"הייתי מעמד ביניים - והיום אין לי כסף אפילו לפיצה לילדים"

"אני עני" - זהו שם הפוסט שפרסם בימים האחרונים ישראלי בשם בדוי המגדיר עצמו כבן מעמד הביניים, שהבין יום אחד שהוא בעצם עני. האסימון נפל כשחסרו לו 80 אגורות לקנות משולש פיצה לבתו. את הסיפור שלו הוא העלה באתר "המקום הכי חם בגיהנום", וזכה לתגובות רבות ושיתופים בפייסבוק - כולל קריאות הזדהות מצד גולשים רבים.

הדברים הקשים נכתבים רק 3 שנים לאחר המחאה החברתית, שכנראה נקברה קבורת חמור בעקבות מבצע "צוק איתן" והכרזת נתניהו כי "הביטחון קודם לכל" - רמז עבה לגזירות הכלכליות שעוד נכונות למשלם המסים הישראלי.

"אני עני", כותב בעל השם הבדוי וממשיך: "זה סיפור קלאסי של מזל רע משולב עם תחושת היבריס של 'לי זה לא יקרה' ו'זה קורה רק לאחרים', שנגמר ברגע שבו אתה מסתכל במראה ושואל את עצמך - איך הגעתי למצב הזה?

"אף אחד לא קיפח אותי אף פעם. לא גדלתי בפריפריה, לא בשכונת מצוקה ולא בעיר פיתוח. אני לא עולה חדש, אני לא שייך לאף מיעוט, והאמת היא שכל הקלפים הטובים היו לי ביד. עשיתי את המסלול הכל-ישראלי של ללמוד כמו שצריך בתיכון, צבא, אוניברסיטה, מציאת עבודה ונישואים. לפני 3 שנים, כשהיו אוהלים ברוטשילד, הלכתי לכל ההפגנות, כי האמנתי שאם יורידו קצת את יוקר המחיה, אולי נוכל אפילו לקנות דירה".

ואז הוא מספר על האירוע שגרם לו "לחצות את הקווים" ממעמד הביניים לעוני: גירושים. "הכול נהפך לפריך ושביר", הוא מסביר. "בערך חצי מהנטו (משכורת יותר גבוהה מהממוצע במשק) הולך מיד למזונות, כי הילדים צריכים לאכול וצריכים קורת-גג וצריכים בגדים; והחצי השני מתחלק בין כל ההוצאות של משק-הבית שאתה מנסה לנהל. הוצאות כמו דלק, חשבונות, טלפון - והכול נורא יקר. הכול משאיר סימני חריכה בכיסים. למזלי, אני לא צריך לשלם שכר דירה, כי אני גר ביחידה שצמודה להורים, יחידה שהייתה מושכרת עד שעברתי לשם. אלה שני חדרים קטנים, אבל לפחות זה חינם.

"ואז מקום העבודה נפגע מהמיתון הכללי, וצמצומים, ופיטורים. והפריכות נהפכת להתערערות. ואת המזונות הרי צריך לשלם, כי הילדים צריכים לאכול, ומדינת ישראל יודעת לתת לך רק 60% ממה שהרווחת עד עכשיו כדמי אבטלה, אז יש לך עוד פחות כסף פנוי.

"ואתה מחפש עבודה במקצוע שלך, מקצוע שנחשב פעם לא רע, וההצעות שאתה מקבל הן של 6,000 ו-6,500 שקל בחודש ברוטו, שזה די דומה לדמי האבטלה שאתה מקבל נטו, ואתה מחשב שהנטו מהמשכורת שמציעים לך יכסה את המזונות ואולי-אולי-אולי גם את שאר ההוצאות הקשיחות, ושלא יהיה לך כסף אפילו לקרטיב".

הכותב ממשיך ומתאר עבודות נוספות שנטל על עצמו כדי להשיג הכנסת נוספת, כמו למשל חלוקת עיתונים בלילה, אך גילה כי בחישוב עלות המס והוצאות (כמו דלקים) - "אתה בעצם מפסיד כסף".

אין כסף לפיצה לילדים

ואז הוא עובר לנקודה ששברה אותו: "אבל כל זה לא מפריע באמת. וגם לא מפריע לך שהתפריט שלך מורכב בעיקר מלחם אחיד עם ממרח כלשהו (בדרך-כלל מה שהילדים אוהבים שאתה שם להם בסנדוויץ' וקנית צנצנת ממנו: חמאת בוטנים או שוקולד השחר). מה שמפריע לך זו חוסר היכולת להסתיר את העוני מהילדים שלך.

"לפני כמה ימים הקטנה ביקשה פיצה. פיצה מזו**ת. 12 או 13 שקל, תלוי אם זה עם תוספת או בלי. ואתה מנסה לשכנע אותה שנאכל בבית, ושביצה עין זה פי אלף יותר טעים, ושתעשה לה פרצוף מגניב עם מלפפון בתור אף ועם חיוך של פלפל בצלחת. אבל היא רוצה פיצה.

"ואתה מנסה לשדל אותה, כי הסתכלת בארנק. יש לך 11 שקל ו-20 אגורות. חסרות 80 אגורות בשביל להגיע למשולש אחד של פיצה. ואתה מקלל את עצמך על כל קבצן ונגן רחוב שאי-פעם נתת לו את עשרות האגורות שלך כשעוד היה לך כסף, ואתה נזכר איך שהרשית לעצמך להתפנק כמה ימים לפני כן עם מיני קרואסון במאפייה ליד הבית, ושזה היה קרואסון שמוכרים במשקל ועלה 3 שקלים וחצי, ואתה מוצף ברגשות אשם. עם ה-3 שקלים וחצי האלה בארנק אתה קונה לה את הפיצה, ועוד שם לה תוספת מעל זה.

"וזה משפיל לחשוב על זה. משפיל שאתה בכלל אוכל את עצמך על 80 אגורות, ועוד יותר שאין לך 80 אגורות לקנות לילדה פיצה. ואתה כבר מנסה לחשוב בראש על לבקש אולי מהמוכר של הפיצה שיפרגן לך את ה-80 אגורות האלה ולהבטיח לו שתחזיר מחר, ומתכנן לקחת מההורים כסף בלילה ואז תיסע אליו בבוקר ותשים לו שקל שלם על הדלפק ותגיד לו 'תודה ושמור את העודף' כי הוא יצא כזה בסדר.

"אבל בינתיים אתה עם הילדים באמצע הרחוב, והילדה רוצה פיצה. ואתה מסביר שאתה מאוד רוצה לקחת אותם, והם היו מקסימים, והם ילדים הכי טובים בעולם, אבל אין לך כסף כרגע (כי הרי לא באמת תבקש ממוכר הפיצה הנחה: לגלגל עליו את הבעיות שלך זה כבר מוגזם).

"ואז אח שלה הגדול אומר לה: 'לאבא אין כסף לפיצה. בואי נאכל בבית. זה יהיה כיף, אני מבטיח'. והוא שואל אותך בעיניים מודאגות אם אין לך כסף כי הם ביקשו יותר מדי דברים בעבר, ואתה אומר לו שמה פתאום ומאלץ החוצה את הצחוק הכי חזק שיש לך, ואומר לו שזה בסדר גמור לבקש, ושהם ילדים מדהימים, ומותר להם לבקש כל מה שהם רוצים, ואם תוכל גם תיתן להם את זה, ועם כל הברה שלו אתה מרגיש שמתת קצת יותר מבפנים.

"ואתה כל-כך שמח ששניהם מגיעים לך פחות או יותר עד המותניים, ואתה מרים את הראש ומסתכל לשמיים כדי שלא יראו את הבעת הפנים שלך. ואז הקטנה אומרת 'בסדר', ונראה שלא ממש אכפת לה. ואז היא אומרת: 'מצאתי מטבע של 10 שקלים השבוע, ושמתי בקופה שלי אצל אמא. אתה רוצה שאני אביא לך אותו, ואז יהיה לך כסף?'. והיא שואלת את זה במבט הכי טוב והכי תמים והכי מתוק והכי מתכוון שיש, ואתה עוד יותר מת מבפנים.

"ואז אלפי מסמרים נורים לכיוונך בבת-אחת וננעצים בבשר, והלב מבקש להתפוצץ, וקשה לנשום כי בית החזה מפרכס בנשימות מהירות של לפני-בכי, ואתה בולע את הרוק, ואתה מגדיל את העיניים כמה שאפשר, עד שאין יותר עפעפיים כדי לנסות להחזיק בעזרתם את הדמעות שלא יברחו החוצה מצדי העין, ומרגיש את קצה האף מתחיל לדלוף.

"ואתם צועדים שלושתכם ברחוב, וידיים קטנות מחזיקות את הידיים שלך כאילו שאתה אי של יציבות עבורן, ואתה מרגיש ההפך המוחלט מאי של יציבות: אתה מושפל, כי בחיים שלך לא העלית על דעתך שלא יהיה לך כסף לפיצה כשהילדה שלך תבקש. כי בחיים שלך לא חשבת שתלך ברחוב עם שני ילדים שיום אחד יבינו כמה שאין לך לתת להם. כמה שאתה לא יכול לספק להם את ההנאה הקטנה שהם ביקשו: לא משהו יקר מדי. חתיכת פיצה.

"ואתה מכין להם ארוחת ערב, והם אוכלים בכיף כי מבחינתם לא קרה כלום, ואתה הולך לאמבטיה בזמן שהם אוכלים ומשחרר ובוכה נורא. ואתה מרגיש הכי כישלון שיש, כי אין לך. כי פשוט אין לך. ואתה כל-כך מושפל".

להסתיר מהחברים

הכותב ממשיך ומספר כיצד הוא מסתיר את העוני מחבריו, מתנהג כאילו הכול רגיל, ומתפרק: "אבל שום דבר לא רגיל. כי אין לך כסף, והבנק גם לא ילווה לך כסף, ואין לך שום אשראי, ואם אבא שלך הפנסיונר לא היה נותן לך את הוויזה שלו לדלק, ואם אמא שלך לא הייתה נותנת לך את יחידת הדיור שלהם, היית ישן באוטו מתחת לעבודה.

"כי היית מעמד ביניים. ואז קצת חוסר מזל. קצת 'יהיה בסדר' ו'לי זה לא יקרה', והפריכות נהפכה להתפוררות. ואתה מאמין שמתישהו תעלה חזרה, כי הרי הבטיחו לך כשהיית קטן שאם תהיה טוב ותעשה הכול לפי הסדר אז יהיה בסדר, אבל יותר ויותר נראה לך שיכול להיות ששינו את הכללים, ואף אחד לא סיפר לך.

"ואז הילדים מתקשרים לשאול אם השבת תיקח אותם לים, כי עכשיו נגמרה המלחמה וכבר אפשר ללכת ולקנות ארטיק (החודש הצלחת להתחמק מההוצאה הזאת ומשאר הוצאות החופש הגדול באדיבות פיקוד העורף שהכריח להישאר בבית), ואתה רואה שאמא שלך השאירה לך שטר של 100 מתחת לדלת.

"100 שקל, אתה אומר לעצמך. זה המון כסף. וזה יספיק לך לארטיקים שלהם, ולחניה בים, ואולי אפילו לקחת אותם לאכול משהו 'בחוץ' במקום לאכול שוב חביתת עין עם פרצוף מירקות. אז אין לך כסף, ואין לך הערכה עצמית, ואין לך גאווה - אבל לפחות השבוע תהיה להם פיצה".