן?

לפי החוק היבש: העלאת מס צפויה על הפחם ב-38.5%. בפועל, זה אומר העלאת המס על החשמל, כמו שמוטל מס על המזוט ועל הסולר. היות שחברת החשמל היא הצרכנית היחידה של פחם, והיא גם מונופול, היא מגלגלת את מלוא המס על הצרכן הישראלי. לכן, כל העלאת מס על הפחם, תגולגל להעלאת המס על החשמל, קרי, לעלייה במחירי החשמל. לכן, איך שלא נסתכל על זה, תהיה כאן בעצם העלאת מסים, ולא משנה איזה סיפורים שר האוצר יאיר לפיד ופקודיו יספרו לנו.

3. בדומה למס על שאר הדלקים ומוצרי אנרגיה, מדובר במס רגרסיבי שפוגע יותר בבעלי ההכנסות הנמוכות, ולכן הוא מגדיל את האי-שוויון. משקי-בית "עניים" צורכים את כל ההכנסות שלהם, ולכן לתוספת המחיר לחשמל יש משקל ושיעור גבוהים יותר יחסית לסך הכנסתם הכוללת, לעומת משק-בית עשיר.

לכן, נשאלת השאלה אם היה נכון להעלות דווקא מס רגרסיבי, שמגדיל את אי-שוויון והפערים. באוצר טוענים כי עדיף להטיל מסים על מוצרים שמייצרים זיהום (דלקים) ופוגעים בבריאות הציבור (אלכוהול, טבק ודלקים). אך האמת יותר פשוטה: האוצר אוהב מסים שהם קלים לגבייה.

לעומת גביית מסים ישירים כמו מס-הכנסה שפירותיו תלויים בצמיחה וניתן לעקוף אותם באמצעות תכנוני-מס, ממסים עקיפים אין דרך לברוח. זה זמן רב שהאוצר המליך את קריטריון "יעילות הגבייה" על פני כל השאר בעת גיבוש מדיניות המסים שלו. וחבל. יעילות הגבייה היא אמנם פרמטר חשוב בהחלט, אבל הוא לא יכול להיות החשוב ביותר בשיקולי המיסוי.

4. לפיד צודק כאשר הוא טוען כי מסים הם תקיעת מקלות בגלגלי המשק; צודקים גם פקידי האוצר ובנק ישראל כאשר הם טוענים כי יש להעלות את ההכנסות ממסים, כדי להתאים אותן לרמת ההוצאות הממשלתיות, ולא להעביר חובות מיותרים לדורות הבאים.

כולם צודקים. והפתרון הוא פשוט, שקוף וידוע: צריכים להעלות מסים, אבל מסים מיוחדים לקבוצות מיוחדות, ולא באופן גורף ושווה לעולם. במילים אחרות, צריכים להשוות מסים: להשוות את שיעורי מס-החברות המוטלים על טבע וכיל לאלה שמשלמים העסקים הקטנים בשדרות ובנתיבות, שחוטפים טילים; להשוות את שיעור המע''מ של תושבי אילת למע"מ של תושבי עוטף-עזה שחוטפים טילים; להשוות את שיעורי מס-הכנסה שמשלם שכיר, שמרוויח שכר ממוצע בגין חסכונותיו, לשיעור מס-הכנסה שמשלם עובד באלפיון העליון, בגין קרן ההשתלמות שלו. ולזה צריכים גם אומץ פוליטי.

5. ולבסוף, המלצה חמה לאנשי האוצר.

ברור לנו שזה רק הסיפתח: בימים, בשבועות ובחודשים הקרובים נראה עוד ועוד "שפנים שיוצאים מהכובע" עם שמות מורכבים. אז כדאי מאוד לא לחזור על אותה טעות היסטורית. נראה כי גם הפעם חשבו באוצר שהציבור "מטומטם" ולא יעלה על הטריק המבריק, שמחירי החשמל יעלו, או לא ירדו כמתוכנן. אלא שכמו תמיד, הם נתקעו עם הראש בקיר.

שם הקיר התורן הוא השר סילבן שלום: כלכלן, שר האוצר לשעבר, פוליטיקאי ותיק ומשופשף, עיתונאי בדימוס, שיודע להשתמש בתקשורת. שלום מחפש הישג מיניסטריאלי, והוא החליט שזה יהיה הפחתת מחיר החשמל. אחרי ששלום ראה את טיוטת ההצעה להעלאת המס על הפחם, הוא הבין שהאוצר מתכנן להרוס לו את החגיגה, הדליף את זה החוצה, והשאר היסטוריה. כדאי ללמוד את הלקח.