מושיעי העם נגד הרמטכ"ל

הימים ימים מתסכלים. ארוכים. מורכבים. מתברר כי המעצמה הצבאית החזקה ביותר במזרח-התיכון מתקשה להביא אל קו הסיום את המערכה בחמאס, ארגון שהוא צרתה הביטחונית הפחותה ביותר בשכונה העוינת.

מתוך התסכול, מתוך האכזבה, מתוך המורכבות, נולד בימים האחרונים ספורט חדש: חבוט ברמטכ"ל בני גנץ והצג עצמך כמושיע האומה. אימרה ידועה היא, כי בישראל יש שמונה מיליון מאמני כדורגל ושמונה מיליון רמטכ"לים. במבצע "צוק איתן" נוספו עוד כמה. קוראים להם שרי הקבינט.

קמפיין מתוזמר, מתוזמן ומכוער נולד בימים האחרונים, שבמסגרתו שרים בקבינט עושים דיס-קרדיטציה מוחלטת לרמטכ"ל גנץ, ומציגים אותו בשרשרת הדלפות פחדניות, בהאשמה מהחמורות שאפשר להאשים רמטכ"ל בישראל בזמן לחימה, כנרפה וכמהוסס בהפעלת כוח. נניח כאן לרשעות מצדם, העניין הוא שהדברים מנותקים מהמציאות. הניסיון לגלם את כל בעיותיה של ישראל במבצע, בפרסונה של רב-אלוף גנץ הוא אווילי ולא הוגן. כל החלופות שהציג גנץ בקבינט לא הוצגו בידיו לבדו.

אז מה כן קורה כאן? גנץ נקלע לתקרית דו"צ, ירי דו-צדדי, ירי מאש כוחותינו על כוחותינו. אלא שהפעם לא מדובר בתקרית בין כוח גולני לכוח שריון, אלא בפוליטיקאי א' שמנסה לאגף את פוליטיקאי ב' מימין, או יותר נכון מהטוקבק. כן, טוקבקיסטים וטוקבקיזם הסתננו לקודש-הקודשים של הביטחון הישראלי, הקבינט המדיני-ביטחוני.

הטוקבקיסטים בחליפות המיניסטרים מנסים ללכת על הראש של ראש-הממשלה דרך הראש של הרמטכ"ל. הם משתמשים ברמטכ"ל ככלי לניגוח פוליטי בשל יריבויות פוליטיות על הנהגת הימין בבחירות הבאות, ולעזאזל כל השאר.

מפחדים להיכנס בביבי חזיתית? אין בעיה, נתקוף את הרמטכ"ל, ונקבל כותרת. לגנץ אין בעיה לשמוע ביקורת מקצועית בארבע או שש עיניים מראשי הדרג המדיני, במסגרת דיאלוג ענייני, פתוח, הגון. ובחזרה לשרים, איזה מצגת, באיזה סיווג ובאיזו אמינות חושבים שרי הקבינט שיקבלו מהרמטכ"ל, מראש אמ"ן וממפקד חיל האוויר, אם בפעם הבאה שהנתונים לא ימצאו חן בעיניהם, הם פשוט יודלפו?

אסור לטעות בגנץ. מה לעשות שיש לו עיניים כחולות, הוא מדבר בשקט, ואינו עוסק בתרגילי מנהיגות מקורס מ"כים כמו קודמיו בתפקיד. גנץ אינו אדם כוחני שהברזלים על כתפיו אמורים להשתיק את הסובבים אותו.

בישיבות המטה-הכללי הוא מקפיד לשמוע מספר דעות מהאלופים, לרבות אלה שחולקים עליו, במיוחד ב"קבינט" האלופים המצומצם, הכולל את האלופים, סגנו גדי אייזנקוט, מפקד חיל האוויר אמיר אשל, ראש אמ"ן אביב כוכבי והאלוף יוסי ביידץ. גנץ הוא הראשון להודות בטעויותיו ובטעויות צה"ל במבצע.

"נאום הכלניות" של גנץ היה אמור להיות בסך-הכול אמירת עידוד אופטימית לתושבי הנגב המערבי. להזכיר להם את תקופות השקט בין מטחי הירי. להזכיר להם שהחיים יפים מאוד וטובים מאוד ביישוביהם, כשלא יורים עליהם פצמ"רים וקסאמים. לפרש את האמירה הזו כתבוסתנות או כנרפות זה בלתי הגון בעליל.

גם גנץ יודע כי העובדה שמחר (ג') נציין 50 יום למבצע, ועזיבת התושבים לריענון, הן בעיה גדולה לצה"ל. עידן הניצחונות המהירים והמוחלטים עבר. המבצע יכול להימשך עוד שבועות ארוכים. לא נכון ולא ראוי להפוך את חילוקי-הדעות המקצועיים לקטטה פוליטית בין פוליטיקאים בקבינט. מורכבות המצב בעזה שוברת קטגוריות ישנות קלאסיות של שמאל וימין. גנץ הולך עכשיו, בלי תקשורת, למשפחות שכולות, לבקר חיילים פצועים.

ככל שעוברים הימים ההישגים הולכים ונשכחים: 1,000 מחבלים הרוגים, 32 מנהרות שהושמדו. הימשכות הלחימה פוגעת בכלכלה; פוגעת בחברה הישראלית. צה"ל במשמרת של גנץ עשה טעויות רבות בשבועות האחרונים. הניסיון לתלות את בעיותיה של מדינת ישראל בראש המטה-הכללי שלה לבדו, הוא פשוט פוליטיקה זולה ומניפולטיבית.

הכותב הוא הכתב הצבאי של חדשות 10