תראו מי מדבר על חוסן לאומי

אפשר רק לדמיין מה היו אומרים הכתבים, הפרשנים והפובליציסטים השונים אם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, היה יוצא למלחמה (סליחה, מבצע) בלי לקיים על כך דיון מקדים בקבינט.

אפשר רק להעריך את כמות הצקצוקים, הרמות-הגבה, משפטי המחץ וההתקפות באולפני הטלוויזיה, שצעד כזה היה גורר, ובצדק. אבל לא כך כשמדובר בהפסקת-אש, בבון-טון הרווח בין האולפן בתל-אביב לזה של נווה-אילן. או אז רשאי נתניהו לקבל את ההחלטה כשלצידו רק שר הביטחון משה בוגי יעלון, ואשתו שרה, ולעזאזל הקבינט.

הדמוקרטים הגדולים מצאו את כל התירוצים כדי להכשיר את כל מה שהם סלדו ממנו אי פעם: הם סיפרו שחברי הקבינט הסמיכו מראש את נתניהו לקבל הפסקות-אש, שהשרים נפתלי בנט, גלעד ארדן ואביגדור ליברמן דרשו דיון רק כדי שיירשם בפרוטוקול, או שאי-אפשר להגיד 'לא' כשהמצרים מבקשים יפה.

נתניהו הוצג כשקול, מתון, כזה ש"מבין את מגבלות הכוח". נכון, הציגו לנו שוב ושוב את התמונות המביכות אחרי "עופרת יצוקה", שבה נתניהו מבטיח כי אם ייבחר לראשות הממשלה הוא ימוטט את שלטון חמאס, אבל ההצגה הזו לא נועדה לבקר אותו על שלא עמד בהבטחה - אלא כדי לאותת שאז הוא טעה, והפעם צדק. לסמן את הדרך הנכונה. הדרך השקולה, לכאורה.

נתניהו, שועל ותיק בזירה התקשורתית, ידע שכדי לזכות במעט אמפתיה עיתונאית (נוסף לאמפתיה הקבועה בעיתון הבית), עליו לזרוק איזו עצם קטנה: "אופק מדיני". מה זה אומר? זה כבר לא ממש חשוב, העיקר שדיברו על זה כמה ימים.

האיש שנמנע כבר שנים ממהלך מדיני, שהעדיף לשחרר מחבלים על פני הקפאת בנייה בשטחים, מדבר פתאום על אופק מדיני. שורה של מומחים קבעו פעם-אחר-פעם, שניתן להכריע צבאית את החמאס בתוך זמן קצר יחסית, ובתנאי שבסופו של יום יהיה פתרון מדיני כולל, אבל בשורה התחתונה של המסגור התקשורתי נצרבה האמירה שלא ניתן לכאורה להגיע להכרעה כזו.

המסקנה הזו משרתת רק את מי שלא מעוניין באותו פתרון מדיני כולל, קרי את נתניהו, אבל התקשורת לא הייתה מספיק ישרה וביקורתית בשביל לומר את זה. בשביל להישיר מבט אל תושבי ישראל ותושבי עוטף-עזה בפרט ולומר להם: נתניהו מעדיף לחיות על החרב כל שנה-שנתיים מול חמאס מאשר לחתום על הסדר-קבע עם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו-מאזן.

על אותו משקל, נוח היה להציג את השרים ליברמן ובנט כסוררים, מורדים, כאינטרסנטים חסרי אחריות. בימים שבשגרה בתקשורת ובשמאל לא אוהבים פרקטיקה של "שקט, יורים": הביקורת תמיד רצויה, מבפנים ומבחוץ. והנה כשזה מתאים לאידיאולוגיה, לפתע מצפים מהשרים לעמוד דום. יושב שר החוץ של מדינת ישראל בראיון לערוץ 2, ואומר דברים מדהימים - שלממשלת ישראל אין שום אסטרטגיה וחזון ביחס לחמאס ולסכסוך הישראלי-פלסטיני בכלל, וכל מה שיוצא מהראיון הוא שליברמן עבר את הגבול.

שהוא לא בסדר. שככה לא מתנהגים. במקום לעצור לרגע ולנתח לעומק את מה שהוא אומר, ההתייחסות לדברים דומה לאיזו פינת רכילות בתוכנית "ערב טוב" של גיא פינס.

אפס בדוגמה אישית

במשך חודשיים עטפו את תושבי הדרום בסיסמאות דביקות ולעוסות על חוסן לאומי, חוזק, בגרות, איתנות והכי מוצלחת (הקרדיט לנתניהו): "חוויה מגבשת". רק דבר אחד נעדר מהשיח הנבוב הזה: דוגמה אישית. לא היה שר אחד שחשב לארוז את עצמו ומשפחתו ולהקים זמנית את ביתו בשדרות, זיקים, נתיב העשרה או נחל עוז. איזה זכות מוסרית יש למי מהם לדבר על חוסן, כשהם ומשפחותיהם יושבים הרחק משם.

איזה זכות מוסרית יש לשר החינוך שי פירון לומר ששנת הלימודים תיפתח בכל מחיר גם בדרום כי "זו אמירה", בשעה שילדיו מוגנים הרחק משם? משפחת נתניהו, ירושלים פינת קיסריה, לא הייתה שורדת שבוע אחד במציאות הקסאמים והפצמ"רים של עוטף-עזה, ובטח לא 14 שנים של ירי (סליחה, חוויה מגבשת). כשהמציאות של מקבלי ההחלטות תהיה זהה לזו של מושאי הסיסמאות שלהם, אז אפשר יהיה לדבר על חוסן לאומי.