אז מי באמת ניצח?

בחמישי ביוני 1947 נשא ג'ורג' מרשל, מזכיר המדינה האמריקאי, נאום בפני המחזור המסיים של אוניברסיטת הרוורד על הדשא הירוק של בוסטון. בנאומו הוא תיאר בקווים כלליים את היערכותה של ארצות הברית למתן עזרה בשיקום אירופה (מה שלימים נודע כתכנית מרשל). זה לא קרה מיד. נדרשה עוד כשנה ושחיקה נוספת של הכלכלות המובילות באירופה כדי שהתוכנית תעמוד על הרגליים והסוכנות המבצעת, המִנהל לשיתוף פעולה כלכלי (ECA - Economic Cooperation Agency), תתחיל לפעול.

אתמול הכריזו בקהיר על הפסקת אש וחזרה לשיחות לקראת הסדר קבע. כמו בעזה ובתל אביב, גם בגרמניה וארה"ב לא היתה תקווה ולא פתיחות למחשבה על שיתוף פעולה כלכלי. לא ב- 1945 וגם לא ב- 1946, עד שבוקר אחד נבט רעיון חדש בדשא הירוק של בוסטון. גם שם, פיתוח הרעיון היה הדרגתי. השקו אותו שנה, טיפחו, דישנו אבל מהיום שהוא נכנס לפעולה הוא הצמיח כלכלה איתנה תוך פחות מעשור.

היו הרבה עליות ומורדות באירופה בשנים שחלפו מאז, אבל העמדת כלכלת אירופה על הרגליים, השיקום המהיר יחסית של התעשיה והחקלאות במדינות השייכות היום לאיחוד והפריחה הכלכלית הגלובלית שאפיינה את שנות החמישים עד שנות השמונים - כל אלה חייבים הרבה לחזון וליכולת הביצוע של הצמד טרומן ומרשל.

רגע לפני שתישאר כאן רק אדמה חרוכה

מה היה קורה אילו במקום הכותרת של חמאס - "ניצחנו" והכותרת של ישראל - "לא לתת לחמאס הישגים מדיניים", לבני, בנט או לפיד היו נושאים נאום פתיחת שונה על הבטון של האוניברסיטה העברית בירושלים.

בנאום, מי מהם שהיה מספיק אמיץ כדי לשאת אותו, היה מציע להשקיע במזרח תיכון חדש: שחברות הבנייה והקבלנים שסיימו להכפיל את השטח הבנוי בראשון לציון, כפר סבא וגדרה - ישקמו את עזה. שהחברות שסללו עשרות כבישים עוקפים ביהודה ושומרון - ישדרגו את תשתיות התחבורה בירדן ומצרים. שצינור הגז יגיע מחיפה לעזה. שמעבר לעידוד התעשיה המקומית תוקם שם, צמוד לנמל, תחנת הנזלה (זאת שאנחנו לא רוצים אצלנו) שתשרת את צרכי האנרגיה הגואים של הודו ודרום מזרח אסיה.

כשהופעלה תוכנית מרשל, האדמה באירופה הייתה חרוכה. 50 מיליון איש נהרגו במהלך שש שנות לחימה, גרמניה חולקה, תשתיות השלטון נהרסו, תשתיות התעשיה נהרסו, אספקת המזון נעצרה.

בעזה יש הפסקת אש ושלטון, אבל יש גם מצוקה, יש הרס ואין תקווה. אין תקווה כרגע שלבני בנט או לפיד ישקיעו או יתווכו השקעה בשיקום החיים והכלכלה בעזה או בגדה, ואין תקווה כרגע שהרשות הפלשתינאית או חמאס יקבלו כזו מחווה.

אין תקווה: לחברות הנדל"ן שמחפשות מה לבנות עכשיו, לפועלים שמחפשים עבודה, לחינוך, בריאות תרבות - כל מה שהוא לא ביטחון וצבא ותקציבו יקוצץ ב- 2015. התסריט שיאפשר לכולם לחיות טוב יותר הושמע לראשונה על הדשא בבוסטון ונוסה בהצלחה יתרה כבר לפני 60 שנה. ולכן מתסכל שבעתיים שאנשים לא יודעים ללמוד מנסיון של אחרים.

מתסכל שאין אף אחד בצד שלהם וגם לא בצד שלנו שיכול לעצור את ההדרדרות הכלכלית אצלנו ואת המשך העוני והמצוקה מעבר לגדר ולהתחיל ליישם את הפתרון, שברור שבסוף נגיע אליו, רק רגע לפני ולא רגע אחרי שתישאר כאן רק אדמה חרוכה.