"הכלה כבר תחשוב פעמיים"

כשהולכים קצת הצידה ומתגברים, לפחות מבחוץ, על התיעוב, האימה והריגוש של עמידה בלב המון זועק "מוות לערבים" - אפשר להרים ראש ולבחון את הקהל שהפגין נגד חתונתם של מורל ומחמוד ביום ראשון השבוע, מחוץ לאולם עם השם הכי קולע בכל מערב ראשון-לציון: "שמש אדומה".

בערך אלף איש היו שם. לא כולם צעקו מוות לערבים. את הקהל אפשר לחלק לשלוש קבוצות: הראשונה, אנשי ארגון להב"ה של בנצי גופשטיין, קבוצה לא ממש מגוונת, המורכבת בעיקר מצעירים שמזכירים לי חוליגנים של כדורגל, גברים צעירים נוטפי שנאה. אם יש בחורה בחבורה, כך התרשמתי, יש לה את הפה הכי מלוכלך ואת מערכת הערכים הכי עקומה. הקבוצה השנייה: קשת רחבה של דתיים, מכיפות סרוגות ועד חרדים, בכל הגילאים. והשלישית, הכי מעניינת, מורכבת מאנשים צעירים שבאו כי כואב להם. לא הגדרה שלי, זה הם אמרו, רבים מהם, ובנפרד. מה כואב, שאלתי. "זה העם שלי", אמרו, "כואב לי על העם שלי".

לעיניי בלט במיוחד חוסר הקשר המהותי בין הדתיים לחוליגנים. האחרונים השתלטו על השירה בהפגנה. שירתם מכילה ניבולי פה לא מעטים ואף אקטים מיניים מפורשים. ממש אפשר היה לחוש באוויר את גלי ההתנגדות והמבוכה של חלק גדול מהדתיים. וזה לא רק הסגנון שהפריע להם. החברה הדתית, לפחות זו שאני מכיר ועוד לא שמעתי על מישהו שמכיר אחרת, אמנם אוהבת את המשחק עצמו, אבל בזה לאוהדים. זה לא רק ביטול תורה ופתח לכל חטא, זה על סף עבודת אלילים. היא בזה בוז עמוק כמעט לכל אלמנט של אהדה, רואה בזה תחליף עלוב לחיים דתיים. הצד השני של הספקטרום. זו התנשאות עמוקה, מובנית. והנה, פתאום הם מוצאים את עצמם בני ברית עם המחנה הנ"ל, מפגינים יחד. לא קל. וזה לא יחזיק הרבה זמן.

עוד דבר שקרה בינתיים זה ש"מוות לערבים" הפך להיות ה"עם דורש צדק חברתי" החדש, לפחות מהבחינה שבהפגנה המורכבת ממספר גופים ונושאת מספר דגלים ומסרים, קל יותר להתאחד סביב קריאה מוכרת, בסיסית, מוסכמת. כך, למרבה הזוועה, מוות לערבים זה כבר כמעט ניטרלי בהפגנות האלה.

אותה תובנה רק מכיוון אחר נחתה עליי כשפגשתי בקהל את ברוך מרזל, שנראה מבסוט למדי ממה שקורה. טוב לראות שיש עוד יהודים חיים, אומר לי מרזל. לא מפריע לך כאדם דתי לשמוע את כל ניבולי הפה האלה, אני שואל. מפריע, אומר מרזל, אבל אני מעדיף את זה על פני אנשים שלא באים. אנחנו פה, מבהיר מרזל, לא בשביל הבחורה הזו אלא בשביל הבאות. שייראו מה מחכה להן ויחשבו שוב.

אז בסדר, הפחדתם את הזוג הבא, אני אומר. עכשיו תיק מורל ומוחמד נסגר אצלכם? מה פתאום, אומר מרזל, אנחנו נלווה תמיד את המשפחה. למה אתה מתכוון בליווי, אני שואל. אנחנו תמיד נחשוב עליהם, מחייך מרזל, ונדאג לה. החיוך שלו קצת מלחיץ אותי. אבל זו הנקודה: פתאום אתה פוגש את ברוך מרזל בהפגנה והוא נראה לך כמו מישהו שאתה יכול לדבר איתו. לא איזה קיצוני כמו האחרים שנמצאים פה מסביב (הדיון סביבנו מתפתח בינתייים למקומות שאתם לא רוצים לדעת מהם). אתם קולטים את זה?

האמת, אומר לי מרזל, זה לא בדיוק התחום שלי פה, אני פחות ביהודים, מתמקד יותר בערבים. שימותו, צועק מישהו. לא שימותו, עונה מרזל, רק שלא יהיו פה. מאחורינו מתחילים לשיר משהו על חנין זועבי. אבל הם פה, אני אומר לו, זה המזרח התיכון. אנחנו עם לבדד ישכון, מסכם מרזל את העניין וטופח על כתפי.

קולות קדומים עלו בהפגנה הזו. "בת ישראל לעם ישראל", הכריז שלט גדול. ודוק: לעם ישראל, לא לבן ישראל. והצעירים שרו: ערבי תתעורר / אחותי זה לא הפקר. קולות קדומים ועמוקים הרבה יותר מהשוביניזם ומהפטריארכליות הרעים והמוכרים. משהו קמאי בהרבה. גם זה, מלבד השנאה, מסביר את האדרנלין. הגברים מגנים על הנשים של השבט. אפשר היה לשמוע את הלמות התופים מראשית הזמן. זה היה כמעט סוריאליסטי לשמוע נהמה שכזו באמצע מדבר הבטון, הניאון והצריכה של מערב ראשון ביום ראשון.

החרדי והפציפיסטית רוצים לדבר

אני עובר קצת לצד השני, להפגנת התמיכה הקטנה. אף שכולם פה שמאלנים, לא בטוח שהייתי קורא לזה הפגנת שמאל. הם נושאים פרחים, קוראים "מזל טוב" לאורחים הנכנסים ומדי פעם סופגים קללה ממפגינים של הצד השני. רבים שואלים אותם: ומה אם הבת שלך תתחתן עם ערבי? זו לא בושה להתחתן עם ערבי, עונה מפגין. די חסר אנרגיות בצד הזה, האמת, וגם די מובן למה. קשה להיות מיעוט, לעמוד ולספוג קללות. פה ושם, בשוליים, דווקא אפשר לראות התחלות של דיאלוג עם מפגינים מהצד השני, אבל המשטרה באה ומפזרת. אבל אנחנו רק רוצים לדבר, מבקשים יחד החרדי והפציפיסטית, והשוטר מונע. חבל.

ביליתי שם כמה זמן עד שחזרתי לצד הלוהט. עכשיו כשאני חושב על זה, קצת בגדתי בשליחותי. הלכתי לאן שמעניין אותי במקום לאן שמעניין יותר. הפגנת הרוב (לאותו הערב) הציעה אקשן וריגוש זול, אבל הפגנת המיעוט יכלה להציע חוויה עמוקה יותר וגם כואבת יותר: לראות את הרוב מבחוץ. בפעם הבאה.

בצד האפל העניינים מתחילים להתחמם, אבל נראה שאף אחד לא באמת רוצה להסתבך. אז רוקדים את ריקוד ההפגנות הידוע; משנים מוקד, מראים לשוטרים שלא סופרים אותם, מתישהו זורקים כמה חזיזים. המשטרה מגיבה מהר. פריצה מהירה של כוח עודף, מעצר של אחד או שניים וחזרה אל מעבר לקווים.

אחרי כמה זמן נמאס למשטרה והיא סוגרת את העסק המדכדך הזה. בדרך לרכבת אני רואה את בנצי גופשטיין ופמלייתו יושבים על המדרכה. אני עצוב ושמח, אומר גופשטיין, עצוב בגלל המקרה ושמח שבאו יהודים טובים. הכלה הבאה כבר תחשוב פעמיים. גופשטיין מתנער גם הוא מ"האנשים שבאו מהכדורגל" ומדבר הרבה על התבוללות ועל סכנה, אבל מספרים על התבוללות אין לו, גם לא מגמות. כי אין כל-כך מספרים ומגמות כאלה. מדובר בבודדים ובודדות. ההתבוללות בין יהודים וערבים היא רק המסכה הדקיקה של ארגון להבה. ביטוי יפה לשנאת ערבים. עובדה שהם לא מפגינים מול חתונות אחרות. ואז הגיעה ההסעה של גופשטיין בחזרה לקריית ארבע.