כוחנו בחקלאותנו

ההתיישבות הכפרית מייצגת עולם ערכים של חיבור לאדמה וקשר לזהות שלנו בישראל. רק במלחמה האחרונה התברר שוב כי מי שעוטף את ישראל, האוכלוסייה שממש "שוכבת על הגדר", זו ההתיישבות הכפרית.

אותם חקלאים שחורשים עד התלם האחרון בעוטף עזה, בערבה בגולן ובבקעה הם אלה שמספקים את ההגנה לארץ. אם לא הייתה התיישבות חקלאית האיום היה מתקדם צעד נוסף לתוככי המדינה, אם לא היו חקלאים בשטחים הפתוחים לא היה גם מי שיבחין באיום המנהרות - הראשונות שבהן צצו ממש בתוך השדות החקלאיים.

לא רק שהמיגזר החקלאי לא איבד מכוחו, הוא אף הגביר את כוחו והשפעתו.

הלובי החקלאי בכנסת הוא לובי חזק ודומיננטי בפעילות שלו בכנסת ומחוצה לה. כינוס השדולה הגדול ביותר בכנסת בשנה האחרונה היה זה של השדולה החקלאית שכלל נוכחות מדהימה של שרים וחכי"ם מהאופוזיציה ומהקואליציה מנפתלי בנט ועד לשלי יחימוביץ.

הציונות המיתולוגית נחלשת

מאחורי הטענה כאילו המגזר החקלאי איבד את כוחו מרחפת הקינה על ירידת כוחה של הציונות החילונית המיתולוגית. לצערי, יש כאלה שכואב להם על החילופים הכל כך מתבקשים.

טבע העולם הוא להתחדש והציונות המתחדשת מביאה את הציונות הדתית לקידמת במת העשייה בכל תחומי החיים וגם בהתיישבות. ככל שהשנים חולפות מתברר יותר ויותר כי החיבור והקשר בין העשייה הציונית ועולם המורשת והמסורת היהודיים הכרחיים חיונים וחיוביים להמשך פיתוחה של ארצנו האהובה.

אני מציע: במקום להכות על החזה שלנו אולי כדאי לעשות חשבון נפש כיצד איבדה הציונות החילונית את הקשר לערכי היסוד שעליהם התבססה, וכתוצאה מכך גם איבדה את כוחה הפוליטי.

הגיע הזמן להפסיק לראות את הדברים בראיה צרה ומצומצמת ולהבין שכדי לעמוד באתגרים הניצבים בפנינו כחברה וכמדינה יהודית השואפת להיות גם דמוקרטית, חובה עלינו להתחבר למורשת ולמסורת הציונית. המרחב העירוני והמרחב הכפרי הם שתי זרועות שמשלימות אחת את השניה ובונות יחד את המדינה.

איך שומרים על קרקע?

לפני מספר ימים התבשרנו כי שר הפנים גדעון סער החליט לאמץ את המלצות וועדות הגבולות והודיע על שינוי גבולות מוניציפליים בין רשויות בנגב, מה זכה לכינוי 'צדק חלוקתי'. לטעמי מדובר בהחלטה נכונה, תיקונים ואיזונים בין המרחב הכפרי לעירוני נדרשים מעת לעת, המציאות שהייתה קיימת בשטח לאורך השנים הצריכה תיקונים, וטוב עשה השר סער שהחליט לשנות אותה. עם זאת, קולות השמחה על ירידת כוחו של המגזר החקלאי- כפרי אל מול התחזקות המגזר העירוני היו מוקדמים מידי. המגזר החקלאי חי, קיים ובועט, ואפילו מתכוון להישאר ולהתרחב.

קרקעותיה של כל מדינה בעולם מחולקות למרחב עירוני ולמרחב כפרי. ניהול הקרקע הוא מלאכה מורכבת ואינטרס לאומי ממעלה הראשונה כיוון שמדובר במשאב שאין לו תחליף.

מאז ומעולם שמירה על הקרקע התבצעה גם על ידי פעולות שונות כמו שדות חקלאיים, שמורות טבע שטחי אש וכדומה. במקומות שבהם המדינה לא מבצעת שמירה על המקרקעין בצורה אקטיבית, היא נאלצת להוציא הון עתק על פינוי פולשים בבואה לבצע מיזמים של בינוי ופיתוח ותהליכי הביצוע מתעכבים ומתמשכים על פני שנים ארוכות.

החלטתו של שר הפנים לשנות את שטחי השיפוט אינה החלטה תקדימית. וועדות גבולות במשרד הפנים הן מעשה של יום ביומו. זהו תהליך שקיים כל הזמן, בכל שנה וועדות הגבולות מגישות לשר את המלצותיהן והוא מקבל או דוחה אותן על פי החלטתו.

להחלטה זו של השר אין קשר לכוחו הפוליטי של המגזר הכפרי והחקלאי והניסיון לגמד את ערכו וחלקו של מגזר ביישוב הארץ פסול ומיותר. ביום שכמדינה, נאבד את החיבור אל האדמה ולחקלאות נפגע בזכות קיומנו במקום ובמרחב הזה. חקלאות הייתה מאז ותהיה לעולם חלק מרכזי במשאבי המדינה וביכולת שלה לשלוט בקרקע. המדינה לא יכולה להחזיק מיליוני קילומטרים רבועים של שטח אדמה באמצעות התיישבות עירונית בלבד.

הכותב ח"כ במפלגת הבית היהודי ויו"ר הלובי החקלאי בכנסת וחבר וועדות הפנים והכספים