לא האמנתי למראה עיניי; המנהל האדיב והמרתק פתח לנגד עיניי את מגופת החביונה (רגע של עברית: "מגופת החביונה", זה בסך-הכול "הפקק של החבית הקטנה"). הוא נעץ אל קרבה את אצבעו, הוציא, נעץ עיניים מתפעמות בנוזל הבוהק אשר עטף את האצבע, ליקק אותו עד תום ועיניו נעצמו בהתמכרות ובעונג.
עם הגיל, כנראה, נעשיתי חצוף ממש. "גם אני יכול?", שאלתי אותו, ומיד התביישתי בעזות מצחי.
"האצבע שלך נקייה?", הוא שאל ללא הנד-עפעף. דווקא הפעם היא במקרה הייתה נקייה, ובכל זאת קינחתיה בקפידה. "בבקשה", הוא אמר ושב ופתח את חבית העץ הזערורית, כ-20 ליטרים תכולתה. אצבעי הנרגשת שוגרה לצלילה קצרה, שבה והגיחה ממנה מעוטרת בנוזל הסמיך והכהה, ומיד שוגרה אל פי ואל חיכי הסקרן. עיניי נפערו בתדהמה ומייד שבו ונעצמו בהתמכרות ובעונג.
לא בא כטעם הזה אל פי - מעולם! מניפת טעמים מסחררת של מתיקות וחמצמצות, פרי הגפן וריח האדמה, ניחוחות עץ וחום השמש, ומעל לכל - טעמן הצבור של מאות שנות מסורת שנשמרה באדיקות ובדייקנות. בעצם - למעלה מאלף שנות מסורת.
זה לא היה יין. זה היה חומץ בלסמי. לא המדולל, לא החיקוי. הדבר האמיתי. תוצרת העיר מודנה שבצפון איטליה. לפחות 12 שנות יישון בחביות עץ אציליות, לעתים גם 20 שנה ומעלה. מחיר בקבוקון בן 100 מיליליטר מתכולת החבית הזאת יכול ללא קושי להגיע ל-400 דולר. ליטר יעלה 4,000 דולר. כלומר, אם נניח שאצבעי החצופה נטלה עימה לפחות 2 מיליליטר, הרי מחיר הנוזל שאצבעי יצקה במורד גרוני היה 8 דולר.
לא כדי להעשיר את בני-מעיי הגעתי לאיטליה, אלא כדי להשתתף בחגיגות יום הולדתו ה-100 של מוצר איטלקי יוקרתי אחר: מזראטי. מותג היוקרה העילי של תעשיית הרכב האיטלקית. כמו החומץ הבלסמי, גם הוא תוצר גאה של מסורת ארוכה-ארוכה שיש בה התלהבות, אהבה, מחויבות ואצילות.
למען האמת, יש משהו שרירותי בקביעת 2014 כשנת ה-100. אכן, ב-1914 הקימו האחים מזראטי את החברה (בבולוניה). אך רק ב-1926 יוצרה המכונית הראשונה שנשאה את השם מזראטי. "טיפו 26" היה שם הדגם, והוא נחל הצלחה מיידית. הלוגו המפורסם, אותו קלשון משולש האחוז בידו של פסל נפטון מכיכר העיר בולוניה, נולד ב-1920. הוא עוצב בידי האח מריו מזראטי, ומעטר מאז את כל הדגמים. אבל החליטו על יום הולדת ב-2014. למה לא. זו בכל זאת הייתה שנת היציאה לדרך.
המסיבה שציינה את פתיחת שנת האירועים נערכה בעיר מודנה, בחצר ביתו ההיסטורי של אנצו פרארי. האבא של פרארי. כי ברבות השנים ותהפוכות הבעלות, נעשו המתחרים הסוערים של פעם, לאחים מסחריים. כמו אלפא-רומיאו, לנצ'יה, קרייזלר, אבארט ועוד ועוד ועוד, גם הם חוסים עתה בצילו הענק של קונצרן פיאט. ניסיון העבר מלמד כי טמונות גם סכנות ב"איחוד כוחות" המוני שכזה (לנצ'יה למשל), אך בינתיים אין סימני שחיקה ואובדן זהות. פרארי ומזראטי ממשיכות בדרכן הייחודית. שרק יימשך ככה. בחצר ביתו של פרארי הזקן, לצד תצוגה מגירת ריר בבית פנימה, הוקם מבנה מודרני ענק המשמש לאירועים ותערוכות. הוא נגדש הפעם במכוניות האיקוניות של מזראטי כמובן. מן הטיפו 26 הנזכרת לעיל, ואילך.
יחד עימי (או להפך) צעד בין המכוניות איש בא בימים אך זקוף. סטרלינג מוס שמו. מן המפוארים שבנהגי המרוץ מאז ומעולם. מבלי לפגוע במזראטי, נוכחותו של מוס הרטיטה את ברכיי לא פחות משעשו זאת המכוניות ההיסטוריות.
ואז החלו הנאומים. באיטלקית. ללא תרגום. ובכל זאת הבנתי לא מעט. להלן כמעט כל מה שקלטתי:
"מסטרויאני, מזראטי, אנגיו, סטירלינג מוס, דה תומאסו, פינינפארינה, קווטרופורטה, אנצו פרארי, קרלו מזראטי, נפטון, ריזה פאחלאווי, גראן קבריו, אלפיירי מזראטי, בוגאטי, ג'יוג'ארו, חמסין, לבאנטה, אלברטו מאסימינו, לו*ק*ה קו*רד*רו* ד*י-מו*נ*ט*ז*מו*לו*, מודנה ..." (רשימה חלקית).
את כל זה הבנתי ללא בעיה! ואני לא ידעתי שאני דובר איטלקית שוטפת.
לא ניכנס כאן לכל פרטי הביצועים והמנועים (מנועי פרארי) והיכולות של מכוניות מזראטי לדגמיהן. בכל התחומים הללו כמעט ולא חסר להם דבר... אך על תכונה אחת בכל זאת ראוי להתעכב: הן, כולן, יפות-תואר באורח מרהיב. ואף שמקובל להתרפק על דגמי עבר קלאסיים ולהתפעם דווקא מעיצובים היסטוריים מפוארים, לדידי - הדור הנוכחי של מזראטי (קוואטרופורטה, גיבלי, גראנטוריסמו וגראן-קבריו), הוא היפה מכל קודמיו. גם מבפנים, גם מבחוץ.
אני אפילו מעיז להרחיק לכת, לחלל קודש ולומר במפורש: עיצובו של הגראן-קבריו, הגרסה מופשלת הגג של הגראנטוריסמו, יפה בעיניי אף יותר מאשר עיצובה של יגואר E-TYPE המיתולוגית.
הנה, אמרתי את זה! ושום ברק לא הגיח מן השמיים כדי לסכור את פי המחוצף...
אמנם בית העיצוב האחראי לגראנטוריסמו הוא בית פינינפארינה, אך המעצב עצמו הוא אמריקאי. אל דאגה, שם משפחתו ק*סט*ר*יו*ט*ה. כלומר, גנים איטלקיים אניני טעם זורמים, ברוך השם, בעורקיו. לעיצובה של המזראטי גיבלי אחראי ג'ורג'יו ג'יאוג'יארו, אחד מגדולי המעצבים האיטלקיים בכל הזמנים. גם העיצוב הזה מרהיב. ואף שמדובר בשני בתי עיצוב שונים, אפילו מתחרים, שפת העיצוב בעיצובי מזראטי אחידה, הרמונית, ייחודית, ובעיקר - יפהפייה.
חוויות מוטוריות כחוויות שמעניקה מזראטי, יש עוד. אולי לא הרבה, אך יש. חווייה אסטטית דומה - קשה מאוד למצוא.
מסורת, כך נראה, בעיקר כאשר היא נלהבת, אוהבת ונשמרת מכל משמר, היא מרשם מוצלח (לא תמיד! כדאי לזכור) ליצירת מוצרים המשביחים והולכים. כך בחומץ בלסמי, וכך גם במכוניות.
*** הכותב היה אורח החברה באיטליה
חלק מהמתחרות
מרצדס SL500
ב-1.25 מיליון שקל מציעה מרצדס את גרסת V8 של הדור האחרון של מכונית הספורט הדו-מושבית שלה. למכונית יש מנוע בנפח 4.7 ליטר, שמייצר מומנט מאסיבי של 71 קג"מ. יש לה שלדה עם בקרה אלקטרונית מתקדמת ונתונים כמו אפס ל-100 ב-4.6 שניות
פורשה 911 קבריו
ב-987 אלף שקל מציעה פורשה את גרסת הבסיס של 911 קבריו. למכונית הספורט המיתולוגית יש מנוע אחורי, שלדה שהוארכה ותא נוסעים איכותי. יש לה מנוע 6 צילינדרים בנפח 3.4 ליטר, שמייצר 350 כ"ס ומסוגל להאיץ את המכונית ב-4.6 שניות בדרך ל289 קמ"ש
יגואר F-TYPE R-V8
1.1 מיליון שקל הוא מחירה של גרסת העל R של הדו-מושבית החדשה והפתוחה של יגואר, המציעה מנוע V8 מוגדש שמייצר 495 כ"ס ו-68 קג"מ ותיבה אוטומטית מתקדמת בת 8 מהירויות. הביצועים: אפס ל-100 ב-4.3 שניות ו-300 קמ"ש
מזראטי
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
