הערוץ האתיופי היחיד עומד בפני סגירה; "שכחתם אותנו"

אחת הטרגדיות הנוראות של מלחמה היא העובדה שהראשונים לשלם את המחיר הם המגזרים הפחות חזקים באוכלוסייה. עניים, בעלי מוגבלויות, קשישים, עולים - כל אותם בני אדם שהמדינה מזניחה בשגרה, סובלים מנה אחת אפיים בשעת חירום. בלי לכחד ממצוקתם של האחרים, הכתבה הזו תעסוק בעולים מאתיופיה, ותיקים וחדשים, מהסיבה הפשוטה שעבורם, גם אחת מנקודות האור הבודדות שכבר קיימות עלולה להיכבות בקרוב.

כשם שהישראלים דוברי העברית היו צמודים כסוסי ציפורניים למהדורות החדשות במהלך מבצע "צוק איתן", כך ליוצאי אתיופיה, בעיקר המבוגרים שבהם, רובם אינם דוברי עברית וחלקם אף אינם יודעים קרוא וכתוב בשפת האם שלהם, היה אך ורק את ערוץ IETV שיתווך עבורם את המתרחש ויסביר להם את פשר הצפירות העולות ויורדות ומה עליהם לעשות בזמן מטחי הרקטות. למעט המחלקה האמהרית בקול ישראל (שכוללת גם את הניב הטיגריני), הערוץ הזה, המשודר רק בכבלים ובלווין (עניין בעייתי כשלעצמו, שעוד נעסוק בו בהרחבה), הוא נתיב התקשורת היחיד בין הקהילה המבודלת למדינה שבה היא חיה. הערוץ הזה, כפי שדווח בעמודים האחוריים של העיתונות הכלכלית, נמצא כעת בסכנת סגירה בגלל קשיי תקציב.

חלק מהגורמים הרשמיים שעמם דיברנו טענו שהיה ניהול כושל, בלשון המעטה, של ערוץ פרטי; אנשי הערוץ עצמם אומרים שתמיכה רצינית מהמדינה יכולה לעשות את ההבדל. אבל על דבר אחד אין ויכוח: הקהילה האתיופית צריכה את הערוץ הזה, או לפחות אמצעי תקשורת חלופיים.

"אנחנו הצלחנו במקום שהמדינה כשלה", אומר טלהון קפלה, אחד ממגישי התוכניות בערוץ. "קחי את הנושא הכי בסיסי והכי כואב בקהילה - אלימות בתוך המשפחה. אנחנו הסברנו שהאלימות לא טובה ועודדנו פנייה לקייסים שלנו, שבאתיופיה שימשו כמגשרים, במקום ריצה לבית המשפט. וזה עבד. עכשיו כבר לא שומעים על זה כמעט".

"ילד שנולד בארץ, עבר מעון, גן חובה ומגיע לבית ספר - למעשה, את מצפה שהוא יהיה כמו כל אחד, נכון?", מעניקה בליינש מקונן, יועצת חינוכית, מפקחת במשרד החינוך ומגישה בשפה הטיגרינית, תובנה משלה. "הוא נולד פה בבית חולים, והיו לו חברים בגן ובמעון ובבית הספר, אבל את עדיין רואה שהוא חי בתוך הבועה של ההורים שלו. אחרי יום לימודים הוא חוזר לשכונה ולבית. ואז הפער - במקום להצטמצם, מתרחב. אלה שבאו, יש להם זיכרון קולקטיבי. לאלה שנולדו בארץ אין את זה. וככל שהם לא יודעים מי הם, גם הבלבול הוא גדול. בבית ספר אני כמו כולם, אבל מספיק שיגידו מילה אחת, אני אלך כמה צעדים אחורה".

ילדים תלושים.

"לגמרי תלושים, אין לך בסיס שאתה יכול להיאחז בו. הרבה פעמים הם חוזרים מבית הספר ועוברים דברים ולא מספרים להורים שלהם. ילד ישראלי יודע לבוא ולצעוק ולהתלונן על מה שעשו לו. ילד אתיופי, מה יעשה? גם ככה ההורים לא יבואו לבית הספר, לא ידברו בעד הילד, גם ככה אין להם שפה. הילד הזה הולך וישן עם זה וקם עם זה, עם הקושי הזה, עם העלבון הזה. לא פעם ולא פעמיים אנחנו עדים לזה, ואז הילד פונה לאלימות".

"אנחנו הראשונים ששברנו את הטאבו בנושא האיידס", מוסיף פסיל לגסה, מנהל הערוץ המשמש גם כעורך של חלק מהתוכניות. "הראינו שאפשר יהיה לדבר על זה בתוך הקהילה. אמרנו, יותר טוב שאנחנו נדבר על זה מאשר שמישהו מבחוץ ידבר על זה. עשינו דרמות קצרות ותשדירים, ראיינו מומחים שהסבירו איך להימנע מהמחלה הזו".

אז אתם בעצם נכנסים לוואקום שהשאירה הממשלה.

"תראי, יש שני כיוונים: את הממשלה דווקא אפשר לשבח - עוזרת לסטודנטים, עוזרת במשכנתאות ובאמת מתאמצת כדי לקדם את הקהילה. אבל בדרך לביצוע יש המון קשיים. על האדם ברחוב אני לא יכול לשלוט. ישנם אנשים שקשה להם לקבל את השונה, לא רק בארץ. יש הרבה אנשים שלא מסכימים להכניס ילדים למועדונית, שלא מוכנים להשכיר לנו דירות. יש באוכלוסייה הישראלית חלק מסוים שלא מסוגל לקבל אותנו גם כיהודים. זה לא היה דבש וחלב, אבל באנו לפה ואנחנו צריכים להתמודד גם עם הקשיים. ואנחנו גם נצליח".

אנחנו כבר לא סוג ב'

הערוץ הוא ערוץ נישה, יוזמה פרטית של פסיל לגסה ושותפו, אמנון רובינשטיין (השותף השלישי הוא משה קורקוס, בעל חברה להנדסת וידיאו, ד' ב' ג'). לגסה עלה לארץ בגפו ב-1981 כשהיה בן 16. הוא עשה שירות צבאי כעתודאי ולמד מדעי המדינה וסטטיסטיקה באוניברסיטת תל אביב. כשסיים, עשה מסלול קרבי כקצין.

לגסה היה אחד משלושת המקימים של שידורי קול ישראל באמהרית ב-1984. אחרי שסיים את השירות חזר לרדיו, ובמקביל היה אחראי על הכשרה מקצועית של סטודנטים יוצאי אתיופיה בסוכנות היהודית.

ב-1999 הקים את חברת ההפקות פסיל דן תקשורת, שהפיקה תוכנית בת חצי שעה בחינוכית, "דרך העיניים שלנו". התוכנית שודרה פעם בשבוע ביום שישי ב-12 בצהריים. את שותפו, רובינשטיין, פגש דווקא באתיופיה.

"הוא היה מנהל ההפקה בסרט שצילמתי באדיס אבבה", רובינשטיין מספר. "אחרי שנתיים הוא התקשר אליי והציע לי לעבוד בחברת הפקה שפתח באתיופיה. יחד זכינו במכרז להפקת סדרה של סרטים דוקומנטריים באתיופיה. יום אחד החלטנו שהקהילה האתיופית בארץ זכאית לערוץ משלה. אנחנו כל הזמן נלחמים. אנחנו בסך הכול במאי סרטים ומפיק סרטים ואין פה איזה טייקון אתיופי שיגיד שיש לו אינטרס לשמר את הערוץ. זו לגמרי שליחות חברתית. ויתרנו על משכורות בשביל שזה יהיה".

איפה נכנס מרכיב השליחות כאן?

לגסה מתנדב לענות: "תראי, אנחנו מאמינים שכדי להיקלט, קודם כול אתה צריך להיות גאה בשפה שלך, בתרבות שלך. חלק גדול מהילדים לא ידעו מה זו אמהרית ולא ידעו מה זו התרבות האתיופית. הטלוויזיה יכולה לעשות את החיבור הזה. יש לנו רכש של הטלוויזיה האתיופית הממלכתית והם רואים גם את המקומות שנולדו בהם, ואפילו גאים בזה. לפני שבע שנים הרבה התקשרו ואמרו, אנחנו כבר לא סוג ב'. יש צעירים שעכשיו התחילו לנסוע לאתיופיה. עד שהם נסעו הם חשבו כמו שאנשים חושבים בארץ: אתיופיה זה ג'ונגל, זה מקום שאין בו כלום. אין תרבות, אין תורה. החשיפה למה שקורה שם מחברת אותם ונותנת להם ביטחון עצמי. הם לא שונים מכל אחד שחי בארץ הזו. הרי אנשים באו מ-120 מדינות לחיות פה.

"מעבר לזה, אנחנו דואגים גם להביא מודלים לחיקוי לילדים שנולדו בשכונות מצוקה. ברגע שרואים אותי, אותנו, שאני מביא מהנדס מהתעשייה האווירית או רופא מבית שמש בבית חולים בשערי צדק - אז זה שיושב על המעקה בשכונות חושב, מחר אני יכול להגיע לזה".

עיקרון נוסף של הערוץ הוא העסקה של יוצאי אתיופיה ומתן הזדמנות לסטודנטים המועטים מבני הקהילה שלמדו תקשורת. הערוץ מעסיק 12 עובדים קבועים ו-18 פרילנסרים. כתב ערוץ 2, למשל, ברנו טגניה, התחיל כאן.

"אני נלחם שכל העובדים פה יהיו יוצאי אתיופיה", אומר לגסה. "הם באים מהפריפריה וזו חברה תחרותית. להם אין קשרים. בסוף הם יגיעו לזה".

אוקיי, עד כאן הכול טוב ויפה. אז מה בדיוק קרה?

"אין לנו תקציב. הכי פשוט שיש".

כן, אבל אתם יודעים, זה ערוץ פרטי. יש גורמים ממשלתיים שאומרים שגם הניהול אשם.

"אלה השמצות אנונימיות חסרות כל שחר. הערוץ מתנהל ביעילות, בצניעות ובחיסכון שאינם מוכרים בערוצי הטלוויזיה בישראל. יותר מ-90% מעובדי הערוץ הם יוצאי אתיופיה, המשתכרים משכורות מינימליות. על אף שמדובר בערוץ מסחרי, שאינו זכאי לפרסם פרסומות, אני מקיים את הערוץ הזה שבע שנים בכוחות עצמי. לא פעם נאלצתי לקחת הלוואות ובמשך תקופות ארוכות לא משכתי משכורת מהערוץ, ובלבד שישלם את שכר העובדים".

ועדיין, זה ביזנס לכל דבר.

"עם עובדות אי אפשר להתווכח: מעל 80% מעולי אתיופיה בישראל צופים בערוץ האתיופי באופן קבוע, קל וחומר בימים אלה, שבהם עובד הערוץ במתכונת חירום ומעביר לאוכלוסייה דוברת האמהרית והטיגרינית את הוראות פיקוד העורף ועדכוני המצב".

"הערוץ הזה מעולם לא התכוון להיות ביזנס", מוסיף רובינשטיין, "זה באמת פרויקט חברתי, מתוך הבנה של הצורך של יוצאי אתיופיה לקבל איזה סוג של ביטוי על מפת התקשורת של מדינת ישראל. אנחנו עובדים בתנאי הישרדות. מחפשים מקורות שיתמכו בנו".

הממשלה לא עזרה לכם בכלל? משרד הקליטה? משרד התקשורת?

"לפני שנתיים די התכוונו לסגור, ואז פנינו לממשלה והיה ניסיון לעזור לנו. בסופו של דבר, הצלחנו להעביר חוק של תמיכה בהפקות בשפה האמהרית עם תקציב שנתי של 4.8 מיליון שקל בשנה. הבעיה שהמכרזים פתוחים לכל מיני חברות הפקה ואנחנו מקבלים רק חלק מההפקות, ובשל העובדה שאת התוכניות אפשר לשדר רק אצלנו - דרשנו דמי מעבר, אבל לא קיבלנו תשובה.

מה המצב שלכם עכשיו?

"אנחנו שוב תקועים. קיבלנו את התמיכות של 2013, שהולכות ונגמרות, התמיכות של 2014 עוד לא התקבלו. עכשיו במלחמה אנחנו עובדים נון-סטופ, כל יום מעלים מהדורת חדשות, שולחים צוותים לסקר קהילות אתיופיות ואף אחד לא עוזר לנו לממן את זה. אנחנו מקווים לטוב. רגילים להילחם. אין בית אב אתיופי שהערוץ הזה לא פתוח אצלו מהבוקר. מה שאנחנו מבקשים זה תקציב של שבועיים בערוץ נורמלי".

אנחנו לא דורשים עשרות מיליונים", מוסיף לגסה. "זה לא ערוץ 10. אנחנו ערוץ צנוע, אנחנו מפיקים בצניעות, אנחנו מצמצמים בכל דבר שעושים, משלמים משכורת סבירה".

הייתה תקופה שלא שילמתם משכורות.

"אף אחד לא סופר פה את השעות. כל אחד נותן פה 15-14 שעות ביום. אף אחד לא בא לבקש שעות נוספות. היו תקופות מאוד קשות שחלק גדול לא קיבל משכורת, נכון, אבל יש לנו אמונה".

חבילה שלמה לערוץ אחד

לפי לגסה, לערוץ IETV מחוברים כ-14 אלף בתי אב, המחויבים לרכוש חבילה שלמה של הוט או יס ולשלם 16 שקלים בנוסף על הערוץ. דמי המנוי מתחלקים בין הוט ויס לבעלים, והערוץ עושה הפקות משותפות עם משרדי ממשלה (למשל, סדרה עם משרד הבריאות על טיפול במחלות נפוצות).

בשוק מדברים על קרוב לעשרת אלפים בתי אב המשלמים לערוץ ועוד כמה אלפים בודדים שמקבלים אותו במסגרות של חבילה כזו או אחרת. אף שרוב האוכלוסייה שצופה בערוץ האתיופי מתפרנסת מביטוח לאומי - הם עדיין נדרשים להתחבר לחבילה היקרה של הכבלים ולהוסיף 16 שקלים בחודש. לגסה מצר על כך, אך מצהיר: "זו הדרך היחידה שיש להם לצפות בערוץ באמהרית - ובאמת 80% מהאוכלוסייה מחוברת, גם במרכזי קליטה. הטלוויזיה פתוחה כל היום".

האם אפשר למצוא פתרון שיאפשר לצופים מעוטי היכולת לצפות בחינם או בתשלום הגיוני יותר בתכנים בשפה האמהרית - כמו למשל, לשלב את הערוץ בממירי עידן פלוס? גורמים המכירים את הנושא מקרוב עונים בשלילה. ערוץ כזה, הם אומרים, יוכל להתפרנס מפרסומות או לחלופין מדמי מנוי, אבל בגלל מיעוטם של בני הקהילה, הערוץ עדיין יישאר לא כלכלי והכנסותיו לא מכסות את הפקות המקור שלו. גורמים אחרים שואלים מדוע להעביר את הכסף לכיסו של היזם הפרטי לגסה, ולא פשוט להפיק יותר תכנים עבור הקהילה האתיופית בשידור הציבורי (לתשומת ליבם של המבקשים להוסיף תיקונים למסקנות ועדת לנדס). אבל כולם מסכימים על דבר אחד: הכלי הזה חשוב, והמדינה חייבת להתערב.

הנה תגובת "המדינה", במקרה זה משרד התקשורת: "המועצה לשידורי כבלים ולוויין רואה חשיבות רבה במתן מענה לשידורים לבני הקהילה האתיופית. לכן, גם הוקמה קרן לחלוקת תמיכות לשם עידוד הפקות מקור לבני הקהילה האתיופית, הפקות אשר נועדו, בין השאר, לאפשר לבני העדה לבטא את תרבותם ומסורתם, להבליט את הישגי הקהילה, להציג בפניהם את אורח החיים הישראלי ולסייע בהשתלבותם בישראל. מדי שנה מקציבה מדינת ישראל כ-5 מיליון שקלים לצורך עידוד הפקות מקור לבני הקהילה האתיופית.

"לגבי השילוב בחבילת הבסיס: הערוץ האתיופי הוא ערוץ מסחרי הממומן מדמי מנוי, ואשר מופץ על גבי הפלטפורמות בהתאם להסכם מסחרי בין הצדדים, להבדיל, למשל, מהערוץ הרוסי (שכן כלול בעידן פלוס - ד' ב' ג'), ושמבוסס על פרסומות והוא חלק מהערוצים שבעלי הפלטפורמות מחויבים להעבירם על-פי חוק. בימים אלו מתקיימים דיונים כדי לנסות ולהשיג סיוע נוסף לערוץ האתיופי".