נאספים אל בית אבותיהם: הליגה האיטלקית יצאה לדרך

אחרי שנת כישלונות של קבוצות הליגה והנבחרת, באיטליה פתחו דף חדש בחודש האחרון. הבעיה: הוא נראה כמו העתק דהוי של הקודם.

זה התחיל עם הבחירה לפני שבועיים בקרלו טאבקיו הגזען והשוביניסט בן ה-71 כראש ההתאחדות החדש, זה שאמור להוביל את הרפורמות הנחוצות כדי להוציא את הכדורגל האיטלקי מהמשבר. הסיבה שטאבקיו ניצח את שחקן העבר הנערץ, דמטריו אלברטיני בן ה-42, נעוצה במלחמה הבלתי פוסקת של הבריתות הפוליטיות בהתאחדות. מאחר ויובנטוס, פיורנטינה וא.ס. רומא התייצבו מאחורי אלברטיני - ניצחו מילאן ולאציו על הברית יחד עם קבוצות הליגה השנייה והשלישית, שהביאה לנשיא התאגדות קבוצות החובבים הקשיש את הרוב הנחוץ. ה"קיקר" כתב בבוטות נדירה: "קנוניות, פרוטקציה ואינטרסים עסקיים מקודמים על חשבון יצירתיות והתחדשות. ההעדפה היא להחליף טובות הנאה עתידיות ולהכתיר עסקן-מריונטה כדי לא להסיט את הסטטוס-קוו משיווי משקל".

אז אם הקו השולט הוא "קדימה אל העבר", והגיל המתקדם עדיף על לקיחת סיכונים, מתחוור למה המועדונים האיטלקיים נראים כך: "המגמה ברורה, אלינו מגיעים בעיקר השחקנים מעל גיל 30", כתב ה"גאזטה דלו ספורט". בהתאם למורשת האירופית של גימלאים שמגיעים לריביירה האקסקלוסיבית או לחופי מפרץ אמלפי הנפלאים. האם ורונה לא מצאה בלם עם עתיד, עד שנאלצה לייבא מחדש את הליברו המקסיקני רפא מארקס (35) שעזב את אירופה כבר לפני ארבע שנים? האם לרומא לא הייתה ברירה חוץ מלשחרר את המגן הברזילאי המבטיח דודו (22) ולהביא במקומו את אשלי קול (33), שיחד עם מייקון מהווה באגפים צבת בת 66? האם הפתרון לייצוב השלישיה האחורית של אינטר הוא דווקא נמניה וידיץ' (באוקטובר 33) שאיבד מכוחו? האם החוד של אמפולי (טבאנו ומקארונה, ביחד 70) יכול "לסחוב" עונה שלמה? ויובנטוס, האלופה הגאה - באמת זקוקה לפטריס אברה בן ה-33?

האהבה האיטלקית להבנה טקטית גבוהה וניסיון שמגיעים על חשבון דינמיות ויצירתיות - אינה חדשה. כבר שנים שבמעבדות האיטלקיות עובדים על אבחון וטיפול בשחקנים מבוגרים שמגיעים לשיאים חדשים ביכולתם. הדוגמה המוכרת ביותר היא זו של ה"מילאן לאב" - אותה מעבדה רפואית שב-2007 עזרה ל"רוסונרי" לזכות בצ'מפיונס ליג, כש-10 מתוך 11 שחקני ההרכב במשחק הגמר היו בני 30 פלוס, חלקם אפילו עברו את ה-35. אבל מילאן ההיא לא החזיקה מעמד, ונראה שהנטייה של האיטלקים להעדיף שחקנים מזדקנים הופכת למוגזמת. ביובנטוס, למשל, ממוצע הגילאים בסגל הוא 28.4 שנים. בסגל של הגברת הזקנה יש רק שישה כדורגלנים מתחת לגיל 25, מהם רק שניים צפויים להיות שחקני הרכב (פול פוגבה, כל עוד הוא בטורינו ולא יימכר עד סוף חלון ההעברות, ואלבארו מוראטה שהגיע מריאל מדריד).

***

הבעיה היא פיננסית. גמלאי הכדורגל האירופי מגיעים לאיטליה כשחקנים חופשיים או זולים מאד. אין תקציב להפגזות בשוק ההעברות. ליובנטוס, לדוגמא, שרכשה את מוראטה ב-20 מיליון אירו, אין כסף לתחליף אחרי שהחלוץ נפצע, וטרם ברור מתי יחזור לכשירות מלאה.

גם במילאנו שוררת שנה פיננסית. באינטר עצר הבעלים החדש מאינדונזיה, אריק טוהיר, את הקרוסלה של קודמו מאסימו מוראטי שהביאה להפסדים של 1.35 מליארד אירו ב-18 שנה. מצד אחד משחרר המועדון נטל: קמביאסו, קסאנו, מיליטו, סמואל וזאנטי הורידו 178 שנים מגיל הקבוצה, ושחררו מקום בתקציב השכר; אבל זה לא הספיק ליותר מרכש של גארי מדל, הצ'יליאני ששיחק אשתקד בקארדיף בפרמיירליג, תמורת 8 מיליון אירו (וקצת השאלות).

גם בצד השני של העיר הפסיק הגשם. אחרי ש"פינאינבסט", חברת האחזקות של ברלוסקוני שמחזיקה גם במילאן איבדה 428.4 מיליון אירו ב-2013, הרכש מוגבל. רק כסף שנכנס ממכירה יכול גם לצאת לקניות. עם המכירה של באלוטלי לליברפול, פתאום יש למילאן צ'ק של 20 מיליון אירו איתו היא מחפשת מציאות בשוק, בייחוד לאור העזיבה של קאקה ורוביניו, ששחררו יחד עם סופר-מריו 20 מיליון אירו גם מסעיף השכר. אולי יגיעו באמת אלסיו צ'רצ'י מטורינו ואדריין רוביו מפ.ס.ז' - אבל ברוב המקרים, הכסף יספיק רק להשאלה פלוס אופציית רכישה. בינתיים האוהדים מתרגלים לסטטוס החדש ומקווים ליצירתיות של המאמנים מצארי ואינזאגי.

גם ההתאחדות, שצריכה להתעסק במתקנים מיושנים, חוליגנים מתחזקים ושחיתות מתפשטת, מקבצת נדבות. באופן חסר תקדים, 60% משכרו של המאמן הלאומי החדש אנטוניו קונטה, משולמים על-ידי הספונסר פומה. האם לחברה יהיה מה לומר גם בנושא פיטורים, זימונים ומשחקים בינלאומיים? הנשיא טאבקיו מכחיש כמובן. אבל זה דווקא מתאים לכדורגל האיטלקי הישן-חדש.

 קבוצות בכירות