ההקבלן כמאל שגראווי מלקק את הפצעים. ויש הרבה מהם. הפגישה שלנו מתקיימת על רקע תום לחימה קשה בעזה, ומצב ביטחוני בלתי יציב, קיצוצים וגזירות, משק חבול, ענף בנייה שלם שמחכה לראות מה יקרה עם חוק מע"מ אפס המדשדש ובתוכו ענף ביצוע במשבר. חברה אחת, צ. לנדאו, כבר קרסה. "אם המצב יימשך", אומר שגראווי, "יהיו עוד כאלה. המלחמה הזו הביאה לנו נזק ישיר, כי חברות הבנייה מסתמכות על עובדים מהשטחים".
- מהשטחים? יש עובדים זרים, לא?
"על מה את מדברת? יש כיום בענף הבנייה כ-60 אלף עובדים מהשטחים ורק 3,000 סינים. וכשיש עוצר או מחסומים בגלל המצב הביטחוני, גם העבודה נעצרת. הנה, רק עכשיו איחרתי במסירת דירות בפרויקט בפתח תקוה שאני בונה לקרדן. שכר דירה ממוצע שם זה 7,000 שקל, אבל אם אני מאחר במסירת דירה, אני משלם קנס של 10,000 על כל חודש איחור. איחרתי כבר בחודשיים. בחישוב כללי זה יוצא קנס של 1.4 מיליון שקל.
"אבל זה לא רק זה: באתי לקבל טופס ארבע. כיבוי אש עיכב אותי חודש כי היה עסוק בשריפות בדרום. הג"א ומועצות אזוריות - כל הגופים האלה עסוקים במלחמה. הם משתדלים לטפל, אבל כשכיבוי אש שולח את כל הכוח לדרום, העבודה השוטפת היא לא בסדר עדיפות ראשון, והדברים האלה גורמים לנו נזקים אדירים. יש לי גם הרבה עובדים יהודים, ולחלקם הוציאו צו 8. אני צריך לאשר יציקות, אין בודק. צריך לאשר מעלית, אין בודק".
כל זה מוביל את שגראווי להגיד בביטחון שחברות נוספות ימצאו את עצמן במשבר גדול: "החברות הבינוניות הציבוריות מגייסות כסף מהציבור, אבל אלה שלא, נשענות על ההון העצמי שלהן, והבנקים מצדם, מצמצמים את האשראי".
- יש פתרון לדעתך?
"הממשלה צריכה לבקש מהבנקים שלא ילחצו על היזמים. תראי את המקרה של צ. לנדאו. זו חברה משפחתית שקיימת כבר 70 שנה. קבלן מעולה, אבל הייתה לו בעיה תזרימית. אם הבנקים היו משחררים, לא היינו רואים עוד חברה כזו נופלת. צ. לנדאו עשה כל מה שמוטל עליו, הוא נלחם על כל מה שיש לו בשביל להתקדם. לא חבל? אנו ממילא במצוקה. הממשלה הזו, במקום לשבת ולדבר, צריכה לדאוג שהעסקים יוכלו לנשום: קצת מרווח אשראי, ללחוץ טיפה על הבנקים. מה קרה? בזמן מלחמה, שהבנקים ישתתפו קצת. לא יקרה להם כלום. בימים רגילים הם נהנים מאיתנו".
- אז רק "המצב" אשם בנפילה של צ. לנדאו?
"זו חברה שבונה פרויקטים רבים בדרום הארץ ולכן היא נפגעה קשה. זה קבלן מצוין שבונה בשיטה מוצלחת, כך שאם הוא נפל, אז הבעיה באמת קשה ומהווה אור אדום לענף הביצוע, שהולך וקורס. חברות הביצוע מתקשות בעיקר בגלל המחסור החמור בעובדים לבנייה ובגלל התחייבות למסירת דירות בזמן לדיירים - משימה בלתי אפשרית בזמנים מסוג אלה, ולכן לצערי אני צופה שחברות טובות נוספות יקרסו. מה שקרה לצ. לנדאו הוא רק סימפטום למה שעתיד לקרות".
הדוגמן של הממשלה
שגראווי, 57, יליד נצרת, הוא היו"ר והבעלים של קבוצת האחים שגראווי שהקים סבו, איברהים חורי, בשנת 1930. הסב, וגם אביו של שגראווי, ג'ורג', התמחו בשיפוץ, שחזור ושימור כנסיות ומנזרים. דרכו של כאמל דווקא התחילה בתחום אחר - הוא בכלל למד סוציולוגיה באוניברסיטה העברית - אך מהר מאוד הוא נשאב לשורשים והשתלב בחברה המשפחתית. שניים מארבעת ילדיו עובדים בחברה - בנו משמש כסמנכ"ל ובתו מועסקת כעורכת דין.
הוא וכל בני משפחתו מתגוררים כיום דווקא בנצרת עילית, בין יהודים. "בנצרת העתיקה אין מקומות חניה והאוכלוסייה שם לא כל-כך חופשית", הוא מסביר. "אי אפשר לבנות שם בית מרווח, ובכלל, נצרת עילית היא מקום יותר מטופח ויותר מסודר, ורציתי שהילדים שלי יגדלו במקום פתוח, נורמלי".
שגראווי נחשב לאחד מקבלני הביצוע הגדולים ובונה למגורים וכן בנייה ציבורית בכל הארץ: קוטג'ים ברמת ישי, 400 יחידות דיור בכרכור, פרויקט חלומות כפר סבא, פרויקט נחלים הדר גנים בפתח תקוה, 224 יח"ד בפרדס חנה, פרויקט חלומות רחובות עבור שיכון ובינוי (160 יח"ד), נאות כרמים ברחובות (230 יח"ד), אחוזת הנשיא ברחובות עבור קרדן (99 יח"ד); פרויקט הרובע ביפו ("הבאנו לשם אוכלוסייה משודרגת") ופרויקט נוסף בעיר, של האדריכל אילן פיבקו. הוא בנה גם בנתניה, במודיעין וביקנעם. בין הפרויקטים הציבוריים שבנה, אפשר למנות את מרכז המבקרים במצדה, את קניון רמת אביב, את בית ישראכרט ואת בית ניפ.
לפני כ-15 שנה החל לעסוק גם בשימור, ומאז ועד היום בנה לא מעט פרויקטים לשימור בתל אביב, בהם שטראוס 3, בניין התאומים, הירקון 96 והירקון 50. הפרויקטים לשימור מבוצעים על-ידי חברת שגראווי-לייבוביץ, שבראשה עומדים אחיינו, רוברט שגראווי, ושותפו, אריה לייבוביץ. חברה נוספת בקבוצה, עוסקת בייזום, ובראשה עומד אחיו הבכור של כמאל, כאמיל.
כשהוא קיבל לידיו את המושכות בחברה, היא עסקה באופן מסיבי בבנייה בקיבוצים. רק בשנות ה-90 פרץ את החומה של תל אביב, והחל לבנות גם בעיר הגדולה. "כל רמת החייל זה אני", הוא מתגאה.
ב-2009 הוא החליט לפצל את החברה. "יותר בריא", הוא אומר. "אני לא רוצה לראות אצלי מה שקרה אצל גינדי (שתי החברות ששייכות לשני פלגי המשפחה, גינדי השקעות וגינדי החזקות, נחשבות כיום חברות מתחרות, ויש גם חברה שלישית, חן ואיתי גינדי, ה' מ'). אצלנו זה עסק גדול וטוב לכולם להיות בו. אנחנו לא שבט, מאוד מודרניים. כשאני או אח שלי לא פה, עדיין העסק מקבל תשובות. אנחנו משפחה שחיה את הבנייה.
"הנה", הוא חוזר מיד למשבר בענף הנדל"ן, "תראי מה קרה בדורי בנייה. מי שהוביל את החברה היה אורי דורי. הוא יצא. נכנס חיים כצמן, שרכש את החברה מדורי, ועם כל הכבוד, הוא לא מבין בבנייה. מי שמנהל בנייה צריך להבין במקצוע. ביום שאורי דורי יצא, דורי לא קיימת".
אף שהחברה שלו מבוססת ומשפחתית, אפילו עבורה ההישרדות קשה בימים אלה. אם לא די במלחמה, נוסף סיפור מע"מ אפס שהקפיא את המכירות כבר מרגע שהוכרז, וכעת, כשהוא מתעכב למועד בלתי ידוע, הקיפאון נמשך. "אני בונה לשיכון ובינוי בכרכור", שגראווי מדגים. "מכרו שם 50 יח"ד למשטרה ומאז אין מכירות, כי כולם ממתינים. זו הטבה משמעותית שלא מוותרים עליה בקלות. אז כולם מחכים".
- ומה אתה חושב שיקרה בהמשך?
"לא יכול להיות שישאירו את האנשים באי ודאות", הוא אומר. "לפיד לא מבין שבגלל הדבר הזה הוא לא יעלה לשלטון חזרה. יאכלו אותו בלי מלח. הוא חייב לעשות משהו, לא משנה מה, אבל לעשות. הוא ראה שהחוק מסתבך, הוא היה צריך לקבל החלטה לכאן או לכאן".
- אפילו לבטל, אתה אומר.
"אפילו לבטל, בטח. מה שאי אפשר לעשות זה להשאיר את האנשים ככה. בינתיים אנשים ממשיכים להתגורר בשכירות וכתוצאה מזה אין מספיק היצע דירות לשכירות וזה העלה גם את מחירי היזמות. אני לא רוצה לבנות כי אני לא יודע אם הדירות יימכרו, ואם הן לא יימכרו, לא יהיה ממה לשלם לי. דחיתי על הסף יותר מ-20 הצעות. יש הרבה יזמים שאין מי שייבנה להם. זה מצב שלא היה כאן מעולם: שילוב של רמות מחירים גבוהות מאוד מצד אחד, ומצד שני מחסור כבד בדירות. אין לך אשראי בבנקים, אין לך עובדים, אין לך קבלנים שבונים, זה לוז לוז לוז סיטואיישן, ואני לא מבין לאן רוצה הממשלה הזו להביא אותנו. אני חשבתי שלפיד באמת יביא איזו בשורה, אבל בינתיים אני רואה שהוא רק מתפקד כדוגמן של המדינה".
- מה לדעתך היה צריך לעשות?
"לגבי המע"מ, כבר אמרתי - פשוט לא להשאיר את העניין תלוי. כל תשובה היא תשובה חיובית, אפילו ביטול, כי אז המשק יתחיל לזוז, ובכוחות עצמו. דבר שני שצריך לעשות זה לפתוח את השמיים לעובדים זרים ולא להסתמך על העובדים מהשטחים. היום סיני עולה בממוצע 20 אלף שקל לחודש, בעוד שבסין הוא מרוויח 70 דולר לחודש. ברגע שתביאי עוד 5,000 עובדים זרים, השכר שלהם יצנח".
- למה בעצם אי אפשר לסמוך על עובדים מהשטחים?
"תחשבי על זה ככה: מחר בבוקר החמאס יצליח לשכנע אותם להיכנס לשביתה, ואז כל ענף הבנייה קורס. אם המצב הביטחוני ייגרר לשטחים - כל הענף הזה בקריסה. אל תשכחי גם את כל הבעיות הלוגיסטיות: הם מאחרים לעבודה כי עושים להם בעיות במחסום; ויש מקרים שהם אפילו עושים נזקים יזומים. אחד מדוכא, אחר, אח שלו נפגע, אימא שלו השפילו אותה במחסום או הרסו לו בית. היום אני צריך כל מרפסת וכל מקלחת לאטום, ולפעמים את רואה שמישהו קרע לך את האיטום באמצעות סכין. עם עובדים זרים זה לא יקרה".
- אני לא מבינה. אתה חושב שהדת והפוליטיקה הן מכשול בבנייה בארץ?
"כן, באבו-אבוה. באירופה הגענו לימי החושך כי הדת השתלטה על המדינה. במצרים, כשהדת השתלטה על המדינה, היה תוהו ובוהו. תראי את ש"ס, הם לא סחטו את הממשלה הזו במשך שנים? השליטה הדתית היא רגשית, וכשאת מפעילה את הרגש, השכל לא עובד. לא ברור לי, למשל, איך ישראל עד היום לא נכנסה לבנייה מתועשת קלה (שיטת בנייה המבוססת על הרכבה מהירה של רכיבי בניין מוכנים המיוצרים במפעל ומובאים לאתר, ה' מ'). זה 60% מהעלות ואז לא צריכים את חוק מע"מ אפס. אבל הראש הישראלי מרובע. כמו שהוא לא יודע לעבור בדלת בלי לגעת במזוזה, ככה הוא לא יכול לעבור לבנייה מתקדמת. אם אדם לא רוצה לעשות משהו כי הוא מפחד שזה ירגיז את אלוהים, מה את מצפה ממנו?".
אשליית הערבים הנוצרים
אפשר להגיד הרבה דברים על כמאל שגראווי, אבל צנוע הוא לא. בחברות שעבורן הוא עובד כבר מכירים בעל-פה את הסיפורים שלו, על חברותו הקרובה עם אישי ציבור בכירים, ועל הכניסה החופשית שיש לו לכל מקום.
"אני אדם שטביעות האצבע שלו מאוד גדולות", הוא אומר בלי להתבלבל. "בניתי מים המלח (מרכז המבקרים במצדה, ה' מ'), דרך כיתן דימונה, ועד הקניון של קריית שמונה. בשנת 2000 התחלתי לקדם את נושא הבאוהאוס - פרויקטים בבלפור, רוטשילד, הירקון. הכנסנו ערך. תראי כמה שאני תרמתי לעיר הזו, תל אביב: בתי מלון, קניונים, תרמתי לשיקום התדמית שלה, מבחינת צורת העיר, המבנה החיצוני שלה. תראי כמה אני משולב בחברה הישראלית. ומצד שני, אני מקבל חבטות".
- אילו חבטות?
"אני אזרח בסימן שאלה. יום אחד, כשהייתי סטודנט בן 19 שנה, גרתי ברחוב הנביאים בירושלים ורציתי לעלות לאוטובוס. הגיע אליי בן דוד שלי, הביא לי אוכל מאימא שלי, צנצנת. עמדתי בתחנה, בא חייל, שאל אותי: מה זה? אמרתי: לאבנה. הוא דחף את הצנצנת ברגל. התחלתי לצעוק. הגיע הקצין שלו, התנצל, לא הסכמתי לעמוד בשקט מול הטעות".
- אתה חושב שאם היית מוסלמי, מצבך היה טוב פחות?
"לא. אם אני אתחתן מחר עם יהודייה, אני עדיין ערבי. אני אומר לכל הנוצרים שאם הם חושבים שהם דרגה אחת מעל, הם טועים, כי האינטרס שלהם הוא עם המוסלמים. אני נגד שירות בצבא, למשל. יש לי קרובים בעמאן ובביירות, אז אני אלחם במשפחה שלי? לא אלחם באחים שלי במדינות אחרות שהן שכנות שלנו".
- בסדר, אבל אתה חי פה. זו המדינה שלך.
"תראי, אני בעד לתת למדינה: אני תורם, אני לא מפלה אף אחד, אבל בתחום הזה, כמו שאני לא מרשה ליהודי אמריקאי להילחם ביהודי ישראלי - אם אי פעם תיתכן סיטואציה כזו בכלל - אני לא יכול לעמוד בחזית אחרת מול הבן דודה שלי. תראי את הדרוזים, איזה פיצול אישיות יש להם. אני מכיר את הנושא מכך שאני דירקטור של מכללת עמק יזרעאל, ואני אומר לך שיש שם בעיות מאוד קשות. הם מאוד מבולבלים".
- מה דעתך על מה שקרה עם החמאס לאחרונה?
"אני נגד פנאטיות, לא משנה מאיזו דת. לדעתי, אנחנו צריכים לחזק את אבו-מאזן בזה שנפתח את ערוץ ההידברות, בזה שנאפשר לו לכבוש את הקהל לצדו. הערבים צריכים לראות בישראל מדינה תומכת".
- הילדים שלך יישארו פה?
"האמת, כל שנה הם שואלים אותי מה קושר אותם לפה. בכל פעם שיש משהו. ואם הם יילכו - אני אבין אותם".
כתבות
ני"ע
