מושכים זמן

אחרי חודשיים של אזעקות ומרחבים מוגנים הציבור בישראל רק רוצה שקט. הוא אמנם לא מרוצה מתוצאות מבצע צוק איתן ומאשים את ראש הממשלה בתגובה רופסת, אבל הוא לא ממהר להחליף את ההנהגה. מסקר מכון רפי סמית שנעשה עבור "גלובס" עולה כי 74% מהציבור לא סבור שתוצאות המבצע מחייבות את הקדמת הבחירות.

את תחושת ההשפלה הקולקטיבית מוציא הציבור על נתניהו בסקרים. התמיכה בראש הממשלה הולכת ופוחתת, הביקורת עליו הולכת וגוברת אבל הציבור לא מבקש את ראשו. הוא מעדיף יציבות שלטונית על פני אי ודאות פוליטית. הוא עייף מהבטחות של פוליטיקאים, ומעדיף לקטר ולהצביע שוב: נתניהו.

רה"מ יכול לשאוב עידוד זמני. גם בבחירות שנערכו ב-74, חודשים ספורים אחרי הכישלון הטראומטי של מלחמת יום כיפור, עדיין זכו גולדה והמערך בבחירות. השפעות המלחמה והזרמים התת קרקעיים ניכרו רק בבחירות שהתקיימו שלוש שנים מאוחר יותר, שהביאו למהפך.

חרף מסע ההשמצות מבית, רק 6% ממצביעי הליכוד היו רוצים להחליף את נתניהו. 94% הנותרים לא רואים במועמדים אחרים בליכוד כתחליף ראוי. זה לא מפתיע. אם יש הפתעות, הן במפלגות אחרות: יאיר לפיד, שהצהרותיו המדיניות לא נתפסו אוטנטיות, כנראה גם לא שכנע את רוב מצביעיו שאם יוקדמו הבחירות הוא יחזור לכנסת: 86% מהם מתנגדים לקיום בחירות מוקדמות.

אפילו הם כנראה לא רואים בו מועמד לראשות ממשלה; למעלה ממחצית ממצביעיו (66%) של יו"ר האופוזיציה בוז'י הרצוג שכבש את האולפנים בדרישה להקדמת הבחירות, לא מזדהים עם הדרישה. לא ברור על מה הסתמך הרצוג. זה כנראה היה "ווישפול טינקינג".

אבל הנתונים המרתקים הם דווקא במפלגות הימין שקוראות תיגר על נתניהו: 70% ממצביעי הבית היהודי ו-71% ממצביעי ליברמן לא מוצאים בחמיצות שהותיר המבצע סיבה מספיק טובה להקדמת הבחירות.

ובכל זאת זו שאלת הבחירות היא הכי מסקרנת במערכת הפוליטית, כי ממתי מתחשבים ברצון העם, ולמי אכפת אם הבחירות היו רק לפני שנה וחצי. אף מפלגה לא באמת בשלה או רוצה להקדים את הבחירות, ובכל זאת בלשכת ראש הממשלה פוקחים אוזניים ומנתחים כל התבטאות של כל שותף קואליציוני.

בהנחה שלפיד לא יכול להרשות לעצמו לפרוש אם בכוונתו לשוב לראות את הכנסת לא רק בטלוויזיה, כל זרועות המודיעין של הלשכה עוסקות כרגע בשאלה האם ליברמן ינטוש את נתניהו ממש כשם שנטש את ממשלת אולמרט ב-2008 לפני המו"מ עם אבו מאזן.

ליברמן אמנם לא מככב בסקרים אבל הוא לא איבד את חוש הציד הפוליטי שלו. בנט אמנם מטפס בסקרים אבל צריך עוד קדנציה כדי להבשיל כאלטרנטיבה לראשות ממשלה, בעוד ליברמן המנוסה נתפס מתאים כבר עכשיו. הוא מסתמן כיחיד שיכול לקחת אליו את מאוכזבי הליכוד שגילו שהצוק איתן, אבל נתניהו לא.

כדי להתגבר על הבעיה יש מי בלשכת ראש הממשלה שמשתעשע ברעיון חבירה של בנט ונתניהו לריצה בפתק אחד. חיבור סטייל ביברמן. הרעיון מהדהד בשני הצדדים. בנט יביא את הצעירים, נתניהו את ה-50 פלוס. עבור עוד קדנציה בבלפור נתניהו יהיה מוכן למכור שוב את הליכוד גם בעבור הבטחה לבנט שיהיה מס 2 ברשימה המשותפת.

מקורבי נתניהו שעוסקים ברעיון אומרים שהדברים לא נופלים על אוזניים ערלות, גם בצד השני יש קשב. אולי זו הסיבה שכרגע הוא מעכב את האיחוד בין הבית היהודי לאיחוד הלאומי. בסביבת נתניהו לא אישרו, אבל גם לא הכחישו. השאלה הגדולה איך תגיב למהלך כזה שרה נתניהו. אחרי הכל, החיבור הזה עלול להיות ההבדל בין שרה'לה בואי הולכים לשרה'לה בואי נשארים.

בלי תחכום, בלי ברק

גם בעזה וגם בירושלים מנסים לשכנע ש"ניצחנו". בעזה תילי ההריסות מכחישים את הופעת הרהב והשחצנות של איסמאיל הניה, בירושלים כרסום ההרתעה והירידה החדה בסקרים מטילות ספק בדברי בנימין (הכתשה) נתניהו.

מי היה מאמין שנתניהו יהיה רה"מ שידשדש את ישראל במשך 50 יום כשהעיר הכי ללא הפסקה שלה חוטפת מדי יום טילים מעזה. חזק מול חמאס היה אמור להפוך את הרצועה לעיי חורבות יממה אחרי שהטיל הראשון התעופף מסג'עייה לרוטשילד.

המערכה בדרום נעדרה תחכום וברק, החל מהרגע הראשון שחמאס כפה על נתניהו להילחם וכלה במסיבת העיתונאים אמש שהצטיינה באפולוגטיקה. נדמה שרה"מ ניסה עלינו את אותה הטקטיקה שהפעיל מול חמאס. התשה. אותם נאומים ארוכים בקצב איטי שחזרו על עצמם, אותן סיסמאות שבהן השתמש לאורך כל המבצע. כאילו קיווה שאזרחי ישראל ישתעממו עד שיכבו את המסך ולא ישימו לב שאין לו תשובות. זה בטח לא היה אותו הביבי שעמד מול המצלמות כראש אופוזיציה והסביר בתקיפות איך להילחם בטרור.

50 יום של ירי בלתי פוסק האפירו עוד את שערו של נתניהו וכנראה גם העמיקו את התובנה של אזרחי ישראל שחלפו ולא ישובו ימי הזוהר של מלחמת בזק נצחונית דוגמת ששת הימים ומבצעי גבורה מסמרי שיער כמו צבע יונתן. צה"ל הגדול הצליח להפתיע את מחבלי ערפאת באנטבה 3,800 קילומטר מת"א, 38 שנה מאוחר יותר ישראל לא מצליחה לפגוע בצמרת חמאס במרתפי שיפא, 70 ק"מ מהקריה.

תרועת ניצחון לא נשמעה פה. היה הרבה עצב. נתניהו, יעלון וגנץ נראו מותשים, עייפים, רוצים לישון. נראה שאת התמונה הזו שלושתם לא יכניסו לאלבום הניצחון. מי שהיטה אוזן לא שמע את המילים "סיום המבצע". כרגע ההגדרה היא הפסקת אש. ואולי צריך לומר עוד הפסקת אש, ה-11 במספר. ואולי המערכה הגדולה באמת אולי עוד לפניהם.

הדרמה של נתניהו

בצה"ל מביעים שביעות רצון מניהול המבצע. ישראל לא נכנעה לסחטנות ולא נעשו טעויות אסטרטגיות, העובדות בשטח לא זקוקות לשכנוע, אומרים בכירים בצבא. ובכל זאת, 56% מאזרחי ישראל לא סומכים על נתניהו ויעלון שיביאו את הבעיה אל סופה. המבוגרים שבהם נצמדים לקשישי הקבינט נתניהו ויעלון, הצעירים נוהרים לבנט ואיווט.

וזה הנתון הכי מפחיד עבור נתניהו. זו הבעיה שלו, לא שלושת המנדטים שהליכוד מאבד (28). הם שווים כולה כ-100 אלף איש. הדרמה היותר גדולה היא כשמחצית מציבור נותן לו ציון שלילי על תפקודו במבצע. ממר ביטחון נשאר רק הטעם המר. הציבור לא סומך עליו ומבין שיש פה מגבלות של כוח, שמדובר במזה"ת חדש, מזה"ת חדעש, שאיתו צריך לדבר, להגיע להבנות וגם לוותר. אם לא ייתן למתונים הישג, יתחדש הירי. משהו יצטרך לקרות כאן.

אז מה האלטרנטיבה, כמו שפרס היה שואל? למזלו של נתניהו אין למי להעביר את האחריות ואת המקל. כרגע לא נראה שמישהו אחר מתחמם על הקווים מבחוץ. כל יריב מדרג ביניים פלוס היה מנצח אותו, אבל כולם קרסו: אשכנזי, ברק, אולמרט. נתניהו יכול להמשיך ליהנות מהוואקום.

וגם בתוך המערכת אין מחליף. בוגי הוא היחיד שמבחינה ביטחונית יכול היה להיות אלטרנטיבה, אבל נתניהו לקח אותו איתו ביגון שאולה. את מה שעשה נתניהו בקיץ 2006, לא עשו לו בקיץ 2014. בניגוד לנתניהו שאחרי מלחמת לבנון השנייה הצליח לבנות את עצמו למנהיג לאומי מתוך הריסות הגרוטאה הפוליטית שנקראה ליכוד, במהלך החודש האחרון לא הצליח אחד במערכת הפוליטית לבנות את עצמו כאלטרנטיבה לראשות ממשלה. לא משמאל ולא מימין.

ההתכתשות בתוך הימין מביאה להתחזקות מסוימת של בנט (14) וליברמן (12) אבל מדובר בקרב במשקל בינוני על מספר 2. שר החוץ יכול היה להוביל בקלות לראשות ממשלה לו היה יוצא למסעות הסברה בארה"ב ובאירופה, משתלט על מסכי הטלוויזיה בעולם ונותן גיבוי לרה"מ. במקום זה הוא עשה שתי מסיבות עיתונאים קטלניות, שעדיין לא ברור איך הציבור יאכל אותן.

גם יו"ר העבודה בוז'י הרצוג פספס הזדמנות פז, למרות שקשה לצמוח כאלטרנטיבה בזמן מלחמה מהשמאל, אם כי כבר היו דברים מעולם. רבין כבש את השלטון ב-92 אחרי רצח הלנה ראפ בטיילת בת ים. קמפיין העבודה הגאוני שבו הוכיח שהליכוד לא מצליח להתמודד עם טרור בעזה, הביא לו את ראשות הממשלה.

וגם לפיד לא החמיץ הזדמנות להחמיץ. יש עתיד ממשיכה בצלילה העקבית והסיסטמטית ויורדת לראשונה מתחת ל-10 מנדטים. על מוחמד דף האיומים של לפיד כנראה לא עשו רושם, אבל את מצביעי יש עתיד הוא הצליח להפחיד. הם נמלטים לכל עבר.

קשה לראות איך לפיד יצא טוב מכל העסק הזה. בקרוב מאוד הוא יצטרך להחליט אם הוא מוותר על חוק מע"מ אפס ורומס את האמינות שלו; מתקפל ומעלה מיסים; או מעביר תקציב גזירות נוסף והולך לחפש מי יצביע לו. שר אוצר שבמשמרת שלו יעבור תקציב כזה יתרסק אלקטורלית, בוודאי כשהוא נבחר על הטיקט של דאגה למעמד הביניים. מצד שני, אם יפיל את הממשלה ויוביל את המדינה לבחירות מבלי שהצליח לממש אף אחת מההבטחות שלשמן נבחר, הוא יואשם בגרירת המדינה לבחירות ולא ישכחו לו את זה בקלפי. אנשיו של לפיד אובדי עצות.

כרגע הם מושכים זמן. יכול להיות שלפיד כבר כותב את הנאום שבו הוא מסביר שנאלץ לדחות את מע"מ אפס בשל המלחמה, או את נאום הפרישה מהממשלה. הוא כבר ימצא את מי להאשים. את הנגידה, או את החרדים.