1. ב-50 השנים האחרונות הצליחה רק קבוצה אחת, מכבי חיפה בין 2004 ל-2006, לזכות בשלוש אליפויות רצופות. אפשר תמיד להשתעשע עם המחשבה שאילולא נתקעה חיפה במשחק מול אשדוד ב-2003 ומכבי ת"א לא הייתה נהנית מהעתקת הביתיות של הפועל פ"ת לאצטדיון ר"ג, היא גם הייתה זוכה בשש אליפויות רצופות, אבל זה לא מתמטי במיוחד, וההישג הגדול ביותר של קבוצה ישראלית - השושלת של הפועל פ"ת בין 1959 ל-1963, חמש אליפויות רצופות - נראה, כמו תמיד בכדורגל הישראלי, חד-פעמי באופן בולט.
כל ההקדמה הזו נועדה להסביר מדוע מכבי ת"א לא תזכה ב-2014/15 באליפות שלישית ברציפות, למרות שאין כמעט מישהו שיטיל בכך ספק. מכבי בשלה להשיג את התואר שוב. הנה, אפילו רוני לוי, המאמן האחרון בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי שזכה בשלוש אליפויות ברציפות, אומר שזה לא ממש עניין של מנטליות, זה הרבה מעבר לזה: "להתנהלות של המועדון מבחינה ארגונית-ניהולית יש חשיבות מכרעת. הניהול של יענקל'ה שחר ועוזי מור במכבי חיפה הוא יוצא מן הכלל טוב. זו קרקע טובה ליכולת מקצועית טובה ולתארים. מכבי ת"א עשו את זה, עשו סדר מבחינה ארגונית וניהולית, קפצו מדרגה, והניהול שלהם יוצא מן הכלל טוב וגם נותן שקט כלכלי".
אלא ששחר ומור נמצאים במכבי חיפה למעלה מ-20 שנה וה"יוצא מן הכלל טוב" הניב להם רק שמונה אליפויות (שזה המון לפרק זמן כזה במונחים ישראליים), וזו בדיוק הנקודה שרוני לוי מבקש שנשים לב לדקויות: "בתקופה הטובה שלך, אתה צריך לקחת כמה שיותר אליפויות. גיורא שפיגל לקח אליפות אחת ולא ארבע כמו שיכול היה לקחת בחיפה. כל הזמן הזה הניהול היה טוב, וזה הכרחי, אבל הוא צריך להשתלב גם עם עניין מקצועי. מכבי עושים את השילוב".
אבי נמני זכה כשחקן בשתי אליפויות רצופות עם מכבי ת"א ב-1995 ו-1996, וזוכר טוב מאוד איך התרסקה הקבוצה בקיץ שאחרי, עפה מול פנרבחצ'ה בליגת האלופות וסיימה במקום השישי בדרך לשבע שנים שחונות, שבהן זכתה בסגנות אחת בלבד. "אז היה את סיפור קשטן-גרנט (אברם גרנט חזר למועדון אחרי שנה בהפועל חיפה, והחליף במהלך הדחה מכאיב את דרור קשטן שזכה עם הקבוצה בדאבל - ר"ע), סיפור שהכניס את המועדון לטלטלה, גם מבחינת הקהל שלא השלים עם המהלך. הרבה מאוד שחקנים שהיו בעונת הדאבל עזבו, והקבוצה הצעירה את עצמה, והיה לזה מחיר". למרות שבדיוק כמו במקרה גרנט-קשטן, אוסקר חזר אחרי שנה בברייטון ומחליף את פאולו סוזה שהתקדם לבאזל, נמני לא מוצא דמיון: "אני לא רואה זכייה שלישית ברציפות כאירוע נדיר. לא רק שמכבי שמרה על הסגל שלה, היא חיזקה אותו. מכבי משלמת משכורות מאוד גבוהות, כך שגם שחקנים שלא משחקים, לא באים בטענות וזה מה שגורם למכבי להישאר חזקה. היא לא נראית כרגע רעבה, אבל אנחנו חורצים את גורלה די מוקדם. מכבי תהיה טובה השנה, היא שדרגה את הסגל, ואני רואה אותה גורמת מובילה לזכייה באליפות".
ועדיין, יש לנמני, שכסוכן מייצג כיום לא מעט כדורגלנים במכבי, את הספקות שלו: "בשנתיים האחרונות לא היו יריבות משמעותיות שהיוו איום למאבק על התואר. השנה אני רואה גם את מכבי חיפה יותר חזקה וב"ש עם הצירוף של מליקסון וארבייטמן, מה גם שהם שמרו על הבסיס שלהם. ועדיין, אופתע מאוד אם מכבי לא תזכה באליפות".
רוני לוי: "אם חיפה תרוץ עם מכבי ופתאום תפתח פער גדול, יכול להיות שמכבי לא תיקח אפילו מקום שני. פתאום פתיחה לא טובה, והתסריט אחר לגמרי. החוכמה אצל הגדולות היא להרוג את היריבות כמה שיותר מוקדם. החוכמה היא לשמור על הסגל הקיים, לשמור על הרעב. לשחקנים יש נינוחות, רוגע, הכל מובן מאליו, וצריך לדעת להילחם בזה. צריך לדעת להיות טוב ולא להרפות מהשחקנים. קח את ברצלונה, לקחו אליפויות והנה, נוצר שובע מסוים".
2. סמי עופר הוא כנראה אצטדיון הכדורגל הטוב ביותר שהוקם בישראל אי-פעם. נגדיר זאת שוב: הוא אצטדיון הכדורגל הכי קרוב לאירופה שהוקם אי-פעם בישראל. המרוויחה הגדולה ממנו - כרגע כספית - היא מכבי חיפה, שמכרה קרוב ל-14 אלף מנויים, שיא ישראלי מרשים. אלא שסמי עופר הוא לא אצטדיון הכדורגל היחיד שהוקם בישראל בשנים האחרונות. קדמו לו המושבה והאצטדיון בנתניה, וראו זה פלא: בעונה הראשונה של המושבה צנחו שתי הפתח-תקוואיות לליגה השנייה ובעונה הראשונה של נתניה, צנחו היהלומים לליגה השנייה. כרגע לא נראה שחיפה תרד לראשונה מזה 35 שנה, דווקא העונה, אבל קשה להיות סגורים בעניין לגבי הפועל חיפה.
סטטיסטית, קשה לאמוד את הבנפיט שיש לאצטדיון ביתי. חיפה היא הקבוצה הכי מוצלחת במשחקי בית ב-20 השנים האחרונות, אבל היא גם היא מוצלחת בכלל ב-20 השנים האחרונות. בדרך כלל, קבוצה טובה מנצחת בבית ובחוץ. חיפה שומרת על ממוצע של 71.5% הצלחה בבית, בעוד שההצלחה הממוצעת שלה עומדת על 65%.
אורי מלמיליאן החל לשחק בבית"ר ירושלים ב-1973 כשזו אירחה בימק"א הבוצי. לקח לו כמעט 14 שנה עד שזכה באליפות ראשונה, בעקבות החלטה אמיצה שלקח אז היו"ר רוני בר-און, כשהעביר את משחקי הקבוצה מחוץ לבירה - לאצטדיון בלומפילד דווקא. מיותר לציין כי אף אחת משש האליפויות של בית"ר לא הושגה בימק"א. בטדי הושגו חמש הנוספות. לעומתו, עומר גולן, הצליח לחוות את הירידה במושבה, ירידה ראשונה של מכבי פ"ת אחרי 21 שנה, אבל גם לחוות עלייה שנה לאחר מכן. מלמיליאן ועומר גולן לא ממש חושבים שיש איזו השפעה למגרש. טוב, לאורי יש רק השגה קטנה: "אם ימק"א היה נראה כמו טדי, בית"ר הייתה זוכה כבר שם בחמש-שש אליפויות. היה קל לסגור אותנו בימק"א, למרות שלא היינו מפסידים שם הרבה. בין ימק"א לטדי ההבדל הוא עצום. בחיפה אין הבדל, כי שיחקתי בקרית אליעזר ונהניתי לשחק שם. חיפה יכולה לקחת אליפות בכל מקום. מצד שני, עם חומר השחקנים שהיה להם בשנתיים האחרונות גם בסמי עופר הם לא היו לוקחים אליפות".
גולן: "בקבוצות עם קהל גדול המגרש משחק תפקיד יותר משמעותי. המעבר שלנו למושבה לא היה חלק כל כך, אבל אין ספק שזה נותן הרגשה יותר נוחה ויותר כיפית לבוא לאצטדיון חדש. אין שום ערובה לניצחונות, חוץ מיכולת ולכן אני לא חושב שהירידה שלנו הייתה קשורה לאצטדיון. יורדים ליגה ומצליחים בליגה רק על בסיס יכולת. אצטדיון נותן רק 5% הצלחה לקבוצה, לא יותר. האצטדיון לא קובע תוצאה. בעבר זה קבע כי היו אצטדיונים קטנים וחמימים. היום הכל בסטנדרט גבוה, זה רק לבוא ולהופיע שם. זו לא האורווה שהרגשת שזה בית שלך ואתה שולט במגרש".
3. ב-1984 החליט העיתון 'חדשות' כי יש בישראל ארבעה מועדונים גדולים: שתי התל-אביביות, מכבי חיפה ובית"ר ירושלים. עד אז נחשבו הפועל פ"ת והפועל חיפה כמועדונים גדולים, כיוון שלא ירדו מעולם לליגה השנייה, אבל גם זה נגמר. היום יש נותרו רק שני מועדונים שמעולם לא שיחקו בליגה השנייה: מכבי ת"א ומ.ס אשדוד (המועדון המאוחד שהוקם ב-1999...).
הדירוג הזה הוא פופוליסטי, ועדיין עושה רושם שבשנים האחרונות הולכת ותופסת את המקום של בית"ר הפועל ב"ש. יש לה יותר מנויים, יותר הישגים, יותר כסף, והיא הפריפריה השנייה שקולטת שחקנים גדולים, אחרי מכבי חיפה. מלבד בית"ר שגלשה מחוץ למועדון הגדולות, נראה שגם הפועל ת"א בדרך החוצה, בגלל החובות, התקציב שקטן, והתחושה החמוצה שנגמר עידן. יש לזה תקומה?
משה דדש, היו"ר המיתולוגי של בית"ר, בכלל לא בטוח: "מהרגע שבית"ר עברה לגופים פרטיים, הזהות שלה נשחקת מדי שנה. בית"ר הייתה מושתתת על הסמל ועל פרסונות כמו רובי ריבלין, רוני בר-און, חיים קורפו ויהושע מצא, שידעו לחבק את הקבוצה דרך הפוליטיקה ולהיפך. הזהות הייתה אידיאולוגית, והיה גב. ברגע שהם עזבו וזה הגיע לידיים פרטיות, החלה הידרדרות, משנה לשנה. חלק מהבעלים היו הזויים וחלק רצו באמת לעזור. קשה מאוד לראות את בית"ר משתקמת עם האנשים שנמצאים אצלה היום. יכול להיות שיהיה איזה מהפך אבל אני לא מאמין שזה יקרה אלא אם כן יחזירו אנשים שהיו קשורים למועדון, או מישהו שיש לו זיקה לקבוצה וגם אפשרויות כספיות - בסדר הגודל של גאידמק - ורק אז תהיה תקומה. בשנים האחרונות השתלטו כל מיני גורמים על המועדון כי לבית"ר לא היה בעל בית".
גם משה הראל, בעבר הקרוב דירקטור בהפועל ת"א מטעם אחיו מוני הראל, ואוהד ערכי מאוד, לא רואה תקומה: "ביולי 2011 החל טקס האשכבה בחסות שופטת בבית המשפט המחוזי (אז אישרה לאלי טביב לרכוש את המועדון בהליך "במבי" ממוני הראל - ר"ע), ובמאי 2015 יהיה טקס גילוי מצבה. אני חושב שבמחזור ה-25 הפועל ת"א כבר לא תהיה בליגת העל".
- הגזמת, לא?
"בעוד 7-8 שנים, יגיע פראייר תורן חדש, שיהיה מוכן להשקיע ממיטב כספו ויאהב את הקבוצה, ויהיה חלק ממנה. פראיירים באים במחזוריות של 10-15 שנה. כל הסיסמאות לפיהן אוהדי הפועל מרחיקים בעלים הן נבובות. על הפועל מעולם לא היו קופצים. לנו אפילו לא היה אחד כמו גאידמק".
- ועדיין?
"הגרעין האמיתי של אוהדי הפועל ת"א מוכיח עדיין שיש 5,000 רוכשי מנויים. תמיד אפשר לעשות עם הגרעין הזה משהו. כל עוד יש את בלומפילד ונאמנות לצבע האדום, אז הכל בסדר".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
