האמנית מרים כבסה: "אני מציעה לצופה סוג של חופש"

בבואה לתל-אביב בקיץ 2014 הביאה איתה מרים כבסה 4 גלילים ארוכים של נייר-מדבקה, גובהם כחצי מטר ואורכם יותר מ-20 מטר כל אחד, והם מצוירים בצבעי שמן. תחילת דרכם של הגלילים בסטודיו שלה בניו-יורק, שם פרסה אותם על הרצפה ככל שאיפשר לה אורכו של הסטודיו, וציירה עליהם כשהיא רכונה מטה, בכל פעם מטפלת במקטע אחר של הרצף, ולאחר שהוא מתייבש היא מגלגלת אותו ומתחילה מחדש. כך נוצר מעין סיפור בהמשכים, שכל קשר בין פרקיו הוא מקרי בהחלט. כל קטע בציור הוא כמו יום בשרשרת ימי החיים.

בתערוכת היחיד שלה, שנפתחה בסוף השבוע בגלריה ג'ולי M בתל-אביב, כבסה מציגה שניים מהגלילים הללו, כשהם פרושים על קירות הגלריה. כאן המדבקה הרציפה הפכה לציור אופקי התלוי בגובה העיניים ומלווה את המבט לאורך הקירות. חוויית הכניסה לגלריה כמו מכניסה את הצופים ל"ראש" של האמנית. העיניים עוקבות אחר קו המחשבה שלה, הציור הפך כאן לנוף פנימי או לציור מערות, שניתן לחפש בו סמלים ונקודות אחיזה.

"הציור שלי הוא כמו זרם תודעה. יש בו משך מופשט ונקודות עצירה פיגורטיביות", היא מסבירה בשיחה עם "גלובס". ואכן, העין קולטת פרופיל אדם או עיניים המפציעות פתאום, צילומים קטנים שהדביקה וציירה על גביהם, עד שהם כמעט נטמעים ברקע - רעיונות רגעיים שקיבלו מקום על עיקרון הרצף.

"התערוכה הזו נולדה אחרי שבחורף עבדתי על 30 קנבסים גדולים", אומרת כבסה. "אחד הדברים הטובים בחורף בניו-יורק זה שמאוד קל להתרכז, כי כל-כך קר שלא רוצים לצאת החוצה. הנה אני מוצאת משהו טוב בכל דבר", היא צוחקת, ומיד נכנסת לתיאור:

"העבודות האלה היו מאוד מופשטות, לא יכולתי אפילו לצלם אותן. יש בהן, כך הבנתי, מעין שאיפה לשלמות, ולעומתן הציור על נייר המדבקה הוא רצון לחזור לתהליך הציור עצמו, כמו שעשיתי בפרפורמנס בעבר".

בזכות החד-פעמיות

כבסה חיה ועובדת בניו-יורק כבר 15 שנה. בתחילה גרה בצ'לסי, במרכז סצנת האמנות של העיר, ובשנים האחרונות עברה לברוקלין. היא ממשיכה לבקר בארץ בקביעות, מתוך תחושה ש"כאן הבית שלי", כפי שהיא אומרת בטבעיות.

- הבית שלך גם פה וגם שם, את שייכת לאותם אמנים שהם "יהודי נודד"?

"אני מאוד מאמינה בזה. האמן הוא לא רק נודד אלא גם חסר מעמד - או יותר נכון, יש לו סטטוס אבל אין לו מעמד מחייב. כשבברוקלין רוצים לפתח אזור מוזנח האמנים הם הלקוחות הראשונים - בין אם זה חלק מתנועה טבעית או מיוזמה מכוונת. אמנים לא מפחדים משכונות קשות".

כבסה שייכת גם לאותם מעטים שמתפרנסים באופן מוחלט מאמנותם, והיא עושה זאת מראשית דרכה, כשסיימה ללמוד במדרשה לאמנות. "תמיד האמנתי שאדם שמשקיע את כל כשרונו וזמנו בעבודה יכול לחיות ממנה. זה כמו חוק טבע. אם אני נכנסת לסטודיו ועובדת שמונה שעות ביום - אתפרנס מזה", היא מצהירה, ואף הוכיחה זאת. אחרי שבראשית הדרך לימדה במדרשה ובשנקר, היא העבירה את מרכז חייה לניו-יורק והפכה לאמנית מוכרת ומצליחה.

את העבודות הגדולות הכינה לקראת יריד האמנות ארט באזל שהתקיים ביוני - שם הן נמכרו בהצלחה. המעבר החד מהקנבס הגדול למדבקה הצרה הוא גם מעבר מתריס כנגד ההיררכיה של השוק ביחס ליצירות אמנות. ציור על נייר נחשב "נחות" לעומת ציור השמן על בד, ונייר המדבקה על אחת כמה וכמה - כיוון שאורך חייו לכאורה קצר וחד-פעמי.

- איך הגעת לחומר הזה?

"מצאתי את הגלילים האלה והם מצאו חן בעיניי. הם נראים כמו גלגול של עבודות הפרפורמנס שעשיתי. בפרפורמנס אני מציירת ומוחקת והכול מאוד חשוף, פחות ביקורתי. בעבודה עם גלילי המדבקה הרגשתי שזה כמו לחשוב בקול רם - או לחשוב באמצעות ציור על הנושא של ציור. למשל על נושא הערך הנקוב של ציור".

למרות שהיא אינה מתכחשת לצורך של אמן למכור ולהתפרנס מעבודתו, היא נוקטת הבחנה חדה בין התערוכה לבין מכירת עבודות. "אני עובדת, וכתוצר לוואי יש לי יצירות למכירה, אבל זה לא חלק מהתערוכה. בתערוכה הזו אני מציעה לצופה חוויה. החוויה הוויזואלית היא המקום הטבעי של הציור - אדם מסתכל על משהו ושואל את עצמו 'מה זה עושה לי שמרגש אותי או שלא, שנשאר איתי זמן מה או שנעלם אחרי שתי דקות".

אחד המאפיינים העיקריים של המדבקה הוא היותה חד-פעמית, בדומה לגרפיטי. ציור שכאשר יוסר מהקיר כבר לא יהיה ראוי לתצוגה ומסגור. "אבל הבאתי עוד שני גלילים שניתן לקנות מהם", היא מרגיעה.

את הגלילים הנותרים ניתן לרכוש בשלמותם או "לפי מטר", במחיר 3,600 שקל למטר - מחיר נמוך בהשוואה למחירי עבודות השמן של כבסה, שחלקן עולות 12-18 אלף דולר.

מי שיקנה את ציורי המדבקה צריך להחליט איך הוא רוצה להתייחס אליהם. מבחינתה, היא תשמח אם ייתפסו כתוצר חד-פעמי המודבק על הקיר.

- ובכל זאת, אנשים רוצים לחשוב על יצירת אמנות כעל משהו ששומר על ערכו.

"אני מבינה את הרצון לראות ברכישת אמנות סוג של השקעה. אתה יכול לקנות ציור לקיר ועם הזמן למכור את הציור ולקנות קיר או בית תמורתו. אני מציירת לא מעט על בדים מעולים שישרדו לנצח, אבל הציור הזה הוא חוויה של הרגע החולף.

"אני מתייחסת אל האספן כאדם מאוד סקרן ואינטליגנטי ומקיימת איתו דיאלוג דמיוני. בתוך הדיאלוג הזה אנחנו שואלים שאלות על החיים, לא על המחיר של יצירת אמנות. מה זה החיים האלה ואיפה היינו ברגע הזה, או לפני שנייה. הציור הוא העקבות שנשארות, איזו הוכחה לקיומו של הרגע הזה - ויש פה מסתורין".

- המסתורין שגורם לצופים לחשוב הרבה פעמים שהם לא מבינים את האמן.

"אני חושבת שחשוב מה כוונות האמן אבל זה לא תנאי הכרחי. החוויה של הצופה חשובה בפני עצמה. בתערוכה הזו לקחתי לי חופש פעולה - ואני רוצה שגם הצופה ייקח חופש כזה. שלא יחשוב שהיצירה היא לכל החיים. כך גם אספן - המדבקה היא לא לכל החיים, היא למי שיודע לחיות עם החופש הזה. אני מציעה לצופה, כמו גם לאספן, סוג של חופש ואם הם בכל זאת רוצים שמן על בד - יש במחסן".

גלריה ג'ולי M, רחוב בצלאל יפה 10 תל-אביב. כניסה ללא תשלום