בלי טיפולי שורש בבקשה

לפני 33 שנה, בעיצומו של משבר כלכלי בין לאומי, כמעט באותו הזמן, שתי ארצות עשו ניסיון להיחלץ ממנו בלי מאמץ. אחת, בחורף 1981, היתה ישראל; השניה, קצת יותר חשובה במשוואה הגלובלית, היתה צרפת, בקיץ 1981.

ההבדל הקטן היה שישראל עשתה את הלא-מאמץ ההירואי שלה לקראת בחירות, ובכוונה שקופה מאוד של ממשלתה לנצח בהן. צרפת עשתה אותו בעקבות בחירות, מפני שהיא האמינה מאז ומעולם בתוקף של ייחודה, ולא חדלה להאמין, לפחות עד השבוע, כאשר נשיאה הסוציאליסטי טיהר את ממשלתו מ"שמאלנים".

ישראל, שקועה באינפלציה תלת-ספרתית, בימים שמניות הבנקים עדיין ווסתו, ואיש לא ידע מה זה "טייקון", החליטה לפרוק כל עול. במקום להדק את החגורה היא החליטה לרופף אותה. אינפלציה, הסביר אז שר האוצר החדש יורם ארידור, היא בסך הכול "עניין של ציפיות". הבה נוזיל אפוא את היבוא היקר של מכוניות ושל מכשירי חשמל (טלוויזיה צבעונית היתה אז משאת הנפש הלאומית), והאינפלציה תיעלם מאליה. (אחר כך נוסתה גם ה"דולריזציה", אבל זה עניין נפרד).

"דרך צרפתית" לשגשוג

במאי 1981, צרפת בחרה סוציאליסט לנשיא ביצועי בפעם הראשונה בתולדותיה. פרנסואה מיטראן, שהחיה את השמאל הדמוקרטי רק עשר שנים קודם, גמר אומר להתוות "דרך צרפתית" לשגשוג. במקום לסגור את הארנק הלאומי, ולצמצם את ההוצאות, הוא יפתח אותו ויזרים כסף. ליצנים עם חוש היסטורי קראו לניסיון ההוא "רפלאציה בארץ אחת" (פרפרזה על "מהפכה בארץ אחת", שהעסיקה אידאולוגים של השמאל לאחר מלחמת העולם הראשונה).

התוצאות היו הרות אסון. בשעה ששותפותיה של צרפת ומתחרותיה במערב עסקו בתיקוני דרך מהותיים, לפעמים מפליגים, היא יצאה מכלל שליטה. כאשר ארה"ב ובריטניה עמדו בשלבים הראשונים של התאוששותן, צרפת רק התחילה להדק את חגורותיה. החזון של מודל צרפתי, עם תפקיד מרכזי למדינה בכלכלה, עם משרד ממשלתי מיוחד ל"תרבות הפנאי", עם קיצור של שבוע העבודה מבלי לצמצם שכר והטבות, לא עלה יפה.

31 שנה לאחר נצחונו הדחוק של מיטראן בבחירות לנשיאות, אחד מעוזריו הצעירים, פרנסואה הולנד, היה לסוציאליסט הביצועי השני בארמון האליזה. כמו מיטראן, הוא נכנס לנשיאות בעיצומו של משבר גלובלי, שפגיעתו היתה חמורה במיוחד באירופה. זמן קצר לפני עלייתו לשלטון, חברות האיחוד האירופי קיבלו ללא חמדה את תנאי גרמניה לעזור להן להיחלץ מן המפולת: הידוק חגורה, צנע, קיצוץ מסיבי של הוצאות - ומיתון קשה וארוך.

מורת הרוח שעוררו התנאים ההם בצרפת עזרה להולנד להיבחר. אבל הנסיבות הקשו עליו לעמוד בדיבורו לבוחר.

"הבחירות הפוחזות ביותר במערב"

"דיבורו"? קצת קשה להגיד את זה על אוסף המליצות החבוטות של מערכת הבחירות בצרפת ב-2012. השבועון "אקונומיסט" תיאר את הבחירות ההן "הפוחזות ביותר במערב", ומרח על שערו פוטומונטאז' של שני המועמדים, הנשיא ניקולא סרקוזי ויריבו הולנד, מסיבים לפיקניק ביער בחליפות ערב מפוארות, כאשר "מריאן" (סמלה הנשי של צרפת) יושבת לצדם ערומה וטובת חמוקיים.

"אקונומיסט" עוד יעלה לצרפתים על העצבים בחודשים הבאים, כולל בעמוד שער, בנובמבר 2012, שלרוחבו תימתח הכותרת "פצצת הזמן בלב אירופה", מעל איור של שבעה ככרות לחם באגט, אסופים בצבעי הדגל הצרפתי, ופתיל חומר נפץ בוער מחובר אל אחד מהם.

הולנד הבטיח לצרפתים, שהוא יישא וייתן מחדש על תוכנית הצנע האירופית. הוא הכחיש את הצורך ברפורמות מרחיקות לכת, בייחוד בהגמשת שוק העבודה. מקץ שנתיים של ממשלה סוציאליסטית, האבטלה בצרפת עומדת עכשיו כמעט על 13%. בין צעירים היא גבוהה בהרבה, 25%. אכן, בספרד וביוון גרוע יותר, אבל קצת קשה להתנחם בזה.

השבוע, ימים אחדים לאחר שחגג את יום הולדתו ה-60, הנשיא הולנד התנער מן המודל הסוציאליסטי במחווה דרמטית: הוא סילק מממשלתו נציגים של השמאל הרדיקלי, שבעצם טענו מה שהוא עצמו טען לפני שנתיים. הראש החשוב ביותר שהותז היה זה של שר הכלכלה, ארנו מונטבור, מתנגד תקיף של תוכנית הצנע "האבסורדית" מבית מדרשה של הקנצלרית אנגלה מרקל. "עלינו להיפטר מן האורתודוקסיה הקיצונית של הימין הגרמני", הכריז מונטבור ערב הדחתו, בתערובת רטורית של סוציאליזם ושל לאומנות.

מושלת אירופה

"האורתודוקסיה הקיצונית" ההיא חששה מאוד מפני עליית הולנד לשלטון. הקנצלרית מרקל עשתה מעשה כנראה חסר תקדים, כאשר התייצבה בפומבי לצד הנשיא סרקוזי בזמן מערכת הבחירות, והציעה אפילו לעזור לו בשכנוע הבוחר הצרפתי. אבל בכורת גרמניה באירופה היא משיעור כזה שלהולנד לא היתה כל בררה, אלא למהר לברלין מיד לאחר בחירתו, כדי לנסות ולהבטיח שיתוף פעולה תקין עם מושלת אירופה.

השבוע דיברה מרקל כמעט בהתלהבות על מנהיגותו של הולנד. לא זו בלבד שהוא פיטר את השמאלנים הסוררים, וסיכן בזה את הרוב הפרלמנטרי שלו, אלא שגם הורה לראש ממשלתו לכונן קבינט חדש "בהתאם לקו שראש המדינה שירטט בשביל ארצנו". הקו הזה כולל קיצוץ של 50 מיליארד אירו (235 מיליארד שקל) בהוצאות ציבור והקלות מס לחברות בשיעור של 40 מיליארד אירו (188 מיליארד שקל): לא סתם היפך, אלא היפך שבהפכים ממה שהבטיחו הסוציאליסטים ב-2012.

ממשלות צרפתיות דיברו מפעם לפעם ברבע המאה האחרונה על טיפול שורש בבעיותיה של ארץ, שלא הצליחה לאזן את תקציביה מאז 1981, ואיבדה במהירות את יכולת התחרות שלה. הנשיא ז'אק שיראק ניסה לעשות כן בשנתיים הראשונות של כהונתו, באמצע שנות ה-90.

שביתה ענקית של האיגודים המקצועיים שיתקה אז את צרפת, והנשיא החליט לערוך בחירות לפרלמנט שלא בעיתן. הוא חשב שהצרפתים ייענו לכנותו של פוליטיקאי, המדבר אמת מכאיבה באוזניהם. הוא טעה. מפלגתו נחלה מפלה מדהימה, והוא נאלץ להתחלק בשלטון עם ראש ממשלה סוציאליסטי בחמש השנים הבאות.

רק לא אנגלו סאקסים

ראש הממשלה ההוא, ליונל ז'וספאן, העמיד במרכז מערכת הבחירות שלו מלה חדשה יחסית, שהפכה לגידוף בטרקליני השמאל האירופי והלטינו-אמריקאי: גלובליזציה. הוא הבטיח להציל את צרפת מתוצאותיה, ולמצוא דרך צרפתית אל שגשוג. השנים ההן היו שנים של גאות בכלכלת העולם, והיה קל יחסית להשתמט מאחריות. ז'וספאן הגשים את הבטחת הבחירות של מיטראן מ-1981, וקיצץ את שבוע העבודה ל-35 שעות.

ניקולא סרקוזי הבטיח במערכת הבחירות של 2007 לעשות סדר. אבל לרוע מזלו, הוא נכנס לארמון האליזה זמן קצר לפני ההתמוטטות הפיננסית, אשר הטילה את העולם אל המיתון החריף ביותר מאז מלחמת העולם השניה. הוא לא עמד בדיבורו, אלא פה ושם, למשל בדחיית גיל הפרישה בשנתיים. הוא לא נגע לרעה, או לטובה, באורך שבוע העבודה.

צרפתים אינם נוטים אהדה לפוליטיקאים המבטיחים רפורמות, מפני שהן כרוכות בשינוי הרגלים, ועלולות לקרב את צרפת, חס ושלום, אל "הדגם האנגלו-סאקסי", שנוא נפשה. פוליטיקאים חזקים, או חזקים יחסית, נרתעו אפוא מרפורמות. פרדוקסלית, הנשיא החלש ביותר של הרפובליקה החמישית (התמיכה בהולנד בסקרי דעת הקהל עומדת על סביבות 17%) הוא המנסה עכשיו לעשות מה שלא עשו קודמיו. הוא עושה כן כאשר גבו אל הקיר, וכאשר גבה של צרפת אל הקיר, עם צמיחה חזויה של אפס אחוזים. הממשלה קיוותה לצמיחה של אחוז אחד, לא בדיוק דילוג של נמרים.

הסיוט של השמאל הדמוקרטי

מה אומר הוויתור הסוציאליסטי על תרופות סוציאליסטיות? האם הוא מאשר את צדקתה של TINA? אלה היו ראשי התיבות האנגליים שהעיתונות העממית הבריטית העניקה למרגרט תאצ'ר בתחילת שנות ה-80. המשק הבריטי לא נענה לתרופותיה המרות, ואפילו משורות מפלגתה ומתוך ממשלתה נשמעו הקריאות לעשות סיבוב פרסה. תאצ'ר חזרה והטעימה, "אין אלטרנטיבה", ארבע מלים באנגלית שיצרו את TINA.

תאצ'ר היתה מאז הסיוט של השמאל הדמוקרטי. מאז אסרה מלחמת חורמה על האיגודים, ומאז הפריטה את התעשייה המולאמת, לא הצליחה שום מפלגת שמאל בדמוקרטיות המערביות לגלות אלטרנטיבה ל-TINA, אשר תשכנע את הבוחרים, או תעבוד.

אמריקה הלטינית הפכה למעבדת ניסיונות של אנטי-TINA. בחירות דמוקרטיות העלו ממשלות שמאל עם מצעים רדיקליים של חלוקת משאבים מחדש ושל הלאמות בשורה של ארצות: תחילה בוונצואלה, אחר כך בברזיל, באקוודור, בבוליביה, במידת מה בארגנטינה, באורוגוואי ובצ'ילה. הקיצוניות שבהן קידשו מלחמה על "הקונצנזוס של וושינגטון" ועל הכלכלה ה"ניאו-ליברלית". תוצאות המלחמה ההיא הלוא הן רשומות על ספר דברי הימים של שקיעת "הרפובליקה הבוליבארית של ונצואלה", גן העדן הסוציאליסטי שלעתיד לבוא מבית מדרשו של אוגו צ'אווס.

בברזיל יהיו בחירות באוקטובר, ובשבועיים האחרונים חלה תפנית מדהימה במהלכן: פעילה של איכות הסביבה, ללא כל ניסיון ביצועי, היא עכשיו המועמדת לנצח. היא מייצגת מפלגה שתפנה את ברזיל ימינה, אם גם לא בפניה חדה, ותנסה לשפר את המוניטין שלה בעולם העסקים ובין משקיעים זרים.

מוטב להיזהר מלהודיע על חזרתה של TINA, אבל העובדות מדברות בעדן. הכללים של כלכלה רציונלית מוסיפים להתנסח בימין, גם אם בשמאל מצליחים פה ושם לכתוב רבי מכר אופנתיים.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny