טיול בחו"ל: הצדדים של פלורידה שלא הכרתם מעולם

פלורידה נשמעת כמו יעד שכולם מכירים, אבל מתברר שגם היא יכולה להפתיע. המדינה שמפתה תיירים ופנסיונרים בשמש נצחית, בפארקי שעשועים ובעולמות של פנטזיה בריכוז שאין כמותו בשום מקום אחר - מדיסני וורלד, מרכז אפקוט, עולם הים ועד אולפני יוניברסל - אבל בשנים האחרונות היא רוצה להראות לתיירים גם צדדים אחרים באישיותה. במיוחד היא מנסה לקדם את הרובד ההיסטורי והתרבותי שלה ולגרום לתיירים לגלות פן נוסף, מעט רציני יותר שלה.

מאז חגגה פלורידה לאחרונה את יובל ה-500 להיווסדה, גורמי התיירות מקדמים במרץ את הרובע הקולוניאלי העתיק של העיר סנט. אוגוסטין (St. Augustine) שבצפון מזרח המדינה. שם אוהבים מדריכי התיירים לתאר את המפגש של האינדיאנים מקבוצת ,Timucuan שחיו במקום, עם חואן פונסה דה לאון, האירופי הראשון שגילה את פלורידה בשנת 1513. אחר כך אוטובוס התיירים פונה אל פארק מזרקת הנעורים, Fountain of Youth Archaeological Park, שם על-פי אגדה אורבנית, הניח דה לאון את כף רגלו לראשונה. המדריכים מפליגים בתיאוריהם על הרושם העז שהותירו "האינדיאנים גבוהי הקומה" על דה לאון. על-פי אותה אגדה, הגיע לאון למסקנה המתבקשת: הנייטיבז שותים מים מכושפים שמהם הם שואבים את חוסנם הגופני.

דה לאון, מגלה ארצות ספרדי גאה, הצטרף בשנת 1493 אל קולומבוס במסעו השני לאמריקה. בחיפושיו אחר זהב הוא גילה את האי הקריבי המכונה כיום פוארטו ריקו (Puerto Rico, נמל עשיר), והתמנה למושלו. פגוע מכך שמלך ספרד מינה במשך הזמן את בנו של קולומבוס למושל האי, הפליג הקונקיסטדור (הכובש הספרדי) בראש צי קטן של שלוש ספינות וכמאתיים מלחים לכיוון צפון מערב. ליבשה שאליה הגיע במארס 1513, וחשבה בטעות לחצי אי, קרא La Florida, "הפרחונית". השאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

להפוך בוץ לזהב

במסגרת חגיגות ה-500 זכה הרובע העתיק של סנט. אוגוסטין למתיחת פנים, ונחנכו פסלים של דה לאון באתרים שונים, למשל ב-Ponte Verda בפאתיה הצפוניים של סנט. אוגוסטין, וב-Melbourne Beach, כ-115 קילומטרים צפונית לעיר. שתי הקהילות, אגב, טוענות שהן הראשונות שעל אדמתן דרכה כף רגלו של דה לאון. סנט. אוגוסטין החלה להוות יעד תיירות כבר בסוף המאה ה-19, כשהנרי פלגלר (Henry Flagler), ברון מסילות הרכבת ושותפו של ג'ון רוקפלר, הגיע לעיר והיה הכוח המניע מאחורי הפיכתה ליעד תיירות חורף לעשירי צפון מזרח ארצות הברית.

אחד מהבניינים המפוארים ויוצאי הדופן שבנה היה המלון האקסקלוסיבי פונסה דה לאון. המבנה היפהפה, שנבנה בסגנון הרנסנס הספרדי, כיכב לימים במאבקם של השחורים בארצות הברית. ב-1964, כשהעיר הפכה לאחד ממוקדי הפגנות התנועה לזכויות האזרח בהנהגתו של מרטין לותר קינג, נכנסו כמאה סטודנטים שחורים לחדר האוכל המפואר של המלון, התעמתו עם שוטרים ועם כלבים, ועשו כותרות בעיתונים המובילים של אמריקה. כיום זהו הבניין המרכזי בקולג' הנושא את שמו של פלגלר, ונערכים בו סיורים לתיירים.

דה לאון, כך נראה, לא גילה שום זהב, וגם לא את מעיין "מי החיים", אבל למה לקלקל סיפור טוב עם עובדות, מה גם שהסיפור תורם לתעשיית התיירות של סנט. אוגוסטין. העיר, שמספר תושביה כ-13 אלף בסך-הכול, מניבה כ-650 מיליון דולרים הכנסה שנתית מתיירות, וזוכה בשנים האחרונות לעדנה. כבירתה הראשונה של פלורידה תחת הכיבוש הספרדי, היא נושאת כיום בתואר המכובד של העיר הראשונה בארצות הברית המיושבת בקביעות מאז בוא האירופים. ככזו היא מציעה ריבוי תרבויות והיסטוריה בת כמה מאות שנים. עם מתיישביה הראשונים נמנו פורטוגזים, צרפתים, גרמנים, פלמים, אינדיאנים (Native Americans אם תרצו), אפריקאים בני חורין או עבדים, ואפילו כומר אירי.

יש האומרים כי במסעו לפלורידה שטופת השמש הונע דה לאון על-ידי אגדות אינדיאניות על מעיין קסום המפכה בה, שכל זקן הטובל במימיו חוזר להיות נער. ההיסטוריון הספרדי פרננדס דה אוביידו, בן המאה ה-16, אכן מזכיר בכתביו את מסעותיו של דה לאון בעקבות המעיין, ואף גולש לרכילות ומספר כי חיפושיו נבעו מאין אונות מינית. היסטוריון אחר בן התקופה, אנטוניו דה הררה, יודע לספר על ראשי שבטים אינדיאנים שטבלו בקביעות במעיין, וכי כל זקן שטבל בו יצא מן המעיין כשהוא מסוגל "לכל פעילות גברית".

אשר על כן, התיירים מוזמנים גם להגיע אל פארק Ponce de Leon Spring State Park המטופח שבעיירה הזעירה Ponce de Leon שבמחוז Holmes בצפון מערב פלורידה - לטייל במסלולים מסומנים כמו Spring Run או Sandy Creek, בין יער עבות לפריחה, ליהנות מאקלים ממוזג יותר מזה המשווני המאפיין את פלורידה ברובה, וכמובן לחדש את נעוריהם במימיו הקרירים והנקיים של "מעיין הנעורים", השומרים על טמפרטורה קבועה של עשרים מעלות צלזיוס. המעיין החל לשמש מוקד משיכה כבר בסוף המאה ה-19, ולמבקרים הובטח "מעיין נעורים שהרכב מימיו עשיר במיוחד בסודה ובגופרית".

בפארק יש גם תצוגה של פריטים היסטוריים מתקופות שונות, בהם מוצגים של קבוצת Mayaca, שאנשיה חיו כאן כבר לפני 6,000 שנה, ולימים נלחמו באדם הלבן שהפך את נחלותיהם למטעי סוכר וכותנה. מי המעיין נשפכים לסדרה של יובלים, אגמים וביצות, ונחמד לחתור בהם בסירות קאנו או בקיאקים. כך, האמריקאים גם מצאו דרך להפוך לזהב מעיין שקראו לו על-שמו של מגלה פלורידה. אגב, דה לאון עצמו מעולם לא הגיע לכאן.

איתני האדם, איתני הטבע

כמעט כל מה שאינו ביצה או חוף הוא מעשה ידי אדם בפלורידה. אני אהבתי במיוחד את מרכז החלל קנדי שבקייפ קנוורל, מרחק של 45 דקות נסיעה מאורלנדו. המקום מסמל בעיניי את הטוב שבאמריקה - את רוח האדם, החלוציות, החדשנות, היוזמה, ההעזה וההכרה שהשמיים אינם הגבול. הם רק ההתחלה. מרכז החלל הוא השער הראשי של ארצות הברית אל החלל החיצון. זהו מקום שאפשר להתפעם בו בלי ציניות מטילי החלל הענקיים ולחלום על עולמות רחוקים. Space Mirror, האנדרטה ההיי-טקית שבמרכז החלל, המנציחה את האסטרונאוטים שלא זכו לשוב אל כדור הארץ (בהם כמובן גם האסטרונאוט הישראלי אילן רמון, שנהרג בהתפוצצות המעבורת קולומביה ב-7 בפברואר 2003), היא תזכורת כואבת למחיר שגובה הרוח החלוצית, בכל תחום.

פרויקט המעבורות מקורקע אמנם כרגע, אבל זהו מקום משכנה של מפקדת השיגור של נאס"א והמקום היחיד בעולם שבו נחשפים אזרחים מן השורה למידע, למראות, לקולות ולתחושות השמורים בדרך כלל לאסטרונאוטים ולחוקרי חלל, כמו סימולטורים המדמים טיסה בחלל או הליכה על הירח. בתכנון מתאים ובתיאום מראש, אפשר לארגן גם מפגש עם אסטרונאוט ואולי אף לצפות בשיגור אמתי.

קל לשכוח שבפלורידה יש גם טבע. "כדאי לכם להצטייד בדוחה חרקים", יעץ לנו הריינג'ר בכניסה לפארק אוורגליידז (Everglades). "יש כאן המון יתושים". כישראלים טובים שיודעים הכול היינו בטוחים שהוא מגזים. לא עברו כמה דקות ומצאנו את עצמנו בתוך נחיל מבהיל של יתושים, שחדרו לכל מקום ועקצו בלי הכרה. רצנו בכל הכוח לחנות הקטנה שליד הכניסה, קנינו דוחה יתושים, ורק אחרי שהתמרחנו מכף רגל ועד מצח העזנו להיכנס שוב לפארק.

הפארק הלאומי אוורגליידז, שבקצה הדרומי של פלורידה, הוא שמורה ביוספרית בינלאומית, אתר מורשת של אונסק"ו, והשלישי בגודלו בארצות הברית (לא כולל פארקים באלסקה). זהו עולם טבע סובטרופי שאין עוד כמוהו בארצות הברית, עם מגוון אדיר של מיני צמחים ובעלי חיים מצפון אמריקה וגם ממרכז היבשת ומדרומה. שוטטנו על שבילי העץ המרשתים חלקים מהשמורה - אזור מוצף פתוח ונרחב הרצוף צומח עשבוני ירקרק, ביצות של מים מתוקים ומלוחים, יערות אורן ויערות מנגרוביים, חורשות של עצים רחבי עלים על איים קטנים, שפכי נהרות ובתי גידול ימיים. לא פלא שבעבר כינו את המקום "נהר העשב".

בעיצומה של סימפוניית קריאות של עופות מים וקרקורי צפרדעים נשמעו לפתע שאגות. התברר שאלה הם האליגטורים. האליגטור, "מלך האוורגליידז", יכול להגיע לאורך שישה מטרים ולמשקל 700 קילוגרמים, ומופע החיזור שלו, שהיינו עדים לו, כולל שאגות, הפרחת בועות קצף, חיכוך ושחייה משותפת של בני הזוג.

יצאנו לשיט קאנו בתעלות שבין חורשות המנגרובים. זכינו לראות פלמינגו, שקנאי לבן, עיטם, דיה המתמחה באכילת חלזונות החיים במים, ועוד כמה וכמה עופות מים מתוך כ-350 המינים החיים כאן. בנוסף לעופות, לדו-חיים ולשפע הזוחלים, חיים בתחומי הפארק גם ארבעים מיני יונקים - מדביבון, ארמדיל ולוטרת נהרות ועד אייל לבן זנב, אופוסום (חיית כיס) דוב שחור ואפילו פנתר פלורידה (תת-מין נדיר של הפומה).

לקינוח התיישבנו בסירת רחף, המרחפת בעזרת מנוע עילי מעל עשבי הביצות במבוכים האין-סופיים של דרכי המים. גם הדאווינים נוסח אמריקה שביצע המדריך לא הצליחו להעיב על המראות הייחודיים ועל היופי הרוגע. אי-אפשר שלא להרהר איך נראה האוורגליידז לפני 500 שנה, כשהאדם הלבן הגיע לכאן לראשונה, השתלט על מקורות המים של הפארק, הפריע לזרימתם הטבעית, וכמעט שהכחיד את האנפות, את הלבניות ואת הכפן הוורוד, שנוצותיהם קישטו פעם את כובעי הנשים. למרות העקיצות שהותירו בנו היתושים כמזכרת, הרגשתי מן תחושת סיפוק מכך שהיינו לרגע חלק משרשרת המזון במקום המופלא הזה.

מידע מעשי

עונה: מזג האוויר בפלורידה משווני ונוח למדי כל השנה, אך החודשים המומלצים הם נובמבר עד מאי, שבהם חם אמנם אך יבש. חודשי הקיץ חמים, לחים מאוד ומוצפים בהמוני יתושים, בעיקר בדרום פלורידה. מדי קיץ המדינה נשטפת בגשמים עזים ולפעמים גם בסופות ברקים, ומדי פעם גם בהוריקן.

שיגעון הגולף: בפלורידה יש יותר מגרשי גולף מאשר בכל מדינה אחרת בארצות הברית. המשחק הזה, שרבים מוצאים אותו משעמם להפליא, הוא אחד מענפי הספורט האהובים והנפוצים בפלורידה. המדריך השלם לגולף בפלורידה כולל את מספר הגומות בכל מגרש במדינה. www.floridagolf.com

טבע ותרבות: טיול לאורך נהר סוואני (Suwannee River Wilderness Trail), הזורם מצפון פלורידה ונשפך למפרץ מקסיקו, במסלול שאורכו הכולל כ-330 קילומטר, משלב שיט בקאנו, צפרות, רכיבה על סוסים ועוד, בין אתרי טבע ותרבות היושבים לגדותיו. www.floridastateparks.org/wilderness