לפני כמה חודשים סיפרתי לכם על מסעדת סבידה הקטנה והמדליקה, במתחם הבזאר הטורקי המתחדש בעיר העתיקה של עכו. כתבתי אז שאילו היו עוד כמה מקומות כאלה בארץ, אולי היינו מקום קצת יותר נורמלי. מאז, כידוע, זרמו נהרות דם על פיסת האדמה הקטנה הזו. חלום הנורמליות עדיין לא ממש כאן. לא אכביר מילים בנושא; גם מאלה קיבלנו כבר אוקיינוסים לאחרונה.
בדרך לצימר של מה שחשבנו שהוא סוף המלחמה, עצרנו שוב בעכו. את הגדול פיתינו בשעת צפרות בחוף הצפוני שופע ציפורי הים (אף שהמסעדה שימחה אותו לא פחות), ואת הקטן במנה פלאפל אחרי שנסיים את עניינינו במסעדת הדגים ופירות הים שבחרנו לעצמנו.
אני חייב להתוודות כאן ולומר שביני לביני, לא חשבתי שסבידה הזערורית - יותר חור בקיר ממסעדה של ממש - תשרוד יותר מכמה חודשים. ולא מפני שהיא לא מקום טוב. היא מקום נפלא. אבל גודלה ומיקומה נראו לי כמתכון בטוח להתאבדות כלכלית. כמה שמחתי לגלות שלפחות לעת עתה חששותיי מתבדים. וראו זה פלא, לא רק שסבידה שורדת, מטר ממנה, באותו מסדרון ארוך ממש, הבזאר הטורקי המקסים, קם לו מקום דומה להפליא.
אוסאמה דלאל הוא בסך-הכול בן 23, ולמרות זאת, הוא מדבר על אוכל כמי שכבר ראה וטעם הכול. הצעיר החייכן והמטורזן משהו, חמוש במגבעת ובמשקפיים היפסטריים אופנתיים, הוא לא רק ידען גדול באוכל, אלא גם מארח מושלם. לא רבים הם השפים והמסעדנים שיעצרו הכול - גם אם ה"כול" הזה הוא בסך-הכול שני שולחנות ושישה כיסאות (בערך, לא באמת ספרתי) מסביב לבר העגול, ויתפנו להסביר בפרוטרוט ובסבלנות אין קץ לאורחם חובב הבישול בן ה-13(בני הבכור, כמובן) איך בדיוק התקינו את קציפת האריסה שהוגשה עם דגי המליטה המטוגנים. אבל בל נקדים את המאוחר.
פסענו אל תוך המסדרון הארוך והצר של הבזאר. איתרנו חיש קל את המקום הקטן והיפה, התיישבנו באחד משני השולחנות וחיכינו. לא חלפו דקתיים, ודלאל הצעיר הופיע אצל שולחננו ובידו שלוש כוסיות ערק. אחת בשבילו. אנחנו כבר מבוגרים, חייך, והשיק איתנו כוסית לחיים ולשלום.
אחר כך סירב בתוקף לקבל את הזמנתנו והתעקש לבחור בשבילנו. אין דבר שאני אוהב ומכבד יותר מבעל בית שיש לו מספיק ביטחון עצמי כדי לקחת על עצמו סיכון כה גדול ולבחור עבורך את מה שתאכל. בעצם אולי יש משהו נוסף שאני אוהב מאוד. תפריטים קצרים. גם את זה מצאתי כאן.
לפתיחה הגיעו כמה צלוחיות קטנות עם סלטים. שערות קישוא עם צנון, נענע וקצח, קוביות חציל עם אריסה ביתית וטחינה גולמית, פריקי קר עם לבנה ביתית ועשבי תיבול טריים, כרובית חיה עם זרעי עגבנייה, יוגורט וכמון, וסלט גזר עם זעתר בר צלוי על הגריל, שום ואבקת זעתר. כולם טריים, רעננים, פשוטים וטעימים להפליא.
למנות העיקריות בחר עבורנו אוסאמה את אותן מליטות קטנות מטוגנות שהזכרתי קודם. עליהן זילף כמה גבעות זעירות של קציפת אריסה* ושל רוויון. מקורי, מיוחד וטעים. אני מת על מליטות, אולי אפילו יותר מאשר על ברבוניות ועל סרדינים. דג פחות מוכר ומוערך, ולא בצדק. אחר כך הגיש לנו האיש הצעיר שרימפס ברוטב עגבניות ובמיה ותבלין הבית, הכולל כמון, פפריקה ועוד עשרה תבלינים שונים. מנה נוספת ואחרונה - קלמארי שלמים על המחבת, מבושלים בדיו של עצמם, עם קוביות לימון כבוש ועם מיץ לימון ולבן.
לא כל המנות העיקריות היו אחידות ברמתן, וניכרת בו באוסאמה התלהבות נעורים לנסות ולהעז, שלא תמיד צולחת עד הסוף. אבל בכולן ניצח לשמחתנו בחשבון הסופי הטעם הטוב, ולא המקוריות לשם מקוריות. אין לי ספק שבחלוף הזמן יירגע מעט וייצב את היד הטובה והבטוחה שיש לו כבר בגילו הצעיר.
דלאל הוא מקום מקסים במיוחד. מאותם מקומות נדירים שבהם מישהו זוכר שאוכל שאינו למטרת הישרדות הוא קודם כול אמנות האירוח, ורק אחר כך האוכל עצמו. האוכל צריך להיות טעים, והוא אכן כזה, אבל חשוב לזכור שהלקוח הוא גם אורח שלך, אף אם אתה גובה ממנו כסף. אוסאמה דלאל זוכר זאת היטב. אל תחמיצו, ואל תתנפלו. אין הרבה מקום.
כדאי להכיר
אריסה. הסחוג של התוניסאים, שלפעמים נכתב גם עריסה או הריסה. מורכב מפלפלים חריפים יבשים טחונים, שהושרו במים ותפחו ואחר כך נטחנו בתוספת שום, כמון, לימון, מלח ושמן. גם לשאר מדינות צפון אפריקה יש כידוע ממרחים חריפים דומים, כמו הפלפל צ'ומה של הטריפוליטאים של לוב או הסחקה המרוקאית.
דלאל
פרטים: הבזאר הטורקי, עכו העתיקה. בקצה רחוב ויצמן (מספר 1), טל' 04-6397345; א', ג', שבת - 12:00 עד ההזמנה האחרונה.
מחירים: חציל - 15 שקלים, כרובית - 15, קישוא - 16, גזר - 16, פריקי - 22, שרימפס - 90, קלמרי - 90, מליטה - 72 שקלים
השורה התחתונה: טוב
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
