קול מהמפרץ הפרסי: איפה זעם המוסלמים נגד דאע"ש?

קובלה ערבית נדירה על העדר מחאה של מוסלמים נגד דאע"ש וארגונים ג'יהאדיסטיים אחרים מקבלת משמעות מיוחדת בעקבות רצח נוסף של עיתונאי אמריקאי, סטיבן סוטלוף, שראשו נערף ע"י טרוריסט של דאע"ש. סרטון שמתעד את הרצח עלה הערב (ג') ברשת. הקובלנה פורסמה במערב כמה ימים לפני הרצח השני, אך המסר שלה מתחדד עוד יותר לנוכח הזוועה החדשה.

במאמר דעה ב"וושינגטון פוסט" כותבת פרופסור יסמין בחראני, מהפקולטה לעיתונאות באוניברסיטה האמריקאית בדובאי, כי לא ייתכן שמוסלמים יצאו לרחובות להפגין כלפי התנהלות ישראל בעזה, אך יחשו לנוכח הזוועות שמחוללים הג'יהאדיסטים של דאע"ש במזה"ת.

"הקיץ, צעדו מוסלמים רבים ברחובות לונדון, פריס וערים אחרות במחאה על מות תושבי עזה, כתוצאה מפעולות ישראל", כותבת בחראני. "כמובן שהגיוני למחות על הפצצות של בתי-ספר ובנייני מגורים. אני עצמי צעדתי ברחובות בהפגנות מחאה נגד פלישת ישראל ללבנון, כאשר הייתי סטודנטית, והפגנתי נגד הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003. אבל מסיבות שאינני יכולה למצוא, לא היו הפגנות גדולות דומות נגד ארגון 'המדינה האיסלמית' במחאה על פעולותיו המבעיתות נגד נוצרים, יאזידים ואפילו נגד מוסלמים בסוריה ובעיראק. בוודאי שלא היו מצעדי מחאה על עריפת ראשיהם של חפים מפשע. לא קשה לארגן הפגנות. אז איפה ההפגנות נגד דאע"ש"?

"זו אינה הפעם הראשונה שאני חושבת על הסוגיה הזו", היא כותבת. "במשך שנים תמהתי על העדר הזעם של הציבור המוסלמי. כאשר שואלים מוסלמים על רציחות של אזרחים עיראקיים בידי כנופיות שיעיות וסוניות, הם מתחמקים מתשובה ומעלים שאלה נגדית: 'ומדוע פלשה ארה"ב בכלל לעיראק'? כן, הפלישה האמריקאית היתה טעות. אך מדוע קשה כל כך לנקוט עמדה נגד הרג של נשים וילדים"?

"בוודאי, מוסלמים רבים התבטאו נגד 'המדינה האיסלמית', ואנשי דת מסוימים גינו את כנופיית הטרוריסטים הזו", מוסיפה בחראני. "כך, למשל, המלומד המוסלמי יוסוף קרדאווי, מקטאר, הצהיר ש'המדינה האיסלמית' מפרה את חוקי השריעה, וגזר שהצהרת הארגון הזה על ח'ליפות בעיראק ובסוריה 'בטלה ומבוטלת'. אבל התבטאויות כאלה משקפות בסך הכל את שאיפותיהם של לא-מוסלמים לשים קץ לאלימות".

"אנו, המוסלמים, יכולים להשיג תוצאות טובות יותר", מדגישה בעלת המאמר. "האם לא מוטלת עלינו האחריות להרים קול בעוצמה רבה יותר מאשר אחרים? העולם צריך לראות הפגנות נגד דאע"ש, שיאופיינו באותו הלהט שראינו בהפגנות בלונדון ובפריס נגד פעולות ישראל בעזה. מוסלמים שנמנים עם הזרם המרכזי חייבים לתת ביטוי לדחיית הקיצוניות האיסלמית באופן שאינו משתמע לשתי פנים, ובה בעת עלינו לעשות כל מה שביכולתנו כדי למנוע מצעירים לעבור תהליך של רדיקליזציה".

והכותבת מוסיפה: "אנו שומעים תמיד את הפזמון החוזר, 'זה לא האיסלם'. בוודאי שזה לא האיסלם. מוסלמים יודעים זאת, אבל אנו צריכים להפנים שאחרים אינם יודעים זאת. זו הבעיה: בשביל רוב העולם, דאע"ש, בוקו חראם בניגריה וארגונים אחרים כאלה מייצגים את הקהילה המוסלמית. כאשר אומרים את המילה 'איסלם', רק מעטים חושבים על תפארת ההיסטוריה והתרבות שלנו. במקום זאת, העולם רואה תמונות של אנשים עם מסיכות על הפנים וסכינים ביד. כל עוד הגינויים שלנו מוסיפים להיות פושרים, אנו יוצרים את הרושם שאנו מקבלים את פשעי הרוצחים האלה, שההפקות המתוחכמות שהם מעלים ליו טיוב מגיעות לכל פנה בתבל. תרצו או לא, דאע"ש מנצח במלחמת יחסי הציבור".

"לרוע המזל, למוסלמים מן הזרם המרכזי אין ברירה אלא להשלים עם העובדה שיש קבוצות אנשים שמפוצצים מכוניות תופת, יורים, מרעיבים, חוטפים ועורפים ראשים, שלא לומר מפוצצים כנסיות ומסגדים, והכל בשם האיסלם", כותבת בחראני. "איפה הזעם? האם ייתכן שהפגנות התמיכה בפלסטינים הן פופולריות כל כך מפני שהמוסלמים שונאים את ישראל יותר מאשר את כנופיות הפושעים שחטפו מאיתנו את נראטיב האיסלם"?

"ההחלטה שצריכה לקבל הקהיליה המוסלמית היא זו: או שנדחה את דאע"ש וארגונים שדומים לו באופן הברור ביותר, או שנתיר לדאע"ש להיעשות פרצופם של כל המוסלמים", אומרת המחברת. "כאשר אנו אומרים, 'זה לא האיסלם', אנו מגדירים את הפושעים כבעיה של אחרים. האמת היא, שהאחרים לא יתמודדו עימם. לכאורה נראה שקל יותר לחמוק מהאחריות הזו, אך מחיר ההתחמקות יהיה כבד. בשביל העולם, התמונה הנוראה של הג'יהאדיסטים נעשית תמונתם של כל המוסלמים. אם לא נעשה משהו עכשיו, זה יהיה פרצוף המוסלמים עוד שנים רבות".