ב-1967 הקדימו הסורים להודיע שקונייטרה נפלה בידי ישראל, כדי להאיץ בברית המועצות לעמוד על הפסקת אש במלחמת ששת הימים. לא נשאר אז אף קו הגנה אחד בין הגולן לדמשק, והרודן העלאווי הראשון, צלאח ג'דיד נכנס לפאניקה. בזכות ההודעה על נפילתה, קונייטרה אמנם מיהרה ליפול.
השבוע, קונייטרה נפלה שנית, ורודן עלאווי אפל חוזר ומנסה להפיק את מקסימום התועלת ממקסימום הנזק. בחסדי אל קאעידה ופורשיה, המשטר הזה הופך לבעל-ברית אסטרטגי דה-פאקטו של המערב. בדיוק לפני שנה השתררה ציפייה כללית שארצות הברית תהלום במשטר בעקבות השימוש שעשה בנשק כימי. השבועון "איקונומיסט", בדרך כלל שקול יחסית, מרח על עמוד השער שלו ב-31 באוגוסט 2013 את פרצופו של בשאר אל אסד מוקף בגוויות, ולרוחבו הכתובת "הכו בו חזק".
הם לא היכו בו. תחת זאת, ארצות הברית נענתה לנוסחה רוסית לפרוק את אסד מנשקו הכימי. בעיני ישראל, זו הייתה תוצאה רצויה. היא לא חשבה, שחיסול מלא של משטר אסד ישרת את האינטרסים שלה. המאורעות על קו הפסקת האש בקונייטרה כמו מאשרים את ההנחה הזו.
הגיעו בנפשכם מה היה קורה אילו נפל אסד, ובדמשק הייתה קמה ממשלת קואליציה רופפת בסגנון לוב, כאשר מיליציות מקומיות מתנהלות באין מפריע עם כמויות עצומות של נשק, ומבלי לשעות להפצרת פרלמנט מעוקר. שערו-נא מה היה קורה אילו מיליציה מבית אל קאעידה הייתה תופסת את מלוא הגבול עם ישראל, אולי עם ירדן, מבלי שצבא סורי היה מסוגל לאיים עליה. וכי לא הייתה נפתחת מייד חזית צפונית?
"סרטן", אמר אובמה
ייתכן מאוד. אף על פי כן, מוטב לשקול את תוצאות המערך האסטרטגי הנרקם והולך בין איראן ולוויניה ובין המערב. כאשר נשיא ארצות הברית ושר ההגנה שלו חוזרים ומדברים על הצורך למחוק את "המדינה האסלאמית" מפני האדמה - "סרטן", קורא לה הנשיא אובמה, המפורסם דווקא בלשון ההמעטה שלו - שתיקה כמעט מלאה נפלה על ישראל. נראה בעליל שהיא קיבלה את היגיון המהלכים האלה. הם משרתים את צורכי ההסברה שלה בטווח הקצר. מה מפתה היא ההשוואה בין ההוצאות הברבריות להורג בעזה ובין התזת ראשו של עיתונאי אמריקאי במדבר הסורי-עיראקי.
האומנם עניין לנו בפנייה הכרחית אל הרע במיעוטו? האומנם אנחנו שומעים את הד קולו של וינסטון צ'רצ'יל מסביר לפרלמנט הבריטי ביוני 1941 כיצד אנטי-קומוניסט כמותו מסוגל לכרות ברית עם סטאלין נגד היטלר ("אילו פלש היטלר לגיהינום הייתי מדבר באוזני הבית הזה בזכות השטן")?
אני חושב שלא. הסכנה הגדולה ביותר לשלום המזרח התיכון, בוודאי לשלום ישראל, פוטנציאלית גם לשלום הדמוקרטיות המערביות, אינה נובעת מדאע"ש. אמנם מרשימות מאוד יכולת הגיוס של "המדינה האסלאמית" וגם יכולת הלחימה שלה. אמנם נובעת סכנה מצד הישגיה הטריטוריאליים: יש להם ערך תעמולתי, הם יכולים להיות כני שילוח לג'יהאד בין לאומי, והם מעמידים משאבי נפט גדולים בהישג ידם של הג'יהאדיסטים.
אבל הם אינם משתווים למדינה של 80 מיליון בני אדם, עם צבא ענקי, עם פוטנציאל גרעיני מתממש והולך, עם תודעה היסטורית, עם תיאבון אימפריאלי וגם עם תיאולוגיה של אחרית הימים. בחסדי ישראל (לבנון 1982) וארצות הברית (עיראק 2003), איראן הצליחה לכונן גשר יבשתי בינה ובין מזרח הים התיכון. עושי דברה של איראן עומדים בשערי הגליל, וניצחון של אסד בסוריה יעמיד אותם גם על גבול הגולן. איראן חוזרת ומאמצת את חמאס אל לבה.
לא, זה לא היה דחליל
אימפריום איראני הוא התרחיש הסביר ביותר לעתיד המזרח התיכון, ומכוחו חלה התקרבות היסטורית בין ישראל לערב הסעודית ולרוב מדינות המפרץ הפרסי. קטאר תקועה שם כקוץ, למורת רוחן הגוברת של שכנותיה, ולמרבה דאגתה של ישראל. אבל בלימת איראן היא הסעיף החשוב ביותר על סדר היום המשותף.
בגישת המערב לאיראן מתחולל סחף גלוי וסמוי. את עקבותיו אי אפשר למצוא בהצהרות רשמיות, אבל אפשר למצוא אותו בהלכי רוח משתנים, בפרגמטיות גוברת, בהכרה שביעור "הסרטן" מצריך בעלי ברית אזוריים שאינם מדברים עברית. השתתקות ישראל בעניין איראן התחייבה במידה מסוימת מצורכי השעה בעזה, אבל היא מעוררת את הרושם שהאיום האיראני היה מלכתחילה רק דחליל הפחדה.
יש לא מעט ישראלים החושבים שזה אמנם היה דחליל. מר נתניהו היטיב מאוד לעורר את הרושם הזה ברטוריקה מעייפת ובפעלולים לא מכובדים. אבל הקריאה ההיסטורית מחייבת להכיר בסכנה האמיתית, הממשית, הגוברת לא רק מצד הגרעין האיראני, אלא מצד שאיפות איראן בסוריה ובלבנון. זו קריאה המעוגנת לא בניסיון 25 השנה האחרונות בלבד, ולא רק באסלאם השיעי, אלא בגיאוגרפיה של דמיונה האסטרטגי, במה שהאמריקאים קוראים "הייעוד המוצהר" של האומה, זאת אומרת סך כול ערגותיה, תפיסותיה העצמיות ותחושת השליחות שלה.
לרוע המזל, חזקה על האיום האיראני שהוא יוסיף לפרנס את המחשבה האסטרטגית הישראלית הרבה מעבר לקו האופק של חיינו. כדי לעמוד בו, הוא צריך לפרנס גם את השיח הציבורי בדמוקרטיות המערביות. בהשוואה עם הברבריות של דאע"ש, עם הניאו-אסלאמיזם הוולגרי והסמכותני בטורקיה, עם סכנת האחים המוסלמים במצרים, איראן לובשת צורה חדשה בעיני חלקים של המערב.
זו התפתחות מסוכנת, השומטת את הקרקע מתחת לרגלי ישראל. את הכיוון הזה צריך לסכל, בתבונה שקטה, בתזכורות תכופות, ללא פאניקה, אבל בפסימיות בוגרת. את איראן יש לעצור, צריך להיות המוטו של מדיניות ישראל.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.