ביקורת קולנוע ומוזיקה: הסרט "התחלה חדשה" - סביר כבידור מהיר

המשבר הכלכלי, המבני והערכי בתעשיית המוזיקה, הטכנולוגיות ואפשרויות ההקלטה המודרניות, יחסי אמן קהל בעידן הרשתות החברתיות, כלי חשיפת האמנים החדשים באמצעות פסקולים ופרסומות - כל הנושאים המרתקים הללו משמשים לכאורה כחומרי הגלם של הדרמה הרומנטית החדשה "התחלה חדשה" שעלתה בבתי הקולנוע בסוף השבוע. אבל היא מצליחה שלא להגיד עליהם מאום.

קיירה נייטלי, ככותבת שירים מתחילה, לומדת מאדם לוין, האקס הלוהט שלה, מהי מהות הכוכבנות המזויפת בפופ. והיא מתאהבת בקסמה של המוזיקה דרך מרק רופאלו, שמשחק מפיק שעובר משבר משפחתי של אמצע החיים ומגלה את עצמו מחדש תוך הפקת אלבום לכישרונית החדשה.

נייטלי, אגב, שרה לא רע את השירים הקטנים, האקוסטיים והאינטימיים ברובם. גם המשחק שלה פחות מעושה מזה שהציגה בסרטים קודמים. אדם לוין, סולן מארון פייב שאלבומם החדש זלג לרשת בסוף השבוע האחרון, מאלילי הבנות הכי גדולים של ארה"ב באלף הנוכחי, לא מזהיר במשחקו אבל מטפח כאן את מעמדו כשובר לבבות.

דווקא שני אמני היפ-הופ בתפקידי משנה נותנים תצוגות משכנעות ומלבבות. מוז דף קר ואכזר ואמין כבוס של חברת התקליטים שערכיו הושחתו מזמן. וסי לו גרין נהדר בתפקיד הראפר העשיר ששומר אמונים למפיק המוזיקלי שימי זוהרו הרחק מאחוריו אבל הוא שבנה לו את הקריירה. והכל מצטלם, יפה דווקא, על רקע השכונות היותר לבנות ואופנתיות של ניו-יורק. וכאמור הסרט מצליח שלא להגיד כלום, ממש כלום, על הרגע בזמן שהוא מתעד בתעשיית המוזיקה ובתרבות האמריקאית.

אגב, ככותב העיקרי של הפסקול נשכר גרג אלכסנדר, מי שבזמנו נהנה מלהיט פופ ענק כמנהיג הרכב שנקרא "רדיקלים צעירים". כאן אין ולו שמץ של רדיקליות. ולמרות שלכאורה הסרט פונה לקהל של שוחרי אינדי, פולק, אלטרנטיב, ולמרות כמות הקלישאות שבו, על האמנות והמסחריות והתעשייה והתהילה והמאבק והצמיחה, אין בו מאום שנשאר בתודעה מרגע שעזבת את אולם הקולנוע. אפילו בעלילת המשנה, שמספרת על יחסי המפיק עם פרודתו ועם ביתם המתבגרת, אין עומק ולהט שמעבר לרדידות הכללית. אבל סולו הגיטרה של ביתו בת ה-14 מזדהר לקראת תום הסרט כאבוקה בודדת של תשוקה, להט, ואנרגיות בוסריות שמכריעות את השמאלץ הלכאורה צעיר ועדכני אבל כה מיושן הזה.

שיאיו המוזיקליים של הסרט המוזיקלי הטרי אינם חדשים כלל, ומגיעים בלילה שבו נייטלי ורופאלו משוטטים בחוצות ניו-יורק כשהם מאזינים לקלאסיקות של פרנק סינטרה, סטיבי וונדר ודולי ווילסון ששר את "כשהזמן חולף" בפסקול "קזבלנקה". להבדיל מהקלאסיקות הללו, פוטנציאל השרידות של "התחלה חדשה" הוא אפסי.

והסרט שכתב וביים ג'ון קרני, שבעצמו היה חבר בעבר בלהקת רוק בדאבלין, הוא ממש תשליל של "בתוך לואין דיוויס" המצוין של האחים כהן. ובעוד "לואין דיוויס" , שדיבר פחות או יותר על אותה הסצנה לפני 50 שנה, היה מריר, ישיר, בוטה וכן עד כאב, "התחלה חדשה" מתקתק, מלאכותי וחנפני. אבל כבידור מהיר, וכדרמה רומנטית נוצתית, הוא חטיף שמיש בהחלט.

* ציון: 5

שדים טובים: דה באג - "Angels Devils"

קווין מרטין שומר על מעמדו בצמרת המוזיקה האלקטרונית

למרות יותר מ-20 שנות ניסיון וקריירה, ולמרות שלל פעילויותיו, קווין מרטין, המוזיקאי הבריטי המתכנה בשלל שמות, מצליח, לפחות תחת הכותרת של "דה באג", להישאר כבר שנים באמת על הקצה: במקום שבו נוצרים ומותכים אמנות חדשנית והבעה יוקדת, שערך העדכנות אינו משמיד ומסרס את המנעד הרגשי, ושהאורבניות והטבע האנושי מייצרים בו תרבות חדשה.

בתחילת דרכו, מרטין הושפע מפוסט פאנק, והספיק לעשות רמיקסים לאמני רוק לבנים וחלוציים כמו אינשטורצנדה נויבאטן, הביסטי בויז ותום יורק. אבל מאז הוא בעיקר נגע כמעט בכל מה שנמצא משמאל למיינסטרים של הפופ, וכ"דה באג" השתמש בעיקר בהיפ-הופ, גריים, ראגא, דאב ודאבסטפ. בשנים האחרונות הוא מייצר עבודות ומופיע תחת הכינויים "קללת הערפד המוזהב" ו"הצליל של המלך מידאס". אלבומו הקודם והשלישי כ"דה באג", "גן החיות של לונדון" מלפני שש שנים, היה יצירת מופת בתחומו ומאלבומי האלקטרוניקה הטובים של העשור שעבר. "מלאכים ושדים" אינו מאד רחוק מקודמו, אם כי הפעם הוא נטול מרבית המתח והאנרגיה הפוליטיים שהביאו כמה זמרים בני מיעוטים אתניים בלונדון לעבודה ההיא. נדמה שכאן, למרות ריבוי הקולות השרים, המלאכים והשדים הם פרטיים. לטעמי שיא האלבום מגיע בזיווג בזה אחר זה של "פאנדי" נורא ההוד והאימה, קטע כלי שמזדחל ולופת וכמעט מצמיד אותך לסיפה של תהום, כשלאחריו מגיע "הצל אותי" הנהדר: אפל, גדול, מרשים, מאבק בין הכוכבים לביבים שמוביל בקולו גונג'ה סופי מסן פרנסיסקו. האלבום נוצר בעיקר בברלין, לשם הסיט מרטין את מרכז פעילותו בשנים האחרונות. זה אלבום מכושף, קשה, אלים לפרקים, אבל בעיקר מרטיט ונוגע. הוא שב ומוכיח מדוע כ"דה באג" מרטין נמצא המון שלבים בסולם מעל מרבית פקידי הכפתורים שמייצרים מוזיקה אלקטרונית אופנתית, שטחית, גנרית, ולגמרי אפרורית.

הצניחה ממשיכה: תעשיית ההקלטות גוססת

בשבוע שעבר נרשם שפל של כל הזמנים במכירות האלבומים בארה"ב

למי שעוד זקוק להוכחות על גסיסת תעשיית ההקלטות: בשבוע שעבר נרשם שפל של כל הזמנים במכירות האלבומים בארה"ב. לראשונה מאז החלה המדידה בשיטת נילסן הנוכחית ב-1991, צנחו סך המכירות השבועיות של כל האלבומים בשוק הגדול בעולם למתחת ל-4 מיליון עותקים.

באותו השבוע בשנה שעברה נמכרו כמעט 5 מיליון. אגב, במכירות כל השנה עד כה נרשמת צניחה של כמעט 15% בארה"ב לעומת 2013.

האלבום הכי נמכר, אגב, בשבוע שעבר בארה"ב היה החדש של וויז קאליפה עם כ-90 אלף עותקים. בשנות ה-90, ובעשור שעבר, כוכב נוער כמוהו היה יכול לפתוח את השבוע הראשון גם עם מכירות של פי עשרה ואולי אף יותר ממיליון יחידות.

* הנתונים מאתר ה"ניו מיוזיקל אקספרס".

 וויז קאליפה / צילום: רויטרס