אחת ולתמיד: התקשורת בארה"ב היא פרו או אנטי-ישראלית?

האם התקשורת האמריקאית בתקופת "צוק איתן" פרו-ישראלית? אנטי-ישראלית? זהו נושא רגיש אצל ציבור רחב - יהודים-ישראלים, יהודים-אמריקאים, פלסטינים (או ערבים אחרים) אמריקאים, מוסלמים שחורים, נוצרים אוונגליסטים, רפובליקאים שמרנים, דמוקרטים ליברלים - קהל גדול שמוצא עצמו מרותק לסוגיה הזו בגלל השתייכות אתנית, בגלל דת, לאום, אזרחות ו/או אידיאולוגיה.

בעוד שאין מידע סטטיסטי על עמדות הציבור האמריקאי כלפי הסיקור התקשורתי של המלחמה הנוכחית בעזה, או, בעצם, גם של מלחמות קודמות באזור, אפשר להעריך, במידה לא קטנה של ודאות, שלידידי ישראל בארה"ב ולשונאיה יש מכנה משותף: גם אלה וגם אלה משוכנעים שהתקשורת האמריקאית, המודפסת והאלקטרונית, עושה עוול לצד שלהם. בכל רגע נתון יש מישהו, בצד הזה או האחר, שדורש לפטר לאלתר כתב/שדרן/עורך, בעיתון זה או ברשת אחרת, בגלל דיווח מוטה/שקרי/זדוני/פוגעני, שמשמיץ את ישראל, או את חמאס או את הפלסטינים בכלל.

אז איך הצליחו אמצעי התקשורת בארה"ב להשניא את עצמם על שני הצדדים הניצים? גלן גרינוואלד, העיתונאי האמריקאי שהביא לעולם את מסמכי אדוארד סנודן, נתן לעמיתיו בארה"ב ציון "נכשל" בגין הסיקור של "צוק איתן". בראיון ל"האפינגטון פוסט", ב-4 באוגוסט, הוא אמר: "אין ספק, שהדרך שבה סיקרה התקשורת האמריקאית את העימות בעזה מושתתת על העיקרון שחיי הישראלים שווים, מטבע ברייתם, יותר מחיי הפלסטינים. קרוב לוודאי ש-50 פלסטינים צריכים להיהרג כדי לקבל, בקושי, את תשומת-הלב שמקבלת, נאמר, ישראלית זקנה שנתקפה בחרדה בביתה וסובלת מאיזו בעיה רפואית בגלל הטראומה הזו".

לדברי גרינוואלד, מספר הפלסטינים שנהרגו בעזה מגיע כמעט למספר הרוגי הפיגועים במגדלים התאומים בניו-יורק ב-11 בספטמבר 2001, אבל "העיתונות האמריקאית לא מתרגשת מזה". הוא מוסיף: "יש יסוד גזעני בסיקור. יש יסוד אתנוצנטרי. יש בהחלט נימה אנטי-מוסלמית בכל סיקור העימות".

ומנגד, בשבוע שעבר יצא המגזין הכלכלי "פורבס" באחת ההתקפות החריפות ביותר בשנים האחרונות על התקשורת בארה"ב, בגין עמדותיה האנטי-ישראליות. הוא טען, שמתנהלת "אינתיפאדה של המדיה" נגד ישראל וכי עיתונים בארה"ב מסקרים את המלחמה בעזה באופן מוטה לטובת חמאס ו"בולעים" כל מה שמגיש להם ארגון הטרור. "הדיווחים על מספר הקורבנות בקרב האוכלוסייה האזרחית בעזה הוא אחד מהפשעים הגדולים של המדיה במלחמה הזו", כתב "פורבס". "אנו מדברים לא רק על עיתונות גרועה. אנו מדברים על עיתונות שמתפקדת כמכשיר של ארגון טרור, חמאס; שדוחפת בהתלהבות את הנרטיב של הארגון, מפני שהיא משתופפת נוכח איומי חמאס, אוהדת את מטרותיו או פשוט בגלל בורות".

איפה הצילומים של חמאס?

כמובן שיש גם דוגמאות הפוכות: בראיון בערוץ החדשות הליברלי MSNBC, ב-22 ביולי, אמרה העיתונאית הפלסטינית רולה ג'יבריל, כי ב-CNN, הערוץ המתחרה, הופיעו 17 פקידי רשות ישראלים בתקופה שבין 30 ביוני ל-10 ביולי, אך רק פקיד פלסטיני אחד. יום קודם לכן, מעל במה אחרת, היא טענה שסיקור הסכסוך הישראלי-פלסטיני ב-MSNBC "מוטה באופן מגעיל לטובת ישראל".

אתר PunditFact, מיסוד העיתון "טאמפה ביי טיימס" ומכון פוינטר, מצא שיש יסוד מסוים לטענות של ג'יבריל לגבי CNN, אך הגדיר אותן כ"חצי אמת". אתר שמאלני, וורקרס וורלד, טען ב-5 באוגוסט, כי MSNBC השמיטה את ג'יבריל ממאגר המרואיינים הקבועים שלה, בעקבות ביקורתה, וכי מנהלי הערוץ ורשת-האם שלו, NBC, מכתיבים בנוקשות קו פרו-ישראלי נוקשה.

ושוב ימינה: במאמר במגזין הניאו-שמרני "וויקלי סטנדארד", ב-20 ביולי, כתב בעל הטור, נח פולאק: "משהו חשוב חסר בסיקור המלחמה בעזה שמופיע ב'ניו-יורק טיימס': תצלומי התקפות טרור נגד ישראל, ותצלומים של לוחמי חמאס, מנהרות, נשק ושימוש במגנים אנושיים. נראה שה'טיימס' מציית בשקט אך בחדווה לדרישת חמאס, שהתמונות היחידות מעזה שמותר לפרסם הן תמונות אזרחים בלבד, לעולם לא של לוחמים. העיתון המשפיע ביותר בעולם מפיק אפוא ציור כוזב לחלוטין של זירת הקרבות, בדיוק הציור שהכי מועיל לחמאס: אזרחי עזה כקרבנות של צבא ישראלי אכזר".

מצד שני, גם ה"ניו-יורק טיימס" פרסם בימים האחרונים כתבות שהאשימו את החמאס בהפרת הפסקות האש.

"אמריקה אינה אירופה"

ההתנצחות המתמשכת הזו מתנהלת באינטנסיביות שמאפיינת מחלוקות אחרות בין ימין לשמאל בארה"ב, אך דווקא מקצוענים ישראלים, המעורים ביחסים עם המדיה, מרוצים באופן כללי ממה שהם רואים בעיתונים ועל המסכים בארה"ב. יש תמימות דעים ש"אמריקה אינה אירופה", כפי שהתבטא אחד מהם.

"אני יכול לומר מפרספקטיבה של שנים רבות בזירה התקשורתית: אין לנו בעיה עם התקשורת האמריקאית. נקודה", אומר עידו אהרוני, הקונסול הכללי של ישראל בניו-יורק, ואחד מהחיילים הוותיקים של ישראל בזירת המדיה באמריקה הצפונית. "לא זו בלבד שלגורמים ישראליים יש נגישות מלאה לכלי תקשורת אלקטרוניים ומודפסים, אלא שהעיתונאים האמריקאים, או לפחות רובם, מבינים את נסיבות הסכסוך ומודעים למאמצי ישראל להימנע מפגיעה באזרחים. ברמה האדיטוריאלית, בתקשורת הכתובה יש הבנה ואפילו תמיכה בעמדות ישראל".

ובכל זאת, אהרוני ואנשי מקצוע אחרים אינם מקטינים בחשיבותן של בעיות נקודתיות, ולפעמים כלל מערכתיות. מעבר לקובלנה שהתקשורת לא מפרסמת, או לא מבליטה, תמונות של תוקפנות חמאסית, כפי שכתב "וויקלי סטנדארד", אין לישראל מענה יעיל לבעיה אחרת: תצלומים או קטעי וידיאו של גופות מגאולות בדם, לפעמים גופות של ילדים ותינוקות, שנהרגו בהפצצות ישראליות, שנעשו חלק בלתי נפרד מהסיקור השוטף.

זה לא שהעיתונות אינה מספקת את ההקשר ההיסטורי. העיתונים, ואפילו התקשורת האלקטרונית בארה"ב, דווקא מקפידים על כך (אם כי הכתבים שמדווחים מעזה בשידורים חיים חורגים לפעמים מכלל זה), אך כשמופיעות תמונות הזוועה מהשטח, ישראל מתחילה להפסיד. הן מאפילות על ההקשרים ההיסטוריים ועל ההוכחות לאשמת חמאס בשרשרת האירועים.

אמירה שתצלומים כאלה מכתימים את דימויה של ישראל היא אנדרסטייטמנט. יש אומרים שנזקם לישראל אינו בר-תיקון. הבעיה אינה נעוצה בכך שהתקשורת האמריקאית היא פרו-פלסטינית אלא בכך שהתקשורת היא, בראש ובראשונה, פרו-תקשורת ולכן היא תבליט, למשל, תצלום של ילד עזתי מדמם ולא של מכונית מפוחמת באשדוד, כי דם מוכר וילד זב דם מוכר עוד יותר, או ליתר דיוק, מחולל קליקים רבים יותר.

"לומר שלא קשה לנו להתמודד עם האטרקטיביות של גופה מרוטשת? קשה", הודה גורם ישראלי.

אהרן שגיא, דובר שגרירות ישראל בוושינגטון, הכתובת הראשונה למאות עיתונאים בבירה, לרבות כתבי הרשתות והעיתונים המשפיעים בארה"ב, מאיר בעיה אחרת: "במערכה הנוכחית, האיזון במדיה - מטרה שהתקשורת כאן תמיד שואפת אליה, דווקא משחק לרעת ישראל. מלכתחילה, זו משוואה בלתי מאוזנת בבסיסה. מצד אחד, יש לך מדינה דמוקרטית שמגנה על תושביה. מן הצד האחר יש לך ארגון טרור רצחני וציני ששואף להשמידה. לכן, המאמץ התקשורתי להשיג תמונה מאוזנת אינו במקום. אין איזון בין ארה"ב לאל קאעידה ואסור שיהיה. אין איזון בין הכורדים והיאזידים לבין דאע"ש ואסור שיהיה. סיקור מאוזן בין ישראל, דמוקרטיה מתגוננת, לבין ארגוני טרור כחמאס והג'יהאד האיסלמי, הוא מעוות ביסודו".

אהרוני שומע לא פעם שאלות של כתבים על א-סימטריה בין קרבנות שני הצדדים. זה מרגיז אותו. "אם מדד המוסריות של קמפיין צבאי כלשהו הוא מספר האזרחים ההרוגים בקרב אזרחי הצד שכנגד, ומידת ההרס שנגרם לערי האויב, אז גרמניה הנאצית ובעלת בריתה יפן היו נחשבות קרבנות", הוא מסכם.

בשורה התחתונה, ישראל צריכה להתמודד עם מציאות שאין לה שליטה עליה: העימות בעזה הוא אחת המלחמות החשופות ביותר לתקשורת מאז המלחמות ביוגוסלביה לשעבר, בשנות ה-90 של המאה שעברה.

כשהאמריקאים פגעו בשוגג במטרות אזרחיות באפגניסטאן, פקיסטאן, תימן או בעיראק, שמענו על כך אך לא ראינו. עיתונאים לא העזו להיכנס לשטחים בשליטת אל קאעידה או הטליבאן. הפעם, ומעט פחות במבצעים קודמים בעזה ובלבנון, כל פגיעה באזרחים מונצחת מיד. ארגוני הטרור בעזה ובלבנון הצטיינו תמיד במתן גישה לעיתונאים בזירות הקרב, כדי להנציח ולעצים את סבל האזרחים לתצרוכת מערבית. זו בעיה שגם הסנגורים הגדולים ביותר של ישראל בארה"ב יתקשו לפתור.