המיליארדר ג'יי ווקר התפנה למיזם חדש: הדמיון האנושי

זה מסוג הכתבות שאמורות להיפתח בתיאור נוף: כמה מילים על הירוק של קונטיקט באמצע אוגוסט, התפייטות מבוקרת על מפל המים הפרוע שבפתח החניון, אזכור אגבי לגודלה הנדיר של האחוזה, וצניחת לסתות קולנית אל מול הספרייה שבקצה אחד מאגפי מעונו הפרטי של בעל הבית: היזם והממציאן ג'יי ווקר. אלא שכל מילה תדלל את הדבר עצמו.

העילה לביקור בביתו של ווקר היא הכנס הקרב של TEDMED, השלוחה הרפואית של מותג המקור TED, ההוא מההרצאות הפופולריות ברשת. ווקר, שמעורב ופעיל ב- TEDכבר עשרים שנה, רכש לפני ארבע שנים, עם קבוצת משקיעים, את תת-המותג טדמד בסכום משוער של 16 מיליון דולרים, ומאז הוא עמל להפוך אותו לבמה החשובה והמשפיעה בעולם הרפואה. "תחום הרפואה היום הוא מאוד ורטיקלי", מסביר ווקר, "כל התמחות מכסה שטח מאוד צר, בשעה שרפואה חייבת להיות רב תחומית, עם חשיבה רחבה יותר. טדמד מייצרת סביבה אינטרדיסציפלינרית שלא קיימת היום".

בכנסים השנתיים שנערכו עד כה, השתדל ווקר למצב את טדמד בשפיץ של המחקר הרפואי, על-ידי מדיניות בררנית של דוברים ושל מוזמנים. בכנס הקרוב, שייערך בין 9 ל-11 בספטמבר, תורחב לראשונה הבמה לשני אתרים מרכזיים: המקורי בוושינגטון די.סי והחדש בסן פרנסיסקו, ובו בזמן ישודר הכנס בלייב סטרימינג לעשרות מוקדים בעולם. אחד המוקדים האלה יתכנס בתיאטרון ירושלים, שם יתקיים סביב השידור אירוע חגיגי, עם 750 אורחים, שנועד להבריג את בכירותה של ישראל בתחום, ולעודד את ווקר ואת חבריו לבחור בישראל כאחד המוקדים הרשמיים של כנסי טדמד בעתיד (ראו מסגרת בעמודים הבאים).

זה לא עניין פשוט. ווקר, שמתכוון בקרוב לבחור עוד שבע ערים שיארחו כנסי טדמד בעולם, מציין שני תנאים בסיסיים להשגת התואר הנחשק: גב מחקרי משמעותי, ולא פחות חשוב - עורף כלכלי וביטחון פיננסי. ווקר מוכן לפזר בעולם שבע במות של טדמד, אבל הוא רוצה להיות בטוח שמאחוריהן יש כיס עמוק. "זה עולה מיליוני דולרים להרים כזה דבר", הוא מבהיר.

שני התנאים האלה הם מעט סמליים אם מתבוננים ברזומה המפואר של ווקר, האיש שהמגזין פורבס כינה בעבר "תומס אדיסון מודרני". במובנים רבים הם מייצגים את שתי הרגליים שעליהן הוא עומד. בצד אחד, המוח החריף שחתום על יותר מ-700 פטנטים; ובצד השני מולטי מיליונר, ההוגה והבעלים לשעבר של ענקית תיירות האונליין פרייסליין. קום, האיש שמחכה בסוף כל המצאה עם שורה תחתונה ותו מחיר. הראשון יהגג על סגולותיו של הדמיון האנושי, והשני יוודא שזכויות היוצרים של דמיונו הפרטי יעבו היטב את חשבון הבנק שלו.

- רכישת טדמד - פילנתרופיה או עסקים?

"שניהם. זה כמו חברת תרופות: כשהיא פועלת כמו שצריך, היא משפיעה על העולם לטובה ובאותו זמן מייצרת רווחים. בניגוד ל-TED, שהוא מלכ"ר, TEDMED הוא לא ארגון צדקה. אנחנו מאמינים שהמניע הכלכלי יותר אפקטיבי בהזזת העולם קדימה. אם כי יש מקום לשני סוגי הארגונים".

- אז איך טדמד מרוויחים כסף?

"עדיין לא הרווחנו כסף", הוא מחייך. "בעתיד יהיה רווח, כי שיעור מסוים ממי שמגיעים לטדמד משלמים כדי לבוא, וגם יש ספונסרים, ושותפים שרוצים להיות מחוברים לטדמד, וגם הם משלמים לנו. אנחנו לא דורשים תשלום עבור התוכן האינטרנטי שלנו, וגם לא עבור השידור בסטרימינג של הכנס, אם המשדר הוא מלכ"ר. אבל אם מדובר בגוף עסקי שרוצה את הפיד שלנו, נגבה ממנו כסף".

לקסיקון ווקר לחדשנות

ווקר אינו טורח להסתיר את עושרו. בכנסי טדמד הקודמים הוא תיבל את הדיונים הרפואיים בהרצאות קצרות שבהן הציג בפני הקהל חלקים מהספרים באוסף שלו. זה לא לגמרי תלוש מסדר היום של טדמד, כי הספרייה של ווקר, המכונה "הספרייה לתולדות הדמיון האנושי", היא פאזל של ספרים עתיקים, של חפצי אמנות ושל עדויות היסטוריות - שהחיבור ביניהן אמור לספק הצצה אל נקודת הבערה של האנושות. אותו כוח רב השראה ובורא ציוויליזציות שמתחיל בנביעה של רעיון.

הוא מדגים את זה עם ספרי רפואה בני מאות שנים, שתיארו את ניתוחי הגופות הראשונים או עם איורים אנטומיים מרהיבים מהמאה ה-19. המוצג אולי המלבב ביותר הוא ספר אנגלי מהמאה ה-17, שאגר מידע על המתים בלונדון שבוע אחרי שבוע. מי מת וממה.

ווקר מדפדף לעמוד לדוגמה ומדגים: 27 איש מתו באותו שבוע מבעיות שיניים. כן, שיניים. אדם אחד מת מוויכוח. וכן הלאה. אלא שווקר מבהיר מיד שלא מדובר בסתם אנקדוטה היסטורית, כי ב-1664 פרצה בלונדון מגפה אכזרית. באפריל עדיין לא היו לה סימנים. במאי נרשמו 17 מתים מהמגפה. שבוע אחר כך נספרו 33 מתים, ובהמשך 107. בקיץ הגיעו ליותר מאלף מתים בשבוע, כשבשיא נספרו 7,227 קורבנות בשבוע אחד. "ואז המגפה מתחילה לדעוך", מראה ווקר, "1,400 מתים, 243 וכן הלאה. ובפעם הראשונה אנשים נחשפים למידע שפועל על-פי תבנית. אלוהים לא הורג אותם רנדומלית, אלא לפי עקומת מגפה. ואפשר לנתח את זה. כך לומדים שבריאות הציבור היא תחום מדיד. כך גם נולדת סטטיסטיקה. זה משנה את הדמיון האנושי לנצח".

כשווקר מדבר על דמיון, והוא עושה את זה לא מעט, הוא לא בדיוק מתכוון לשימוש המוכר במילה. כדי להבין אותו, צריך קודם לפגוש כמה מושגי בסיס בלקסיקון הווקרי. דמיון הוא הראשון שבהם.

- אתה מגדיר דמיון כמחשבה מקורית. אתה יכול לתת לי דוגמה?

"מחשבה מקורית תהיה אם את תשבי על התקרה, עם הראש למטה ותראייני אותי משם. זו מחשבה מקורית. לא מאוד יעילה, אבל יש בה מהדמיון. אחרים לא חשבו לעשות זאת. רק את. דמיון הוא כשאת לוקחת את המוח למקומות שלא היית בהם בעבר, ולעתים גם למקומות שאחרים לא היו בהם קודם. זו יכולת אנושית מאוד יוצאת דופן".

- וחדשנות?

"חדשנות היא היישום של הדמיון. זה מלא דמיון לראיין אותי מהתקרה, אבל לא מאוד שימושי, ולכן אין בזה חדשנות. כשדמיון פותר בעיה זה כבר מתחיל להיות חדשנות. דמיון לא צריך לפתור בעיות. פיקסו היה בעל דמיון מאוד מפותח, והוא גם היה יצירתי, ואלה שני דברים שונים לגמרי".

- עכשיו התבלבלתי. מהי יצירתיות, אם כך?

"יצירתיות היא התהליך שבו את מביאה לעולם גרסאות שונות ומגוונות למשהו. לדוגמה, יש אנשים עם דמיון מפותח שיכולים לעצב בגד מסוים. תסתכלי על הבגד הזה ותגידי, 'מעולם לא ראיתי כזה דבר'. זה מלא דמיון. ואז תוכלי לקבל עשרים שעתוקים של זה, שיכולים להיות מאוד יצירתיים. הם לא דמיינו את הבגד, אבל יצרו משהו בצבעים שונים, או באורכים שונים. הם יצירתיים. לא עשירים בדמיון. המחשבה המקורית היא תרומת הדמיון. הגרסה יכולה להיות מאוד יצירתית".

פעם היה מסוכן לדמיין

משזה הוברר, מתפנה ווקר לרדת לעומקם של דברים: "ככל שבוחנים את העבר רואים רגעים שבהם הדמיון הגדיר שינויים בהיסטוריה. כשאיינשטיין מדמיין איך זה ירגיש לרכוב על קרן אור, הוא לגמרי משנה את תפיסת הפיזיקה בעולם. אחריו יכולים הרבה פיזיקאים יצירתיים לתרום רבות, אבל אצל איינשטיין יש מעין קפיצה נחשונית של הדמיון. כשפיקסו דמיין פירוק של יצירה לקוביות או לקווים, זו קפיצה. כשהמייסדים של ארצות הברית דמיינו שתיתכן מדינה ללא מלך, אבל שיהיו בה איזונים שיאפשרו לאזרחים להיות אחראים למתרחש, זו קפיצה של הדמיון. מי שמתבונן בהיסטוריה יזהה את הקפיצות האלה, שהן אלה שמניעות אותנו קדימה".

לא תמיד היה הדמיון תכונה אהודה כל-כך: "במשך ההיסטוריה, אם היה לך דמיון, היה סיכוי טוב שיוציאו אותך להורג", קובע ווקר. "אולי זו הסיבה לכך שילדים נולדים עם דמיון באופן טבעי, אבל בסביבות גיל 5 או 6 הם מתחילים לאבד אותו. אולי כי בגיל הזה דמיון נתפס כתכונה שלילית".

- הסבר.

"הדבר הראשון שילד בן 7 עם דמיון עושה זה לשאול: למה שאת תחליטי? למה שאתה תהיה המלך? זו הסיבה שדמיון נחשב לחטא בכנסייה הקתולית. מי את שתדמייני? דמיון נתפס באופן שלילי ביותר לאורך ההיסטוריה. יותר בטוח פשוט לעשות מה שאומרים. השינוי החל עם המהפכה המדעית במאה ה-18. פתאום שאלו, 'רגע, למה נהייתי חולה?'. קודם לכן התשובה הייתה, 'אלוהים גרם את זה'. ופתאום החלו לדמיין סיבות אחרות למחלה. אולי יש חיידק בלתי נראה? אולי יש מכניזם מאחורי המחלה? לפני המדע לא הייתה תועלת בדמיון".

- אז מה מצית את הדמיון?

"הדבר הראשון זה החופש לטעות. אם אין לך חופש לטעות לא יהיה לך דמיון. את חייבת לחיות בתרבות שבה לטעות זה לא פשע. לדוגמה, ברבות מהתרבויות באסיה תגלי ששמים משקל רב על נכון או לא נכון, או על ציונים טובים. בתרבויות כאלה לטעות זה מסוכן מדי, ולכן אין שם הרבה דמיון. נגיד ביפן, חוץ מאשר ב-,counterculture שמורדת בזרם המרכזי, הקונפורמיזם הנוקשה הביא לחוסר דמיון. יצירתיות דווקא יש ביפן. כי הם מבינים שזה משתלם לעשות גרסאות לרעיון טוב. אבל הם נשענים על מישהו אחר בשביל הרעיון עצמו".

- אתה מדבר על תרבות כאילו העניין דטרמיניסטי.

"זה תלוי במה שאנחנו בוחרים לעודד. בארצות הברית, אם נשרת מקולג' ונכשלת, זה לא בהכרח אות קלון. למעשה, אם נכשלת שלוש פעמים, רבים יסתכלו עליך כעל מישהו שמתאמץ, שמנסה. שחקן בייסבול שמעיף את הכדור החוצה לא מגונה אוטומטית. זו תרבות אחרת ביחס לנטילת סיכונים. בארצות הברית, בניגוד לגרמניה, לא תמצאי פרופסור באוניברסיטה בראש הפסגה".

- מי יהיה בראש הפירמידה פה?

"נוטלי הסיכונים. היזמים. תחשבי על וולט דיסני. אדם שבנה תעשייה שלמה על דמיון, והוא זוכה לכבוד גדול פה. כשחושבים על חברות כמו פייסבוק או מייקרוסופט או גוגל, אלה חברות שנבנו על דמיון, ואנחנו חוגגים את המייסדים שלהן. זו הדרך האמריקאית".

- וישראל?

"לישראל יש כמה יתרונות ששירתו אותה היטב, אם כי גם יצרו בעיות קשות. להיות מוקף באויבים גורם לכך שאת חייבת להיות חדה. אם ניו ג'רזי הייתה מטווחת טילים על סטמפורד קונטיקט, היינו הרבה יותר יצירתיים. הכורח הוא אבי ההמצאה. ובישראל אתם חיים כבר יותר מיובל במצב של כורח.

"דבר נוסף הוא מורשת הלימוד של התרבות היהודית. החיים בגולה דחפו את היהודים לטיפוח תרבות של לימוד. גם ההטרוגניות, ריבוי הדעות, שבא לידי ביטוי בריבוי המפלגות, משרת את ישראל. אם יש לך 12 יהודים בחדר, יש לך 13 טיעונים בוויכוח, נכון? ישראל היא כמעט תלמודית בתאוות הוויכוח שבה. ויכוח מחזק יצירתיות ודמיון. מאלץ אותך להיות יותר גמישה מבחינה אינטלקטואלית. ליהודים אין אפיפיור".

זה הסבר מקסים, אבל כמה דורות נמשיך לייחס הכול לתרבות התלמודית, בהתחשב בזה שרוב האנשים בישראל לא פתחו דף תלמוד מימיהם?

"זה עניין תרבותי. כמו בסין, היהודים שמים את החינוך במקום גבוה, ובניגוד לסינים היהודים לא מפחדים להיות יצירתיים, כי בכל רגע הם יצטרכו לארוז ולעזוב למקום אחר. ישראל נהנתה מהיותה מדינה מערבית במבנה שלה, עם דמוקרטיה ומגוון אדיר בתרבויות כבר מימיה הראשונים. האם היא תמשיך להיות כזו בדור הבא? קשה לומר".

דרוש תגמול על יצירתיות

הדבר השני שווקר מציין כתנאי הכרחי לדמיון הוא היכולת להרוויח ממנו. "דמיון שאי-אפשר להרוויח ממנו - לא ישרוד. אי-אפשר לאכול דמיון. הדמיון צריך לפתור בעיות. לדוגמה, אפליקציה. לפני שסטיב ג'ובס דמיין ש'אפל' תפתח את הגישה לטלפון לכל מי שרוצה להוסיף חתיכות תוכנה קטנות שיעמדו בתנאים של אפל - לפני שזה קרה - הדמיון שלך בעיצוב דברים לסמארטפון היה חסר תועלת. ברגע שהפלטפורמה הזו נפתחה, אנשים סביב החלו לדמיין אפליקציות ולהנדס אותן, ולתמחר אותן, ופתאום הדמיון שלי משתלם כלכלית והחברה זזה קדימה. ואז אנדרואיד, שלא היה בה דמיון גדול, חשבה: הנה, זה רעיון טוב, בואו נעתיק אותו באופן חכם ויצירתי. האם זה קורה בתרבויות שלא מעודדות דמיון? לא. האם הצפון קוריאנים פחות יצירתיים? ברור שלא. הם יצירתיים כמו כולם, אבל הם חיים בתרבות שאין בה שום תגמול על יצירתיות".

- אתה יכול לתאר לידה של המצאה?

"כל ההמצאות הטובות נולדות מבעיה, ורוב העבודה טמונה בהגדרה מדויקת של הבעיה. רוב האנשים חושבים שזה עניין של תשובה. אבל זה לא בתשובה, זה בבעיה. אם את מגדירה את הבעיה נכון, הסיכוי שלך למצוא תשובה הוא גבוה. הקושי הוא שרוב האנשים כל-כך מתרגשים מלענות על כל דבר, שהם משקיעים מעט מאוד זמן בתהייה על הבעיה; למה הבעיה הזו קיימת. ובהכללה ניתן לומר שבעולם המודרני הבעיות קיימות כי תהליך הברירה בעולם ברר את הבעיה הזו ואפשר לה להתקיים.

"לדוגמה, אם כולם הולכים עם יבלות ברגליים אנחנו נגיד, זו בעיה. למה לכולם יש יבלות? אז מישהו ימציא סנדל, ומישהו אחר יעצב סנדל טוב יותר, וכעבור אלף שנים יהיו לנו סניקרס. ועדיין יש יבלות. הבעיה היא לא שאין לנו נעליים טובות. אם את אישה שהולכת על עקבים גבוהים, את יודעת שללכת על קצות האצבעות כל היום יגרום לך כאבים. הבעיה היא שנשים חושבות שהן נראות טוב יותר, וגברים אומרים להן שהן נראות טוב יותר כשהן הולכות על קצות האצבעות. זו הבעיה. הבעיה היא לא שאין נעלי עקב נוחות מספיק. אלא שהטבע שלנו מאפשר את קיומן של נעלי עקב. הבעיה היא שכל החברה המערבית דוחפת נשים לנעול נעלי עקב, ואם מישהי הולכת בנעליים שטוחות נותנים לה להבין שזה לא נראה טוב".

- נראה שיהיה יותר קל לעצב נעלי עקב נוחות יחסית מאשר לשנות את התודעה.

"לכן אנשים יצירתיים עובדים על ייצור נעל עקב נוחה יותר. אנשים עם כושר דמיון ינסו ליצור שינוי שיגרום לנשים לחשוב שהן יפות יותר בנעליים שטוחות".

- זה היפותטי. יש לך דוגמה להמצאה משלך?

"אפשר לדבר על ההמצאה הכי מפורסמת שלי בארצות הברית: פרייסליין. מהי הבעיה? הבעיה במקרה של פרייסליין היא שלחברות התעופה יש מיליוני כיסאות ריקים ביום, והם יודעים שהמקומות היו מתמלאים אילו רק היו מורידים מחירים, כי הרבה יותר אנשים היו קונים כרטיס אילו הוא היה זול יותר. אבל אם הם יורידו את המחיר הם יהרסו את מערכת התמחור שלהם, אז הם לא יכולים להוריד מחירים. הבעיה היא: איך להוריד מחירים בלי להוריד מחירים?

"מרגע שהבנתי את הבעיה אני יכול לומר: אני אתן לאנשים לקבוע את המחיר, אבל אני אתן להם מוצר פחות טוב. הם לא יוכלו לבחור את חברת התעופה, או את השעה. הם יוכלו לבחור את היעד ואת התאריך. אם אתה לא מוכן להיות גמיש, אתה לא יכול לקבל מחיר מוזל. על-ידי פיצול השוק הצלחנו ליצור פתרון. מי שרוצה יכול ללכת לאתר של פרייסליין ולהגיד: במחיר הזה, שים אותי על איזו טיסה שאתה רוצה. כל עוד אני נוסע בתאריך הזה וחוזר בתאריך הזה. המצאנו מכניזם שבו תוכלי לקבל מחיר קמעוני או מחיר מוזל, מבלי ששני השווקים יחבלו זה בזה".

- אתה מסוגל לשחזר את רגע ההבנה?

"השקענו זמן רב בהבנת הבעיה. בכל תעשייה יש עודפים, השאלה היא איך להנגיש אותם? הבנו שמה שצריך לעשות זה ליצור גרסה גרועה יותר של המוצר. ואיך עושים את זה? צריך לשנמך את המוצר מספיק כדי שמי שקונה את המוצר הרגיל לא יקנה את המוצר המוזל, ולהפך. זה נכון גם לגבי בתי מלון. אם אני יכול להסתדר בכל חדר מלון, בלי לדעת איזה, אז זה מוצר נחות יותר. ואם את לא יכולה לבטל את ההזמנה אחרי שמתברר לך באיזה מלון מדובר, אז המוצר אפילו נחות יותר".

בשנת 2000 העריך המגזין פורבס את פרייסליין.קום ב-1.6 מיליארד דולרים. אחרי התפוצצות בועת הדוט.קום התכווצו ממדי ההערכה לכ-333 מיליון דולרים. בסוף אותה שנה, ווקר מכר את פרייסליין לחברה מהונג קונג. פעילותו הכלכלית נמשכה בכיוונים שונים: ממכונות אוטומטיות למכירת חטיפים, דרך טכנולוגיה של משחקי מחשב ומכונות הימורים, ועד תוכנה ללימוד אנגלית.

המצאות הן מקצוע מתסכל

ווקר אינו מזלזל במי שאין לו יכולת המצאה. להפך, הוא דווקא מבהיר שהאנושות לא זוכרת את הממציאים, אלא את מי שהפכו את ההמצאה לשימושית. "אדיסון לא המציא את הנורה. צ'ארלס לינדברג לא המציא את התעופה הטרנס אטלנטית. סטיב ג'ובס לא המציא את המחשב האישי. חברה נוטה לזכור את מי שהנגיש להם את ההמצאה. הפך אותה לפופולרית. הממציאים, לרוב, מונעים על-ידי מדע וחקירה. הם לא נוטים לחשוב על שימושים".

- אתה לא חושש שדגש על שורה תחתונה פרקטית יחנוק את הדמיון?

"על כל משקיע שצריך החזר מידי של ההשקעה, יש משקיע אחר שיש לו זמן. תסתכלי על אמזון ועל גוגל. הן לא חוששות להתעסק בחשיבה לטווח ארוך. גוגל בונה מכוניות ללא נהגים. אמזון מתכננת מזל"טים למשלוחים. את יכולה לטעון שהן מונעות רק על-ידי מה שהשוק צריך, אבל זה לא נכון. הן מונעות מדמיון. במדע יודעים שאין תשובות אינסטנט, ושצריך לעסוק במדע בסיסי. ה-NIH מממן קרוב ל-30 מיליארד דולרים בשנה למדע בסיסי שלא אמור לענות על שאלה מיידית, אלא להוסיף לידע האנושי. הם מבינים שמדע בסיסי הוא קריטי. יש מקום גם לאלה וגם לאלה".

- עם רקורד של 700 פטנטים, מה מניע אותך?

"למצוא פתרונות. זו העבודה שלי ב-15 השנים האחרונות. כמו שסוכנות פרסום מכינה ללקוחות קמפיינים כדי לפתור את בעיות השיווק שלהם, כך גם אני. ההבדל הוא שסוכנות פרסום היא לא הבעלים של הפתרון".

- גם לך יש לקוחות שפונים אליך עם בעיה?

"לפעמים, אבל אני לא אוהב למצוא פתרונות בתמורה לתשלום. מי ששוכר את שרותיי ירצה להיות הבעלים של התשובה. אני גם רוצה לעבוד על בעיות שמעניינות אותי, ושלדעתי יהיה להן ערך מסחרי".

- איפה אתה מוצא את הבעיות?

"זה לא שצריך להזיע כדי למצוא אותן. תפתחי עיתון, זה בעיות ועוד בעיות מהעמוד הראשון ועד האחרון. אבל יש בעיות מסחריות שמושכות אותי יותר. לדוגמה, אני מתעניין ברכישת לקוחות, ברשתות מסחריות, איך משחקים משפיעים על בני אדם. ברוב העסקים ישנן אותן הבעיות. איך אני משיג עוד לקוחות במחיר סביר? איך אני גורם ללקוחות לחזור אליי? איך אני מוודא שהמוצר והשירות שאני נותן ישתפרו כל הזמן? איך אשמור על קשר עם לקוחות? זה לא משנה אם את מוכרת מכונות כביסה או ספרים, אלה לרוב יהיו הבעיות שתתמודדי איתן".

- אתה עובד לבד?

"אני לרוב שוכר צוותים שעובדים איתי, רובם חכמים ממני. אני לא ממציא בודד. מלבד פטנט אחד או שניים שרשומים רק על שמי, ברוב המקרים אני עובד עם עוד אנשים. לרוב אני משתף פעולה עם אנשים שיש להם כישורים שלי אין. יש איתי מעצב רשתות, מהנדס, צלם. אני מצרף אותם, ויחד אנחנו מנסים לפצח בעיה. העבודה שלי דומה לעבודה של קוורטרבק שמנצח על הנבחרת, אבל לפעמים אני מופתע כמו האחרים ואומר, וואו, זו חתיכת פאזל כל-כך חכמה, בכלל לא ראיתי שהיא שם. מאיפה הבאת את זה?".

- יש רגע של "אאוריקה"?

"לעתים רחוקות. לפעמים יש רגע שבו אתה אומר, הנה זה. אבל לרוב זה מפני שחיפשת בדיוק את זה. זה לא שזה הגיע משומקום. כמו שמישהו אמר, ככל שאני עובד קשה יותר, אני יותר בר מזל".

- וזה רגע של קתרזיס?

"יותר הקלה מקתרזיס. המצאות הן מקצוע די מתסכל. ברוב המקרים אתה נכשל. אתה נאבק. זה לא משהו שהייתי ממליץ לאנשים. כן, יש רגע של סיפוק, אבל גם בניתוח הבעיה יש סיפוק. כן, זה מרגש לחצות את קו הסיום של מירוץ מרתון, אבל צריך להתכונן לרגע הזה במשך חודשים ושנים. המטרים האחרונים של המרתון הם אולי מה שזוכרים בסוף, אבל כל מי שעשה את זה יודע מה כרוך בזה. מה היה קודם".

הספרייה היא המקום שבו ווקר עובד וגם נח מעט מעמל יומו. אני שואלת אותו אם בעולם דיגיטלי יש בכלל מקום לספריות כאלה.

"ספריות יהפכו למרכזי אספנות, לאתרי מפגש ושימור", הוא משיב. "היופי הוא שאנחנו חיים בעולם שבו המידע שטמון בספרים האלה יהיה נגיש לכולם. פעם היית צריכה להיות עשירה כדי לעלעל בספרים האלה, היום כל אחד יכול להגיע למידע. זה מקסים".

- יש ספר או חפץ שרצית ולא הצלחת להשיג?

"כל הזמן. אני משתתף במכירות פומביות ומפסיד ב-90% מהמקרים. אני לא אספן במובן המקצועי. אני לא חייב עוד מפה מסוימת אם כבר יש לי אחת. אספנים ממש צריכים להשלים סדרה, לכן הם הרבה יותר נחושים ומוכנים לשלם יותר. אני רק מספר סיפור. אם אין לי הספר על איורי רהיטים משנות ה-60 של המאה ה-19, אז אמצא דרך אחרת לספר את הסיפור הזה. אני טווה שטיח, אני לא חייב כל חוט וחוט".

איך מגיעים לטדמד

את הרעיון של TED הגה האדריכל והמעצב ריצ'ארד סול וורמן עוד בשנות ה-80. הכוונה הייתה ליצור מעין בית מדרש שיציף נקודות מבט הקשורות בטכנולוגיה, בידור ובעיצוב (שלושת התחומים המייצגים את ראשי התיבות של TED). עם השנים תפסה היוזמה תאוצה, והפכה למוקד עלייה לרגל להוגים, למטיפים ולנביאים (לעתים בעיני עצמם), ולאתר אינטרנט עתיר גולשים. TEDMED הוא בנו היחיד, מתוך הבנה שהרפואה זקוק לבמה משלה.

ד"ר איתן אלירם, מי שעומד בראש היוזמה להביא את TEDMED לישראל והמארגן של האירוע בתיאטרון ירושלים ב-9 בספטמבר, מסביר שעד שג'יי ווקר רכש את הזיכיון על TEDMED, מדובר היה באירוע די משני, ושווקר הוא זה שהזריק בו אנרגיה והפך אותו ליוקרתי כל-כך.

באירוע הירושלמי יצפו לא רק בשידורים מהכנסים המרכזיים בארצות הברית, אלא גם יעמידו שורה של הרצאות מקומיות קצרות. אם הכול יעבוד כמו שצריך, אלירם מקווה שהאירוע יעזור לו לגייס 10 מיליון דולרים, שיהפכו את ירושלים לעיר מארחת רשמית של TEDMED.

תכנית ההרצאות והדיונים של הכנס נסגרת על ידי ווקר, וגבולות הגזרה קריטיים בעיניו. אני שואלת אותו, למשל, אם לרפואה אלטרנטיבית יהיה מקום בכנס, והוא עונה: "השאלה היא למה את קוראת אלטרנטיבית. אם אין מדע שמסייע לטיעונים שלך, זה לא יכול להופיע על הבמה שלנו.

"יחד עם זאת, כל זה לא אומר שלא יהיו אנשים שמשתמשים ברפואה אלטרנטיבית, שחלקה היא מאוד אפקטיבית. נהיה מוכנים, למשל, לעסוק בדיקור, או בהקשר של השפעת הפלסיבו".