מבטו המאשים של דניאל

שפת המלחמה האפקטיבית היא שפת התמונות, תמונות של בני-אדם ושל חפצים דוממים. התמונות אינן מדווחות, הן יוצרות עמדות. הן מוצגות לציבור כדי להשפיע על עמדותיו. ויש להן אפקט מתמשך, כמו שמעידות עד היום תמונות אייקוניות של מלחמת-העולם-הראשונה, שעה שאנו שרויים באירועי זיכרון לפרוץ אותה מלחמה לפני מאה שנה.

במלחמת עזה הנוכחית התמונה האפקטיבית ביותר שהציגו הפלסטינים לעצמם ולעולם, לא הייתה תמונת חיילי חמאס ותמונת ההרס, אלא תמונות של ילדים נמלטים על נפשם ושל ילדים בתכריכים, נישאים אל הקבר בידי בני משפחותיהם. זה שבוע יש לצד הישראלי תמונה אפקטיבית לא פחות - הילד בן הארבע דניאל טרגרמן, טרם שנהרג מפגיעה של טיל פלסטיני.

כל אדם, ובעיקר כל מי שיש לו נכדים, מבין לליבה של הסבתא של דניאל, שהטיחה בנציג הממשלה "תעשו משהו". זו קריאה חסרת ישע, מאוחרת מדי. שהרי הילד כבר נהרג, ומה שצריך היה לעשות אינו מה שחורצי-הלשון מציעים - "מכה עד חורמה" - אלא פעולת-מנע. אסור להחזיק ילדים כבני-ערובה. במציאות שנוצרה מראשית חודש יולי, כאשר אין מענה צבאי לירי הרקטי מעזה, לא היה לילדים מקום בחזית, בוודאי לא בחזית עם פגיעות כה גבוהה כמו בגבול עזה.

במלחמת-העולם-השנייה הבינו הן האנגלים והן הגרמנים, ואצלנו במלחמת השחרור גם הישראלים, כי למען החוסן הלאומי צריך להוציא את הילדים מן החזית. בז'רגון הגרמני נקרא המבצע "משלוח הילדים אל הכפר". להתעקש על אי-נסיגה בתנאים כאלה זו פרברסיה של מבחן העמידות ומבחן הפטריוטיות.

אפשר לטעון, כי אין לסכנה שיעור. הלוא אין ביטחון לאזרחים ולילדים גם במקומות אחרים בארץ. אין ביטחון גם במצבי סיכון אחרים, כמו בתאונות בדרכים, ובר-דעת לא יעלה על דעתו איסור על ילדים להימצא בדרכים, ברגל ובנסיעה. אמת. ולכן החשיבה על מניעת הסיכון במצב מלחמה אמורה להיות אסטרטגית (אחת ממילות האופנה המובהקות במלחמה הנוכחית), לא נקודתית.

פינוי ילדים מגבול עזה - פשיטא. אבל מן הראוי לשאול מה היו התנאים שהיו יכולים למנוע את המערכה הנוכחית, ובתוכה את מותו של דניאל ואת מותם של מאות ילדים בעזה. איון של החמאס או של האוכלוסייה הפלסטינית בעזה לא היה תנאי ריאלי. אך אפילו העובדה שיש בידי החמאס הנשק והכוונה למלחמה בישראל אין משמעה שהדרך היחידה להתמודד עם הסיכון הייתה להגיע להתמודדות צבאית.

רבים טוענים, כי לו הצענו מראש אותם תנאים שנסכים עליהם בסופה של המערכה הזאת, היינו יכולים לחסוך לעצמנו נוסף לידיעה, שישראל מוותרת רק לאחר שמופעל נגדה כוח, גם את המלחמה כולה, את 64 החיילים וארבעה האזרחים ההרוגים, ובמיוחד את מבטו המאשים של דניאל בן הארבע.

ואז עולה השאלה ה"אסטרטגית" - מתי אפשר היה לנהל מהלך שימנע מלחמה זו. והתשובה מוליכה אותנו מספר חודשים לאחור, אל המו"מ עם הרשות הפלסטינית. זו הייתה המסגרת שבה ישראל יכולה הייתה להציע, בין השאר, גם את התנאים לשחרור הלחץ בעזה בלי שההצעה תיחשב לכניעה. אלא שתחת לחץ התומכים בחלום ארץ-ישראל השלמה עשתה הממשלה את כל שיכלה כדי להכשיל את המו"מ. הוא הסתיים בלא כלום.

וכי מה, חשבו, יקרה אז? הרי זו ההזמנה לכוחות הקיצוניים בקרב הפלסטינים להציע את שירותיהם. מחמוד עבאס נכשל? אנחנו נשחרר את הלחץ. חטיפתם של שלושת התלמידים ורציחתם בגוש עציון כתגובה על המבוי הסתום שהתברר מסוף חודש אפריל, שחררה את השד מן הבקבוק. במקום שיח ישראלי-פלסטיני הוסחו הזרקורים לעימות הישראלי-חמאסי, מה ששדרג את מעמד החמאס במערכת כולה. כך שוחררה הנצרה של מלחמת עזה הנוכחית.

תושבי גבול עזה נקלעו למצב שמסכן את ילדיהם שלא ביוזמתם. זאת, בניגוד למתנחלים בגדה, הלוקחים במודע סיכון לילדיהם בעצם ההחלטה לגור בשטחים. תושבי גבול עזה רשאים לדרוש שהמדינה שתגן על שלומם ושלום ילדיהם במעשה של מניעת מלחמה, של תהליך שלום עקבי, שלא ילדיהם יהיו בני-הערובה של חלום ארץ-ישראל השלמה, ובמילים אחרות - של הדחייה של פתרון שתי מדינות לשני עמים.

התמונה של ילד בן ארבע, שנהרג במלחמה לא לו, היא שצריכה לשלוח את המבוגרים האחראים לבדוק, בשביל מה הם נלחמים ואת מי הם מעלים על המזבח.