חטיפת ילד מגבעתיים לבת-ים

הורים לילדות בנות 5 ו-7 חתמו על הסכם גירושים, במסגרתו הסכימו על משמורת בידי האם, עם הסדרי ראייה רחבים בבית האב, וכן על תשלום מזונות בסך 5,000 שקל לחודש. מאחר שהן נושא המשמורת והן נושא המזונות הם נושאים דינמיים ולא סופיים, ניתן בהתקיים תנאים מסוימים להביאם לדיון מחודש בבית המשפט למרות קיומו של ההסכם, וכך אכן נעשה במקרה זה.

לפני כחצי שנה, בעיצומם של ההליכים בבית המשפט, האב התלונן כי האם מאיימת לעבור עם הבנות באופן חד-צדדי לבת-ים, מקום מגורי משפחתה, ובכך להפר את האיזון הקיים במגורי הצדדים בסמיכות זה לזו, ולהרחיק את הבנות מבית האב בגבעתיים.

בית המשפט לענייני משפחה הוציא צו מניעה האוסר על מעבר הבנות עד להכרעה בתיק המשמורת, אך בחודש יולי האחרון התברר כי האם הפרה את הצו ועברה להתגורר עם הבנות בבת-ים.

לאם היו שתי טענות ענייניות להצדקת המעבר לבת-ים - האחת נעוצה בסיוע שיכולים להעניק לה בני משפחתה בגידול הילדות, והשנייה ביוקר המחיה הנמוך יותר בבת-ים לעומת גבעתיים, שיקל עליה כלכלית.

מבחינה משפטית, האם טענה כי בהיותה ההורה המשמורן, ניתנת בידיה הזכות לקבוע את מקום מגורי הבנות, בוודאי כשמדובר במעבר בתוך איזור המרכז; אך בית המשפט דחה את עמדת האם והורה להשיב את הבנות לגבעתיים - עם האם או בלעדיה.

האם בית המשפט יכול לחייב את האם להתגורר בגבעתיים בניגוד לרצונה? התשובה לכך היא שלילית. הזכות לבחור מקום מגורים היא זכות יסוד חוקתית, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, ועל-פי פסיקת בית המשפט העליון לא ניתן להחזיק הורה כשבוי למקום מגוריו הקודם.

בית המשפט העליון קבע כי טובתו של הילד היא שההורה המגדל אותו יהיה מאושר ולא מתוסכל, ומטרה זאת לא תושג אם לא תינתן לו ההזדמנות לשקם את חייו כרצונו ועל-פי צרכיו. לכן יש לאפשר להורה לעבור להתגורר במקום אחר משיקולי פרנסה, קירבה למשפחת המקור או כל שיקול ענייני אחר.

משברור שהאם רשאית לעבור להתגורר בבת-ים, על בית המשפט להכריע אם הבנות יעברו לגור עם האם או עם האב, ולכן השבתן לגבעתיים היא רק סעד זמני, שנועד לעצור מהלכים חד-צדדיים המתבצעים על-ידי מי מהצדדים בעיצומו של ההליך המשפטי.

בטווח הארוך בית המשפט יצטרך לקבוע היכן יתגוררו הבנות - בבית האם בבת-ים או בבית האב בגבעתיים, על בסיס שיקולים ענייניים ומתוך ראיית טובת הבנות בלבד, כאשר ענישת האם על התנהלותה אינה חלק ממערך שיקולים זה.

על אף התרעומת הרבה שמעוררת התנהגותה חסרת תום-הלב של האם, אשר למעשה חטפה את הבנות לבת-ים, תוך הפרה מפורשת, לא רק של החוק והפסיקה, אלא של צו שיפוטי ספציפי - התנהלות זאת לא מהווה שיקול מכריע בהחלטה היכן יגורו הבנות בסופו של ההליך. אם חוות-הדעת של רשויות הרווחה או גורמים מקצועיים אחרים שימונו לבחון את הנושא תהיה שהמגורים עם האם טובים יותר עבור הבנות, הן יעברו לחיות עימה בבת-ים.

מדוע אם כן הצעד בו נקטה האם הוא בכל זאת שגוי מאד? ראשית, משום שהבנות בכל מקרה הוחזרו על-ידי בית המשפט לגבעתיים לפחות בשנה הקרובה, והאם תצטרך לבחור בין לשכור דירה בגבעתיים, בנוסף לזאת שכבר שכרה בבת-ים, תוך נשיאה בעול כלכלי גדול - או לתת לבנות לחיות בינתיים עם האב, מה שיכול להטות את הכף לקביעת המשמורת אצלו גם בטווח הארוך, משיקולי יציבות בחיי הבנות.

בנוסף, התנהגותה של האם הביאה את בית המשפט לחשוש כי לשיטתה מקומו של האב בחיי הקטינות הינו מזערי, אם קיים בכלל, וכתוצאה מכך היא לא תהסס למנוע קשר תקין בין האב לבנות גם בעתיד. היכולת לשמור על מקומו של ההורה הלא משמורן בחיי הילדים הוא אחד השיקולים המהותיים ביותר בקביעת משמורת לטווח הארוך, ודומה כי האם נכשלה במבחן זה.

נכון עשה בית המשפט כאשר נהג במקרה של "חטיפת ילדים" ממקום מגורים אחד לשני בתוך ישראל ואפילו בתוך הטווח של 20 ק"מ, כפי שנוהגים בחטיפת ילדים לחו"ל. קודם כל משיבים את המצב לקדמותו, על כל ההשלכות של צעד זה לעתיד - ורק אז דנים באפשרות של שינוי מקום המגורים.

אימוץ קו שיפוטי זה יעביר מסר ברור להורים שילדיהם אינם רכושם הפרטי, והם אינם יכולים לנקוט בצעדים חד-צדדיים בניגוד לחוק ולהוראות בתי המשפט מבלי לתת על כך את הדין.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לענייני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה וירושה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il