ישראלי בברלין: האמן ארז ישראלי מציג ציור קיר מיוחד

השבוע תיחשף בברלין עבודת קיר שיצר האמן ארז ישראלי על בניין מרכז האמנות בתניאן. ישראלי זכה בתחרות שבה השתתפו 7 אמנים, בהזמנת האוצר ומנכ"ל המרכז כריסטוף טאנרט. האמנים התבקשו להגיש הצעה לציור קיר שיוצג על הבניין, כחלק מחגיגות 40 שנה לבתניאן. בין היתר היה עליהם להתייחס בהצעתם להיסטוריה של המקום - שהיה בשנות ה-30 של המאה שעברה מעל לתאורה בבעלות משפחה יהודית. את עבודתו של ישראלי בחר צוות אוצרים בינלאומי, והיא זכתה לתקציב של 60,000 יורו.

"כבר מן הרגע הראשון היה לי ברור שעבודתי תעסוק באופן ישיר בעברו של הבניין, קרי באחים ליאו ופליקס ישראל, ובמפעל האור שהקימו, ושפעל בבניין עד לעליית הנאצים לשלטון בשנת 1933", אומר ישראלי. לאחר עליית הנאצים, עוד לפני המלחמה, נאלץ פליקס ישראל לברוח מגרמניה. "הבחירה לעסוק בהנצחה ובזיכרון בהקשר לפרויקט זה אינה פשוטה, מאחר שהעיסוק בזיכרון וההנצחה בכלל, ובהקשר האמנותי בפרט, הינו מורכב, קשה וטעון, במיוחד בהקשר היהודי-גרמני", מתאר ישראלי את דרכו. "חיפשתי דרך לטפל בזיכרון העבר באופן שמנכיח אותו, אך לא בצורה ישירה ובאמצעים המקובלים בדרך כלל בטיפול בנושא זה".

סמלים של כאב

לאורך השנים עוסק ישראלי בעבודתו בנושאי זיכרון והנצחה, בסמלים של כאב ותהילה, באתוס הציוני ובשואה, כמקור לסימבולים שהפכו לטאבו. זרי אבל וזיכרון הופכים תחת ידיו לעיטורים דקורטיביים וציניים (בעבודה המוצגת בתצוגת הקבע של מוזיאון תל-אביב, למשל); טלאי צהוב או מדי אסירים מאושוויץ, שליקט ממזכרות ב-eBay, כיכבו בתערוכה שלו בגלריה גבעון לפני מספר שנים (לצד צלחת מרק מבית אמא-פולניה). בתערוכה המוצגת בימים אלה במוזיאון חיפה, בעקבות זכייתו בפרס משרד התרבות לאמן צעיר, יצר מעין עמק-גולגלתא המורכב מראשי בטון ומקלות הליכה, שאסף בשוקי פשפשים וחנויות עתיקות בגרמניה.

העיסוק בזיכרון השואה אצל ישראלי מפרק את הפרדיגמה הרואה את "הצד היהודי" ו"הצד הגרמני" כל אחד כמקשה אחת. באנדר-סטייטמנט שלו, מקלות ההליכה הנושאים את אותות הזמן וציונים אישיים, הופכים את האיש שהשתמש בהם לאינדיבידואל מסקרן ובעל "סיפור" משלו, שלעולם לא נדע אותו לאשורו.

עבודת החוצות שיצר כעת בברלין אף היא עוסקת באדם הבודד, וכוחה נובע מהקושי לפענח ולרדת במבט לחקר השכבות שלה: "עבודת אמנות במרחב הציבורי מצריכה מחד גיסא רגישות גבוהה והתאמה למרקם האנושי והחברתי שבו היא מתקיימת, ומאידך גיסא, עליה לשמור על מורכבותה הרעיונית והאמנותית, בלי להחמיא לקהל. ביקשתי לייצר עבודה אשר תעסוק בעברו של הבניין בלי שהדבר ייתפס כמתריס או כפרובוקציה או שיהיה בה כדי לערער את חיי השכונה על תושביה", הוא מסביר.

כאשר ברחו האחים פליקס מברלין הנאצית נמחק שמם מחזית הבניין. יצירתו של ישראלי מחיה את העבר, כאשר הוא מנכיח מחדש את זכרו של ישראל פליקס, בכתיבת אותיות שמו על הבניין. אולם כפי שהעבר מתכסה בשכבות של שנים וכפי שהבניין משנה את שימושיו במשך 7 העשורים שחלפו מאז, כך גם שמו של בעל המפעל מופיע ביצירה: אות על אות, האחת על השנייה, בקנה מידה גדול ובצבעים פלורסנטיים זוהרים - בלי להתממש לכדי שם קריא וקוהרנטי. כך נוצר דיסוננס בין השם והעיסוק בזיכרון, לבין התוצאה החזותית, האניגמטית. מה שנותר הוא אקט סימבולי, "מחיקת הסובייקט והנצחתו", כדברי האמן.