משקיעי הקרנות יודעים היטב היכן למצוא התנהלות גרועה בענייני השקעות, כל שעליהם לעשות הוא פשוט להתבונן בתיקים שלהם. קניית קרנות (ותעודות סל) עם דמי טיפול מעל הממוצע, או מרדף אחרי ביצועים על ידי מעבר לקרנות "חמות" במקום לקנות בזול את מה שהשוק מעמיד למכירה, הן דוגמאות נפוצות להתנהלות קלוקלת. דוגמאות אחרות הן ניהול היפראקטיבי של תיק ההשקעות, או התפתות למנהלי קרנות שלא הוכיחו שהם מסוגלים לעמוד בהבטחות שלהם. אין כמעט משקיע שלא מעד באופן כזה או אחר איפשהו במהלך חייו כמשקיע.
השאלה היא האם זה באמת כל כך גרוע. היא עלתה במוחי כשקראתי חומרי מחקר חדשים של קבוצת ונגארד - חברת הקרנות הגדולה בעולם - על האפקט של ריצה אחרי ביצועים. הדוח של ונגארד ניתח "יותר מ-40 מיליון מסלולי תשואה" כדי לכסות כל עסקה שאפשר היה לבצע בקרנות מניות מגוונות בארה"ב בין 2004 ל-2013. ונגארד הניחה תקופת החזקה של שלוש שנים, מפני שזו התקופה הטיפוסית שבה משקיע מחזיק בקרן המניות שלו.
המחקר מניח שכל משקיע שהקרן שלו רושמת תת-ביצוע במשך שלוש שנים יעזוב אותה לטובת משהו שהשיג ביצוע טוב יותר באותו סוג של נכסים. זו לא ממש הפתעה שמשקיע כזה, שמממש קרן אחרי שלוש שנים כדי לקנות "משהו טוב יותר", מפסיד בסופו של דבר בהשוואה למשקיע שמתגבר על אכזבתו וממשיך להשקיע בקרן ה"גרועה".
גם ההבדלים הם גדולים: משקיע במניות צמיחה גדולות, למשל, שנשאר נאמן לקרן שלו, קיבל תשואה שנתית ממוצעת של 7.1%, מול תשואה של 4.3% שהניב תיק של מרדף אחרי תשואה טובה יותר.
פוגעים בעצמם במקום לעזור
יש כמה ליקויים במתודולוגיה הזו של המחקר. כמעט שלא יצא לי לשמוע על משקיע ממוצע שהתעניין בהחלפת קרן של מניות צמיחה גדולות בקרן אחרת מאותו סוג. במציאות, כשמשקיעים כאלו מאוכזבים מהתוצאות הם זורקים את הקרן לטובת איזון מחדש של הרכב הנכסים בתיק שלהם, או מחליטים ללכת על מה שהיה "חם" בתקופה האחרונה. זו הסיבה שכל כך הרבה משקיעים נטשו את המניות במשבר הפיננסי של 2008 ועברו לאג"ח או סתם החמיצו את השוק השורי הגדול במניות שהתפתח אחר כך.
אבל המסקנה שהמשקיעים נוטים לפגוע בעצמם במקום לעזור לעצמם כשהם מתחילים לעשות שינויים בתיק היא די מדויקת. אפשר להתווכח על הסיבות שבגללן המשקיעים טועים. הם לא רציונליים, לא ידענים גדולים וכיוצא בזה.
אפשר גם להראות שהם יצליחו יותר אם הם ישקיעו בקרנות בעלות נמוכה ויחזיקו בהן זמן ממושך. אבל גם אם זה נכון, זה לא אומר שהמשקיע הממוצע באמת מסוגל לעשות את זה.
משקיעים רבים כבר יודעים שקניית תעודות סל שמתחקות אחרי מדדים היא הגיונית, מפני שרק מנהלי כספים מעטים יכולים להכות את השוק או את היעדים שלהם. אבל קניית קרן מדדית זה קצת כמו לעלות על רכבת הרים בפארק שעשועים. יכול להיות שזו רכבת ההרים הכי ארוכה ומשעשעת, אבל המון אנשים פשוט לא מסוגלים לצלוח את העליות והמורדות שלה.
גם אם זה לא באמת נכון, שימוש במנהל כספים אקטיבי במקום בקרן מדדית נותן לרבים מאותם משקיעים תחושה של שליטה בסיכונים. אם מבחינה פסיכולוגית הם יכולים להישאר בקרן המנוהלת גם בזמן ירידות, בעוד שהם לא מסוגלים לעשות זאת בקרן שנצמדת למדדים, התשואות שלהם יהיו עדיפות בקרן האקטיבית.
מעדיפים קרוסלה על רכבת הרים
ואם לחזור למשל שלנו, אז יש אנשים שמעדיפים קרוסלה על פני רכבת הרים. אחרים מעדיפים את רכבת ההרים, ויש גם כאלו שאוהבים את כל המתקנים. כולם יכולים ליהנות בדרך שלהם מהבילוי בפארק השעשועים של ההשקעות.
"בימינו, אנשים מקבלים את הכלים לפגוע בעצמם על בסיס יומי", אמר קארל מילס, נשיא חברת ייעוץ ההשקעות Jurika, Mills & Kiefer. "אתה מקבל טוויטים מהתיק שלך בכל רגע, מסרים על תזוזות בשוק, ועצות השקעה שנשלחות לטלפון שלך. הפיתוי הוא לעשות משהו שכמעט תמיד יפגע באסטרטגיה שלך לטווח הארוך".
בקיצור, הפתגם העתיק לפיו מושלם הוא האויב של הטוב, בהחלט תקף גם לתחום ההשקעות. אם אתה תמיד בחיפוש אחרי משהו טוב יותר, יש סיכוי גדול שתפגע בתיק שלך דווקא על ידי עשיית דברים שאמורים להיטיב איתו. כל עוד אתה עומד ביעדים הפיננסיים שלך, הודות לתמרונים כאלו או אחרים, ואתה יכול לישון בשקט בלילה, זה בסדר. "התוצאות הטובות ביותר" חשובות פחות מהיצמדות לאסטרטגיה של "מספיק טוב עבורך".
כל הזכויות שמורות ל-MarketWatch.com 2014
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.